מאנגלית: עמי אשר
דימוי: מתוך "X-Mission"

מחנה הפליטים מגלם בתמצית את המאפיינים החשובים ביותר של הפלנטה הפוליטית שלנו: הפליטים, משוללי זכויות פוליטיות, נתונים בהסגר במשטר הפוליטי של מדינות לאום. מבחינה זו, מחנה הפליטים הוא בועה שאין דומה לה. בועה שתושביה מנותקים מן הסדר המשפטי המושל בחייהם, מוגדרים ומפוקחים בהתאם לאמנות ההומניטריות של האו"ם ולזירה ההפכפכה של הפוליטיקה הבינלאומית.

מאמר הווידיאו האחרון שלי, "X-Mission", עוסק במחנה – וליתר דיוק, במחנה הפליטים הפלסטיני – כהתגלמות הקיצונית של חוץ-טריטוריאליות זו. בטרם ארחיב בעניין התוכן, כמה הערות בנוגע להפקת וידיאו במקרה חריג אך מייצג זה. פרויקט "X-Mission" נועד להיות דיסקורסיבי לעילא, ניסוי במעין ביקורת תיאורטית ראשונית על ריבוי שדות השיח אשר מבנים את המחנה. ב-35 דקות צילום, הווידיאו מציג מעין חתך גיאולוגי העובר דרך השכבות המשפטיות, הפילוסופיות, הארכיטקטוניות, המיתולוגיות, הבתר-לאומיות והנרטיביות המכוננות את המרחב הדחוס להפליא הזה. מה שלובש צורה באנתולוגיה הזו – שמלומדים שונים תרמו לה ממומחיותם המרשימה – אינו, לשם שינוי, חדר ההמתנה המטאפורי להיסטוריה משותקת הממתינה לשוב לתנועתה, כי אם מפעל של רעיונות. לאור מה שניתן לתאר כמעט כחפירה ארכיאולוגית, הווידיאו משמש כלי קוגניטיבי להיכרות עם הרבדים העמוקים ביותר של מצב הדברים.

לאור היקפה, מורכבותה המדינית ועומקה ההיסטורי של הגלות הפלסטינית, אני מודעת היטב לקושי שבהרמת תרומה משמעותית כלשהי למצב הנהנה מייצוג כה עודף. כוונתי המקורית היתה למצוא דרך לדבר על הפלסטינים בלי ליפול למלכודת הבלתי נמנעת של מיצובם מול ישראל או ביחס לסכסוך. גישה לא-דיאלקטית כזו לא ביקשה, כמובן, להתחמק מן הסוגיות הרלבנטיות. היא לא ביקשה אף לא לבצע דה-פוליטיזציה של הנושא. תחת זאת, תכליתה היתה הימנעות מן המלכודת של טיעונים קוטביים שדופים, וזאת כדי לאפשר חשיבה מחודשת על המקרה ביחס לטקסטים אחרים שפיתחתי, במאמרי וידיאו קודמים ("Remote Sensing", "Sahara Chronicle"), סביב רשתות גלובליות של קהילות מהגרים בנות זמננו. על רקע הרה-אורגניזציה הכללית של מערכי העוצמה והאחריות במערכת הגלובלית הבלתי יציבה של מדינות-על וגופים על-לאומיים, ביקשתי לא לסגת לאלגוריות לאומיות ארכאיות – לא לבנות באמצעותן מסגרת מושגית שתקל עלינו לתפוס את הווייתנו בעולם, מה גם שמוסד מדינות הלאום הוא-הוא שיצר מלכתחילה את אותה מאסה של לא-אזרחים, חסרי מדינה ופליטים.

מתוך מודעות לרקע זה, הפליטים נעשים לגילום המוחשי של כשליו ומגרעותיו של מערך מדינות הלאום הגלובלי. חשיבה (מחודשת) על המחנה, אם כן, אינה אלא ניסיון לחשוב (מחדש) על המערכת העולמית בתור שכזו. כיוון שכך, חיפשתי קטגוריות התייחסות אחרות מאלה שפותחו בעבר.

