בחמישי בנובמבר 1923, שלושה ימים לפני הפוּטש הכושל של היטלר במרתף הבירה במינכן, עט המון של גברים מובטלים ובריונים לאומנים על שוּננפירטל, רובע עוני של מהגרים יהודים בברלין, כאשר הם בוזזים חנויות ומכים את כל מי שנראה להם כיהודי. הסופר והרופא הגרמני-יהודי המתבולל אלפרד דבלין, שיתעד לימים את הרובע ביצירת המופת המודרניסטית ברלין, אלכסנדרפלאץ (1929), כינה את הפוגרום "הצווחה הראשונה" של הנאציזם.[1]
לאור המאורעות נגד תושבי שוננפירטל, שהיו ברובם יהודים-פולנים, נאלץ דבלין, שמרפאתו שכנה בקרבת מקום, להתמודד עם הזהות הדתית שלו עצמו.^[2] הוא הבין שאינו יודע דבר על יהודים או יהדות, והחל להשתתף בפגישות ציוניות.^[3] כעבור שנה, ב-1924, עזב את עירו האהובה ברלין על מנת לחפש "יהודים אותנטים" בפולין. מה שהחל כהתחקות של אדם בודד אחר שורשיו הפך במהרה למסע רוחני שמטרתו הבטחת העתיד הקולקטיבי היהודי בפינה כלשהי דלה בתושבים על פני העולם.

כששם פעמיו לעבר פולין נראה דבלין בן הארבעים ושש כמו סופר טיפוסי. הוא נהג ללבוש חליפות טוויד, להרכיב משקפיים עבים ששיוו לו עיני דג, ובמצחו היה קמט בולט שרק העמיק עם השנים. מסעו בן החודשיים, שתועד בספר מסע לפולין (Reise in Polen, 1925), הפגיש אותו עם יהודים דתיים, רבנים מחוללי-ניסים, ציונים ויידישיסטים. למרות שחצה את אירופה המודרנית ברכבות, מסעו הוביל אותו הישר דרך מעמקיה של "תחושת לאומיות עתיקה", והתגלית כי "האומה [היהודית] נותרה שלמה", חרף העובדה ש"נזרקה מפלסטינה… לפני אלפיים שנה", עוררה אותו לפעולה. הוא שקל את האפשרות של תחיה יהודית באמצעות הציונות, ותהה "מה היה קורה אילו ההיסטוריה היתה חוזרת לאחור והיהודים אכן היו זוכים בציון"? אולם הרומן של דבלין עם הציונות היה קצר. בסופו של דבר הוא צידד בעמדתו של סופר יידיש בלתי מוכר אותו פגש בלודז', ואשר הגיע למסקנה כי הציונות "איננה עתידו של העולם", שכן ראשית "על העולם להפוך להומניסטי".^[4]

באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, שעה שגרמניה מדרדרת לכדי ברבריות, מקדיש דבלין את עצמו לחזון הומניסטי של גאולה יהודית, כאשר הוא מושפע רבות ממסעותיו בפולין, ולאחר מכן ממפגשים עם אינטלקטואלים יהודים גולים בברלין. בעוד שלפני כן היה מנוכר ואדיש ליהדותו, הפך דבלין קצר-הרואי לאידאולוג ואיש-חזון של קבוצת מהפכנים חברתיים יידישיסטים: ה-פריילאנד-ליגע פאר טעריטאריאליסטישער קאלאניזאציע (ליגת הפריילאנד [ארץ חופשית] להתיישבות טריטוריאלית). הליגה קבלה את שמה ואת השראתה מן הרומן של הכלכלן היהודי תאודור הרצקה, המתאר קולוניה אוטופית במזרח אפריקה ב-פריילנד: חזון עתידי סוציאלי (Freiland, ein soziales Zukunftsbild, 1890). הרצקה היה עמיתו של הרצל במערכת ה- נוֹיֶה פְרַיֶיה פְּרֶסֶה (Neue Freie Presse) , ולרומן הפרוגרמטי שלו היתה השפעה על חזונותיו הטכנוקרטיים של הרצל עצמו באשר לעתיד היהודים, הן במניפסט היסוד שלו "מדינת היהודים" (1896) והן ברומן אלטנוילנד (1902). חזונו של הרצקה לגבי בעלות שיתופית על קרקעות במזרח אפריקה הרשים גם את האדם שהרצל מינה ליועצו לענייני התיישבות, פרנץ אופנהיימר. אופנהיימר אף פרסם מהדורה ביקורתית של ספרו של הרצקה בשם פריילנד בדויטשלנד (1895 (Freiland in Deutschland,, אשר צידדה בהקמת מערכת של יישובים בעלי אופי מתוכנן וכלכלה רציונלית. ב-1903 הזמין הרצל את אופנהיימר לשאת דברים בפני הקונגרס הציוני השישי בתור מומחה לענייני התיישבות, בתקווה שנאומו ישכנע את הצירים בהיתכנות המעשית של מה שנודע בשם "תוכנית אוגנדה". בהמשך שימש רעיון ההתיישבות של אופנהיימר כבסיס לתכנון המושב מרחביה. בחירת שמה של ליגת הפריילאנד ינקה לפיכך במידה שווה הן מן ההיסטוריה האינטלקטואלית היהודית והן מהצלחתן של תוכניות התיישבות בפלסטינה, על מנת להעניק לגיטימציה למאמצי ההתיישבות שלה עצמה שגורלם לא שפר עליהם.