המקרה הפלסטיני ממחיש כיצד כשל המשפט הבינלאומי בנסיונו לשמר מסגרת מגוננת: תחילה שלל מן הפלסטינים את זכויותיהם הפוליטיות כאזרחים והפך אותם למסה משוללת קול של פליטים, ולאחר מכן קיפח את זכותם להגנה בינלאומית. הפליטים הפלסטינים הם היוצאים מן הכלל בקרב היוצאים מן הכלל

ההתפוררות האורבנית הגוברת, ההיבלעות במובלעות ובגטאות בקנה מידה גלובלי: כל אלה מקצות לבני אדם סוגים שונים של מרחבים, ניידויות וזכויות. מחנה הפליטים אינו אלא וריאציה שיטתית על מצב המשקף התפתחויות שונות בקפיטליזם המאוחר. דרך אחת להתייחס למחנה היא מבעד לעדשות הידע שהניב ניתוח של הגלובליזציה ושל העל-לאומיות, כמו גם ניתוח צורות אחרות של חוץ-טריטוריאליות מדינית – כמו רשת אלקאעידה והפרדיגמה האנטי-טרוריסטית של ארה"ב – שנודעה להן השפעה מכרעת על מצבם של הפלסטינים בימינו. זו הסיבה לכך שפתחתי את הווידיאו בתמונות של פליטים אפגנים מ-1989 – הרגע שבו הועתק מוקד הלוחמה מיריבות נוסח המלחמה הקרה למה שמכונה "האסלאם הקיצוני". זו, בסופו של דבר, היא מסגרת הזמן המשמעותית של "X-Mission", בפרט מאז השימוש שנעשה ב-11 בספטמבר כדי לכפות מצב חריג ולהשתמש ברטוריקה פוליטית כדי לתת לגיטימציה לאמצעים הפוגעים בזכויותיו של כל חשוד פוטנציאלי התואם לפרופיל של גבר מוסלמי שאינו אזרח, יהא מוצאו אשר יהא.[1] בשנים האחרונות לממשל בוש, כשערכתי תחקירים לקראת הווידיאו וצילמתי אותו, יותר ויותר התברר לי שיש לבחון את מקרה הפליט הפלסטיני לאור כל ההתפתחויות החדשות הללו.

מבחינת תושביו של מחנה הפליטים נָהְר-אלבּארֶד, במורפולוגיה האורבנית של המחנה היה היגיון רב – אלא שמבחינת ממשלת לבנון וצבאה, המערכת האורגנית של סמטאות צרות היתה רק מכשול המקשה על חדירה ממונעת למחנה, דבר שהבליט את העובדה שהם תופסים את המרחב כשטח צבאי

לצד ההִקשוּר המחודש ההיסטורי הזה, ולצד הגישה הלא-דיאלקטית שנקטתי, "X-Mission" מסתמך על אסטרטגיה אסתטית נוספת. בדומה לרוב עבודות הווידיאו האחרות שלי, הוא מכונן תכתובת ישירה בין המבנה המושגי של הווידיאו לבין הפרטים הספציפיים של המקום שהוא מתאר. וידיאו שעניינו גבול עקלתוני מחייב מבנה צורני אחר מזה של וידיאו על הגירה חשאית המתפשטת כשורש תת-קרקעי, ומבנה אחר מזה של וידיאו שבמרכזו הנחת צינור נפט החוצה שלוש טריטוריות. שאלת המאפיינים הגיאוגרפיים של המחנה היא שאלה מכרעת למונטאז' הצילומי.

מחנות פליטים אמנם מוקמים בעתות משבר ומוּנעים בכוחה של רטוריקה ביטחונית, אך ברבות השנים הם נוטים להתמסד ולהנציח את קיומם. ב-60 שנות קיומן, ערי האוהלים הפלסטיניות ברחבי העולם הערבי היו זה מכבר לשיכוני בטון ארעיים-למחצה. במקרה הפלסטיני, עלינו להבין את מחנה הפליטים בראש ובראשונה כאמצעי להכלה מרחבית אשר שולל מאנשים את ניידותם ודן אותם לחיים בצמצום ובצפיפות קיצוניים. ואולם, מחנה הפליטים הוא לצד זאת גם תוצר של צורות ארגון על-לאומיות (נציבות הפליטים של האו"ם – UNHCR – ועמותות שונות). במובן זה, הוא מחובר באופן שיטתי להקשר גלובלי. נדמה כי בבואנו לבצע ניתוח תרבותי של מרחב קאנוני, נמצא משמעות לחיבור בין שני המאפיינים הללו. כדי לתת ביטוי למצב זה, בחרתי בצורה של דיווח תרבותי שכולל ניתוח מקומי מפי מומחים (לאדריכלות, אנתרופולוגיה, עיתונאות והיסטוריה) תוך הסתמכות על נתונים וחומרים מצולמים מ-YouTube, כלומר, שימוש בכלי תקשורת המחברים את המחנה לתפוצה הגלובלית של עוצמה תרבותית. אף שנסעתי שלוש פעמים למחנות פליטים – בלבנון, בירדן ובגדה המערבית – עשיתי שימוש מועט בלבד בדימויים תיעודיים של חיי המחנה. הראיונות שנשזרו במונטאז' הווידיאו הרב-שכבתי נלקחו הן ממקורות אינטרנטיים והן מכאלה שתיעדתי בעצמי, והם טווים רשת סבוכה של קשרי גומלין דיסקורסיביים. כמו בעבודות הווידיאו הקודמות שלי, תפקידי כעיתונאית מדווחת משתלב במאמץ האינטלקטואלי המכוון לניתוח תרבותי ולהפקה אסתטית.

לאור חשיבותם של קשרי הגומלין בין הכיסים המובדלים של אוכלוסיות פלסטיניות ברחבי העולם, "X-Mission" מנסה לאתר את הפליט הפלסטיני בהקשר הפזורה העולמית ובוחן מודלים חוץ-טריטוריאליים של השתייכות

ככל שאמורים הדברים בשאלת הפליטים, שומה עלינו להבין את מבנה-העל המשפטי. הפלסטינים מעניינים במיוחד מבחינה זו כיוון שהמקרה שלהם אינו רק המקרה הוותיק ורחב ההיקף ביותר מבחינה מספרית במשפט הבינלאומי, אלא גם כי הוא סייע בכינונו של המשטר הבינלאומי לפיקוח על שאלת הפליטים מאז מלחמת העולם השנייה.

המקרה הפלסטיני ממחיש כיצד כשל המשפט הבינלאומי בנסיונו לשמר מסגרת מגוננת: תחילה שלל מן הפלסטינים את זכויותיהם הפוליטיות כאזרחים והפך אותם (אולי מהר מדי) למאסה משוללת קול של פליטים, ולאחר מכן קיפח את זכותם להגנה בינלאומית – זכות המובטחת לכל הפליטים באשר הם. הפליטים הפלסטינים הם היוצאים מן הכלל בקרב היוצאים מן הכלל.

הואיל והאו"ם הוא שיצר את "בעיית" הפליטים הפלסטינים מלכתחילה, הוא יצר עבורם משטר של הגנה מחוזקת, כפי שמסבירה סוזן אכּרם (המכונה "עורכת הדין").[2] מלכתחילה, מאז 1948, שתי סוכנויות הוקדשו בלעדית לפלסטינים: על UNCCP הוטל לספק להם הגנה בינלאומית מלאה (לצד המנדט שניתן לה להביא ליישוב הסכסוך) ואילו על אונר"א הוטל לספק להם מזון, ביגוד וקורת גג.[3] לפיכך, כיוון שהמקרה של הפלסטינים נחשב כאילו טופל, אמנת UNHCR (שנוסדה ב-1950) כללה סעיף מיוחד שהוציא את הפלסטינים מכלל המנדט שלה. משהתברר כי UNCCP אינה מסוגלת ליישב את הסכסוך, מימונה קוצץ משמעותית, דבר שמנע ממנה למלא את תפקידה המגונן. בתוך ארבע שנים נותרו הפלסטינים ללא ההגנה הבינלאומית שמעניקה UNHCR לכל קבוצות הפליטים בעולם. לא היתה כל סוכנות שיכולה להתערב בשמם בדרג בינלאומי, לא היתה להם כל גישה לבית הדין הבינלאומי לצדק. פער זה בהגנתם מעולם לא נסגר, בין היתר משום שהעדרה של מסגרת משפטית היה נוח מאוד לכוחות הפוליטיים שפעלו מאחורי הקלעים. במסווה של מדיניות תקציבית שקולה, מקרה משמעותי של פליטים תומרן אל מחוץ לתחולת הדין הבינלאומי, ונשאר תקוע שם במשך דורות.