ליגת הפריילאנד צמחה בפולין בתגובה לעלייה במידת האנטישמיות במדינה ולהתגברות התוקפנות הנאצית בגבולותיה. הגרעין של התנועה החדשה כלל קבוצה הטרוגנית של אינטלקטואלים, חוקרים, מבקרים ופעילים פוליטים בוורשה של תחילת שנות השלושים של המאה העשרים. הם ביקשו להוות עבור יהודים אלטרנטיבה לציונות, לבוּנדיזם הבלתי-טריטוריאלי, ולמגמות התבוללות. חבורה בלתי-מגובשת זו תפסה את ליגת הפריילאנד כגלגול חדש של ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א), שהוקמה על ידי הסופר היהודי-אנגלי הנערץ ישראל זנגוויל, בשילוב עם הגישה החקלאית-פועלית של מהפכני שמאל סוציאליסטים. הסניף הבריטי של הליגה אף שקל בשלב מסויים לאמץ את שמה ומצעה של יט"א.^[5] עוד בטרם ההשקה הרשמית של מצע התנועה בוועידה שנערכה בלונדון ב-1935, פרסמו תומכי הליגה שני גליונות של כתב-עת קצר-חיים בשם "פריילאנד" בוורשה. בין הכותבים היו הפעיל הרדיקלי המשפיע חיים ז'יטלובסקי, המנהיג הסוציאליסטי בן אדיר (אברהם רוזין), הדמוגרף יעקב (ינקב) לשצ'ינסקי, המשורר מלך רביץ' (זכריה-חנא ברגנר), וכן אלפרד דבלין, שתרם לשני הגליונות.

דבלין, שהקדים את הגסטפו, נמלט מגרמניה הנאצית בפברואר 1933 והגיע לשווייץ. לפי עדות של קולגה, הוא גילה שם את מורשתו של הרצל, והתעניין במיוחד בתוכנית אוגנדה הכושלת.^[6] משווייץ הוא עשה דרכו לצרפת ושם התיישב. בעוד שבברלין שורפים את ספריו, בפריז כתב דבלין שני כרכים של הגיגים בשאלת ההתחדשות הקולקטיבית היהודית, בהם הציג את האמנציפציה ככשלון מוחלט. במקום זאת הוא קרא להחיות את תוכניתו של זנגוויל וה-יט"א להתיישבות יהודית מאסיבית באנגולה,^[7] תוכנית אותה גילה גם למקורביו במכתב מאותה תקופה.^[8] דבלין ראה בעיני רוחו ארגון טריטוריאליסטי חדש שיהיה "מרחיק לכת יותר מן הציונות". ואכן, הוא האמין כי התנועה אותה הוא מציע תהווה תחליף לציונות בתור אמצעי להצלת מליוני היהודים "החיים כעם עבדים ונמצאים קרוב, או על סף, או אף מעבר לסף ההשמדה."^[9] דחייתו את ההתבוללות, התלהבותו מזנגוויל ומ-יט"א, והאג'נדה הסוציאליסטית שלו צדו את תשומת ליבם של אנשי הפריילאנד. בנובמבר 1933 הוא הפך לאחד ממייסדי ה-Ligue Juive pour Colonisation (הליגה היהודית להתיישבות [קולוניזציה]), שתהפוך מאוחר יותר לסניף הפריזאי של ליגת הפריילאנד. התסכולים והפנטזיות של חוג קטן אך בעל השפעה של יידישיסטים מוורשה מצאו להם כעת ביטוי עוצמתי בכתביו של סופר בעל שם עולמי, אתאיסט יהודי שהתחבר מחדש לראשונה למורשתו הדתית בפולין. הפריילאנדיסטים מיהרו לתרגם כמה מעבודותיו של דבלין על מנת להפוך את נבואות הקינה שלו לנגישות לציבור קורא היידיש, ודבלין אף דיווח לתומס מאן כי הוא החל ללמוד יידיש בעצמו.^[10]