בשארה דומאני: "אין להתייחס לאופן שבו מכוננים הפלסטינים אומה מחוץ לטריטוריה רק בעיניים שליליות, כאל הימצאות מחוץ למשהו. חווייתם העל-לאומית של הפלסטינים היא אחד המשאבים החשובים ביותר שעומדים לרשותם, והאופן שבו יעשו זאת יכול להיחשב מעבדת ניסוי לקבוצות על-לאומיות ונטולות מדינה אחרות"

מצב חריג זה הותיר את הפליטים הפלסטינים פגיעים במיוחד למקרים חוזרים ונשנים שבהם נכפה עליהם מצב החריגוּת מלמעלה. הוכחה לכך ניתן למצוא בתקרית שאירעה באחרונה במחנה נָהְר-אלבּארֶד בלבנון.

נהר-אלבארד הוא אחד מתריסר מחנות שנוסדו בלבנון מאז 1948 ועדיין ניצבים על תלם (כמה מן המחנות האחרים נהרסו מאז). בחלקת אדמה זו, שהאו"ם הקצה לפליטים סמוך לגבול עם סוריה, הוצבו בתחילה אוהלים. אלה הוחלפו במבני בטון פשוטים כל אימת שהיה לאל ידם של הפליטים לבנותם. המרקם העירוני צמח באופן אורגני, בלא תוכנית-אב, ושיקף צורת חיים אדישה, חפה לגמרי מכל תכנון אורבני מכוון. חמישים שנה לאחר מכן, האוכלוסייה היתה גדולה בהרבה – אך שטח המחנה לא הורחב. התוצאה היא אחד היישובים הצפופים ביותר בעולם. מבחינה משפטית מדובר בטריטוריה של האו"ם, מבחינה בטחונית מדובר בטריטוריה לבנונית, ואילו מבחינת הזהות הלאומית מדובר בטריטוריה פלסטינית לכל דבר.

לצורך הווידיאו הזה ראיינתי את סרי חָנאפי ואיסמעיל שייח חסן, שכתבו חיבורים מאירי עיניים בעניין הפוליטיקה המרחבית של המחנה ובעניין המו"מ העדין על שיקומו. כדי להימנע מחזרה על הפרטים, לא התמקדתי במנגנון הריבונות המרובד ועתיר הסתירות המושל במרחב, אלא בתהליך הגמיש שבאמצעותו החלו הפליטים לחרות את עצמם מחדש אל תוך המרקם הפוליטי. הקרב על נהר-אלבארד עוד היה בעיצומו שעה שהוקמה ועדת שיקום קהילתית כדי לחקור את מצבו של המחנה לפני הריסתו ולתכן תוכנית מדוקדקת ששימשה לאחר מכן בסיס למו"מ.[4] בתהליך קולקטיבי, שהתקיים בהשתתפותם של אדריכלים מתנדבים, הגדירו יושבי המחנה את צורות חלקותיהם ואת גבולותיהן לפני הבנייה מחדש, כדי שיוכלו לשחזרן לאחר מכן.

שיקום המחנה העלה שאלה מעניינת: כיצד היו הפליטים מתכננים את בתיהם ואת ארגונם האורבני בכוחות עצמם, לו היה קולם נשמע? למרות התלונות הרבות על העדר מרחב ואור במחנות – בעיות שהאדריכלים בהחלט ניסו לפתור, לא פעם בהצלחה – התברר כי מבחינת התושבים היה היגיון רב במורפולוגיה האורבנית של המחנה הישן. אלא שלממשלת לבנון ולצבאה היו תוכניות אחרות לשיקום המחנה. המערכת האורגנית של סמטאות צרות היתה מבחינתם אך מכשול המקשה על חדירה ממונעת למחנה, דבר שהבליט את תפיסתם את המרחב כשטח צבאי, אף שלמעשה מדובר בשטח עירוני.

השפה המדינית של הפלסטינים ממשיכה להתמקד בהגדרה עצמית דרך ריבונות טריטוריאלית, אך פלסטינים רבים החלו לתהות שמא יש להרחיב את המפעל הלאומי מהמוקד המדינתי שלו – במיוחד שעה שמדינת הלאום עצמה מתגלה לא פעם כמקום שקבוצות גדולות לא בהכרח נהנות בו מזכויות אזרחיות או כלכליות, חירות או צדק

המאבק המשותף על הגדרת המרחב של הפליטים מבהיר כי המחנה, במקרה זה, אינו האתר של מה שאגאמבֶּן מכנה "חיים חשופים" (bare life) המתקיימים מחוץ לכל אבחנה פוליטית ותרבותית; נהפוך הוא, מדובר במרחב יורידי מאוד של נישול וניכוס מחדש. מאמצים אלה כוננו תחום פוליטי בלתי פורמלי שחומק מהכרעות ריבוניות ומגלה מקום שבו הפליטים הפלסטינים – הממוקמים בשולי שוליו של המשפט הבינלאומי, פשוטו כמשמעו – יכולים לנקוט אמצעים יזומים אשר מאפשרים להם לחרות את עצמם מחדש לתוך המרקם הפוליטי הרחב יותר, שנעשה לתמהיל סבוך של שיקולים בתר-לאומיים.

מחנה הפליטים, אם כן, מתגלה כדבר שאותו מכנה אייל וייצמן "אתר שבו הפוליטיקה של גיאוגרפיה מסוכסכת מתקפלת לכדי מרחב מצומצם ומתוחם השוכן במקום אחר,"[5] ועושה זאת באופן שמניב מיקרו-קוסמוס אינטנסיבי עם יחסים מורכבים למולדת ולקהילות דומות במדינות אחרות. בהינתן חשיבותם של קשרי הגומלין בין הכיסים המובדלים הללו של אוכלוסיות פלסטיניות, "X-Mission" מנסה לאתר את הפליט הפלסטיני בהקשר הפזורה העולמית ובוחן מודלים חוץ-טריטוריאליים של השתייכות שעלו מתוך הרשת הסבוכה של הקהילה המבוזרת ביותר הזו.

רעיונות בתר-לאומיים זכו באחרונה למשנה תוקף בזכות התרבותם המתמדת של מרחבים על-לאומיים וחוץ-טריטוריאליים – מרחבים שאנשים מתגוררים או עובדים בהם כמעט ללא כל ערבויות לבטחונם ולכבודם האנושי. רבים יותר ויותר עסוקים כיום בנסיונות לשרוד בסדקים של מערכת מדינות הלאום שלנו. זו הסיבה לכך שאני נדרשת למושגים על-לאומיים – שיש בהם כדי לתת מענה לסיטואציה המונית זו של העדר מדינתיות – ולצורות של התנגדות ויוזמה בתר-לאומית.

התחום ה"מוסרי" בחברה הוא מכלול מורכב של עוצמה וידע, הכולל הסדרים מרחביים, אמצעי תקשורת, אמצעים לאיסוף נתונים ועיבודם, נהלים ארגוניים ופרקטיקות שיח. מאמרי הווידיאו שלי מתערבים בפרקטיקות הללו

חצי מן הפלסטינים חיים כיום מחוץ לפלסטין ההיסטורית, ומהווים את אוכלוסיית הפליטים הוותיקה והגדולה בעולם. רובם מתגוררים במדינות שכנות (ירדן, לבנון וסוריה), אך יש בהם המתגוררים בקהילות פזורות ברחבי העולם כולו. "אין להתייחס לאופן שבו מתמודדים הפלסטינים עם המרחב בהווה ומכוננים אומה מחוץ לטריטוריה רק בעיניים שליליות, כאל מלכודת, כאל הימצאות מחוץ למשהו," גורס בשארה דוּמאני ("ההיסטוריון").[6] "חווייתם העל-לאומית של הפלסטינים היא אחד המשאבים החשובים ביותר שעומדים לרשותם כדי לבנות לעצמם עתיד שבו יוכלו לחיות בכבוד, בין אם בתוך מדינה משל עצמם ובין אם מחוצה לה, וליהנות מזכויות כמו כל יתר בני האדם. האופן שבו יעשו זאת יכול להיחשב מעבדת ניסוי לקבוצות על-לאומיות ונטולות מדינה אחרות, בין אם מדובר בפליטים, במהגרי עבודה או באנשים שפשוט מוצאים את עצמם מחוץ למרחבים שהיו מוכרים להם זה מכבר".