המאמר הראשון של דבלין שפורסם בפריילאנד ב1934-, "גזר-הדין על דרכם של יהודי מערב אירופה", הציג דין וחשבון עגום על חוסר הבית של היהודים: "מאז שהיהודים איבדו את ארצם ומדינתם, הם יושבים… סגורים בכלוב כמו עדת חיות לכודות… זאת משום שאין ביטחון או חוק ליהודים בעולם, משום שמאחורי החוק תמיד ישנה חרב, והחרב, כפי שאנו יודעים, נמצאת בידי אחרים". דבלין האמין כי היהדות המתבוללת ניצבת בפני פרשת דרכים תחת צילו של צלב הקרס. אותם יהודים "אוהבי גתה ושילר עומדים למשפט", כאשר האנטישמיות מציבה אותם בפני מבחן. דבלין היה משוכנע כי בהעדר ידע אודות "ההיסטוריה שלהם עצמם", ובהעדר "כל בדל של תוכן יהודי", חבריו היהודים המתמערבים לא יוכלו להציל את עצמם. הוא תקף את אותן "הריסות יהודים, תוצאה של האמנציפציה המערבית" אשר דבקים ב"אהבה חד-צדדית" של התרבות האירופאית.^[11] למרות שהיה מתבולל בדיוק באותה מידה כמו הרצל וזנגוויל, דבלין נשמע כאן יותר כנביא משיחי מאשר כפעיל פוליטי חילוני.

מאמרו השני ב"פריילאנד", "טריטוריאליזם ויהודה החדשה," הופיע בסוף 1934, והיווה הרחבה של חזונו הקודם. במאמר אפוקליפטי זה מתמקד דבלין לא בשאלה הציונית והטריטוריאליסטית המקורית, "כיצד להשיג ארץ ליהודים?", אלא בשאלה יסודית יותר: "כיצד להשיג יהודים לארץ"? דבלין סבר כי העובדה שהרצל ב-"מדינת היהודים" "מתנדנד בין פלסטינה וארגנטינה", יחד עם נכונותו בשלב מאוחר יותר "לתמוך באוגנדה" במסגרת הקונגרס הציוני השישי, מהוות סימפטום לחולשה המאפיינת הן את הציונות של הרצל והן את "הטריטוריאליזם הישן" של זנגוויל. בחיפוש הצר שלהם אחר ארץ, שני המנהיגים לא השכילו לקחת בחשבון את הממד הרוחני של הקיום היהודי. בעוד שהרצל וזנגוויל קיוו ליצור מקלט בעל אופי אירופאי ליהודים על גבי קרקע זרה, דבלין סבר כי המאמץ לחקות את תרבות המערב כבר "הרג רוחנית חצי מהקהילה היהודית". הוא דרש שיהודים "יפסיקו… לפנות לכוון המערב", דבר שמשמעותו מבחינתו היתה "אימפריאליזם קר" ו-"חרחור מלחמה". במקום זאת, על היהודים "להתעשת, להגדיר את זהותם בעצמם, לחזור לעצמם, ורק אז להשיג אדמה". האופן בו יוכל הדבר להתבצע בפועל נותר בלתי מוסבר, אולם דבלין בכל זאת שאב מלימודי ההיסטוריה היהודית שלו על מנת להציע דרך כלשהי קדימה.

דבלין השווה את "המאבק נגד ההתבוללות" של היהדות בתקופתו ל"מצבם של היהודים לאחר חורבן המקדש". באותה תקופה היה לעם ישראל "מבנה לאומי אורגני", ועל מנת לשרוד כעם-הגלות היה עליהם לשנות את זהותם. "כעת", טען, "נדרשת צורה חדשה" על מנת "להבטיח את הישרדות היהדות שאסון מרחף מעליה". טריטוריה איננה מספיקה לשם כך: דבלין חיפש לא פחות מאשר תחייה מחודשת ושלמה של היהדות. הרטוריקה בה הוא מתאר את "יהודה החדשה" הופכת למטאפיזית. החיים היהודיים יהיו חדשים ככל שהם "יפנו עורף… לתרבות המערבית" ו-"יגנו על הבסיס הרוחני שלהם". עליהם להכיר בקשר שלהם "לעם העתיק שהתגבש לא במעשה מלחמתי או פוליטי אלא במעשה רוחני נעלה". הוא ממשיך ומתאר כיצד "יהודה החדשה" "תהיה יהודית בדיוק במובן זה שהיא תמלא משימה עבור האנושות… זה הטעם לכך שהעם היהודי נוצר לפני אלפי שנים–לא על מנת להיות עם רגיל שחי בתוך גבולותיו".^[12] לא ניתן להחמיץ את ההתקפה שיש כאן כנגד נסיונות הנורמליזציה של הציונות.