במידה שאינה עולה לגמרי בקנה אחד עם מצבם העל-לאומי, השפה המדינית של הפלסטינים ממשיכה להתמקד בהגדרה עצמית דרך ריבונות טריטוריאלית. אלא שפלסטינים רבים החלו לתהות שמא יש להרחיב את המפעל הלאומי מהמוקד המדינתי שלו, כך שיכלול גם אמצעים אחרים להשגת זכויות וכושר הישרדות בעולם, במיוחד בעת שבה מדינת הלאום עצמה נתונה בתהליך שקיעה ומתגלה לא פעם כמקום שקבוצות גדולות לא בהכרח נהנות בו מזכויות אזרחיות או כלכליות, קל וחומר חירות או צדק. כל שלושת מגזריו של העם הפלסטיני – אזרחי ישראל, תושבי הגדה המערבית ויושבי הפזורה – צריכים להפוך לחלק ממפעל נרחב יותר, אשר ימתח את הפוליטיקה אל מעבר לקונספציה המסורתית של מערך המדינות שהוקם במזרח התיכון בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

בינתיים, בדומה לכל חברת פזורה גדולה אחרת, הגתה הקהילה הפלסטינית מגוון דרכים לבנייתה של רשת על-לאומית אשר תאפשר להם להתמודד עם גבולותיהם של אזורי השיפוט – בין אם נאסרה עליהם הכניסה לאזורים הללו ובין אם נכפה עליהם להישאר בתחומם – וזאת על-ידי שבירתם, חצייתם ועקיפתם של הגבולות האלה.

פרויקט האינטרנט "מעבר לגבולות" (Across Borders) של אוניברסיטת ביר-זית מחבר בין 11 מחנות פליטים באזור. הואיל והקשר הקרקעי בין ערים פלסטיניות מנותק לא פעם, ועל רקע האיסור על הפליטים בלבנון לבקר בגדה המערבית, נודעת חשיבות מיוחדת למידע שמקבלים שוכני המחנות בדבר החיים במחנות אחרים. לצד סיפורים אישיים וקיבוציים, האתר מפיץ גם ידיעות יומיות הרלוונטיות לחיי המחנות הפלסטיניים בגדה המערבית, ברצועת עזה, בירדן, בסוריה ובלבנון. לא פעם זהו מקור המידע היחיד שיש לפליטים באשר לשלום קרוביהם, כמו גם באשר לבעיות אפשריות במחנה או מסביב לו. האתר גם מארח מבקרים ופרשנים רבים מחו"ל; שאדי, המתחזק את האתר במחנה דהיישה הסמוך לבית-לחם, הוא מעין קוסמופוליטן וירטואלי, שרכש את גינוניו כאיש העולם הגדול במידה רבה בזכות הטכנולוגיה.

ניתן לשאול מדוע ראוי עולם האמנות הגלובלי להיחשב זירה הולמת להשמעת קולן של קהילות משוללות זכויות. הסבר אפשרי אחד הוא שפרויקטים אמנותיים בעלי מחויבות חברתית מובהקת הם הזדמנות מיוחדת ל"מורליזציה" של העולם הזה

במידה רבה, "X-Mission" משקף את שליחותו של האמן כסוג מיוחד של עבודת שדה. אולי מתבקש לפרש אותו כעדות מהשטח – עדות המשלבת מחקר אמנותי בקשת רחבה של עבודות שדה אקדמיות והומניטריות. שליחים הומניטריים אינם עורכים "סתם מחקרי שדה" כמעט לעולם. תחת זאת הם "יוצאים לשליחות", שמשתמע ממנה כי לביקורם נודעות תכליות שמעבר לאיסוף מידע גרידא. הם יוצאים לשטח כדי להתערב במישרין, להקל על הסובלים, לעזור לאנשים להתאושש מאסון, לספק סיוע רפואי וחינוכי או להעיד על אי-צדק. כך שאת השליחות ניתן לראות כמעין עבודת שדה שמגולם בה גם מרכיב מוסרי. עדי אופיר טוען כי "טכנולוגיות אסון בנות-זמננו מתפקדות 'בתחום המוסר' באותו האופן שבו נאמר על המדענים שהם מתפקדים 'בתחום האמת', מה שאין פירושו בהכרח לפעול באופן מוסרי (כשם שהמדענים עשויים לשגות ועדיין לתפקד 'בתחום האמת'); פירוש הדבר שהתייחסות מסוימת לשיקולים מוסריים נעשית בלתי נמנעת."[7] מנקודת ראות כזו, המחנה כתגובה למשבר הוא תמיד ומלכתחילה אתר של מוסריות – ולא משום שהוא ממוקם מעל ומעבר למשמעיו הפוליטיים, הכלכליים או הדתיים, אלא בגלל קיומו של מנגנון מורכב של סיוע והצלה.

מאמרי הווידיאו שלי חוקרים את המצב והארגון של הישרדות בעולם, אך אין מטרתם לתרום לתוכנית סיוע מופשטת כלשהי; הם לא נועדו להציל אף אחד. התחום ה"מוסרי" בחברה הוא מנגנון הומניטרי מורכב, המנוהל בידי המדינה, השוק והחברה האזרחית בכלל: מכלול מובנה למדי של עוצמה וידע, הכולל הסדרים מרחביים, אמצעי תקשורת, אמצעים לאיסוף נתונים ועיבודם, נהלים ארגוניים ופרקטיקות שיח. מאמרי הווידיאו שלי מתערבים בפרקטיקות הללו. במונחי הפוליטיקה הייצוגית, המאבק לאוטונומיה עומד במוקד גישתי כלפי צורת חיים זו, שאין שברירית ממנה, אשר גובלת ב"חיים חשופים", אתר שפעילות אנושית יזומה מתפרשת בו כפרקטיקה הרטורית הבסיסית.

מלבד התערבות במוסכמות הרטוריות של שיח זכויות האדם, "X-Mission" הוא גם עדות לנטייה מובהקת בעולם האמנות למזג בין הנאה אסתטית לבין התגייסות מוסרית. מאז ראשית שנות התשעים, שוק האמנות תיעל כמות מדהימה של פרויקטים שיתופיים עם "קהילות במשבר" לכיוון צרכני אמנות מיוחסים ברחבי העולם.

ניתן אמנם לשאול מדוע ראוי עולם האמנות הגלובלי להיחשב זירה הולמת להשמעת קולן של קהילות משוללות זכויות, הגם שעדיין לא ברור אם חשיפה ויזואלית כזו קשורה בהכרח להישגים פוליטיים. בהסתמך על רעיונותיו של אופיר, הסבר אפשרי אחד הוא שפרויקטים אמנותיים בעלי מחויבות חברתית מובהקת הם הזדמנות מיוחדת ל"מורליזציה" של עולם האמנות, המונע מכוח שיקולי השוק וקהלו האזרחי. מאידך גיסא, כשמדובר בתערוכות בינלאומיות גדולות, שעיריות וממשלות רואות בהן אמצעים לשיפור תדמיתן, פרויקטים כאלה הם הזדמנות לפוליטיזציה של חברה אזרחית המונעת מכוח שיקולים מוסריים.

קשה לומר כיצד מתפקד "X-Mission" הלכה למעשה במסגרת הפרמטרים הללו – ולעניין זה, כיצד מתפקד כל אחד מבין מאמרי הווידיאו האחרים שלי. כוונתם היא להרים תרומה אסתטית לשדות השיח העכשוויים, היוצרים התפתחויות גיאופוליטיות מורכבות ומספקים להן מידע, תוך חשיבה על האופן שבו האמנות משתתפת בתהליך ביאורם.

***

אורסולה ביימן למדה אמנות ותיאוריה תרבותית בבית-הספר לאמנויות ויזואליות ובתוכנית הלימודים העצמאית ע"ש ויטני בניו-יורק. בתור אמנית, תיאורטיקנית ואוצרת וידיאו, היא הפיקה עבודות רבות על הגירה, ניידות, טכנולוגיה ומגדר. הפרויקטים האחרונים שלה כוללים את "Black Sea Files" על הגיאוגרפיה של הנפט בים הכספי (2005), שהוצג ב-Kunstwerke Berlin ובביאנלה של איסטנבול; ואת אנתולוגיית הווידיאו (Sahara Chronicle" (2006–2009". עבודות הווידיאו זוכות הפרסים שלה מוצגות ברחבי העולם. היא פרסמה כמה ספרים, ובהם (Geography and the Politics of Mobility" (2003" והמונוגרפיה Mission Reports – Artistic Practice in the Field" (2008) Cornerhouse Publishers" . ביימן מחזיקה בתואר לשם כבוד מאוניברסיטת שוודיה. היא חוקרת במכון לתיאוריה ביקורתית באוניברסיטת ציריך לאמנויות ומנחה סמינרים וסדנאות ברחבי העולם.