באופן מפתיע, חלקים מכתביו של דבלין על מצבם של היהודים הופיעו בתרגום עברי בסדרה בת תשעה חלקים בשם "תחייה יהודית", שפורסמה בכתב העת המשפיע ביותר בתקופת הישוב לענייני תרבות, "טורים", השבועון בעריכתו של מי שהיה אז המשורר החשוב ביותר, אברהם שלונסקי. הגיגיו של דבלין על כשלון האמנציפציה פורסמו בין נובמבר 1933 לפברואר 1934, לצד שירים של משוררים עבריים הנחשבים כיום לקאנונים. דבלין אף כתב הקדמה מיוחדת לקוראיו בעברית, בה האשים כי מעט מאוד השתנה במצבם של היהודים המתמערבים מאז הרצל, טענה שוודאי נראתה תמוהה לרבים בישוב.^[13] בפרק הלפני-האחרון של "תחייה יהודית" טען דבלין בפני קוראיו בעברית כי היהדות "מוכרחה לשאוף להתישבות המונית" ב-"אזורים דלי-אוכלוסיה". על תוכנית אנגולה של זנגוויל שננטשה טען כי "יש לחשוב תכנית זו לראשונה במעלה."^[14] הצעה שכזו הובילה ודאי להלם ולכעס בקרב קוראיו בתל אביב ובשאר תחומי המנדט הבריטי.

בקיץ שלאחר מכן נסע דבלין מפריז ללונדון על מנת להשתתף בכנס היסוד של ליגת הפריילאנד, שם נשא את נאום הפתיחה אודות "מטרותיה ואופיה של תנועת הפריילאנד" בפני המשתתפים במלון ראסל.^[15] כמה מהדמויות המוכרות אשר צרפו את שמם למטרה זו כללו את הפילוסוף ברטראנד ראסל, הסופר ג'. ב. פריסטלי, המנהיג היהודי והחוקר הד"ר משה גסטר, הפוליטיקאי ופעיל ארגוני העובדים ארתור קריץ' ג'ונס, ואלמנתו של ישראל זנגוויל, אדית.^[16] למרות ש"כנס ההכנה הבינלאומי של הליגה להתיישבות יהודית" (Preparatory International Conference of the League for Jewish Colonisation) זכה להתעלמות מצד התקשורת הממסדית הבריטית, ה"ג'ואיש כרוניקל" הלונדוני הדגיש את "האופי המעשי" של המפגשים, וציין במיוחד את נאומו של דבלין.^[17] עיתון הישוב "דבר" אף הקדיש מאמר ארוך ל"טריטוריאליסטים החדשים", וציין את תפקידו של דבלין כ"מנהיגה הרוחני של התנועה."^[18]

בכנס תאר דבלין את אמונתו היוקדת כי היהודים "ניצבים בפני הקץ, שהוא התוצאה האסונית של הקרב האבוד על האמנציפציה". "משימתה המרכזית והחיונית" של הליגה, כך כתב, היא "להאיר ולעורר את המוני היהודים, שכן העניין הוא לייסד את 'ארצם החופשית' [פריילאנד]". אולם דבלין האמין כי קודם לכל התיישבות טריטוריאלית חייבים הפריילאנדיסטים "לבנות את העם", משימה שהיא בה-בעת רוחנית -ו"דיפלומטית-פוליטית". בנאומו הוא הכיר בתרומתה של הציונות לחיים היהודיים ובקדושתה הנצחית של ארץ ישראל, אולם הדגיש כי "העם היהודי אדיר יותר מן הארץ", וכי "הדחף החיוני של תנועת [הפריילאנד]" צריך להיות "יצירתו של עם יהודי חדש".^[19] בטרם נעילת הועידה חלקו רבים מן המשתתפים כבוד לישראל זנגוויל בהנחת זר על מצבתו.^[20] לאחר הטקס נערך מושב סיום, ובו שב דבלין והדגיש את העובדה כי עלייתו של היטלר מראה כי היהודים "יוכלו לחיות בשלום רק בארץ משלהם".^[21]

דבלין היה חבר בוועד הסניף הפריזאי של ליגת הפריילאנד עד 1936, השנה בה קיבל אזרחות צרפתית, ולאון בלום הפך לראש הממשלה היהודי הראשון של צרפת.^[22] אולם דבלין המשיך לקחת חלק פעיל בתנועה במהלך 1937, כאשר בחודשים הראשונים של אותה שנה הוא נחשב למעין דיפלומט המסוגל "לגשר על הפערים" בין הזרמים השונים בתנועה.^[23] באמצע נובמבר 1937 הוא השתתף בכנס הפריילאנד הכללי השני בפריז, במסגרתו נדונו שאלות יסוד במצע התנועה.^[24] מותש מן היריבויות הפנימיות, נטש דבלין את הליגה כמה חודשים לאחר מכן.^[25] באותה עת, רעיונותיו המעוררים לגבי השאלה היהודית, יחד עם תמיכתו הברורה בטריטוריאליזם בעל גוון רוחני, הפכו אותו למייצג המוכר ביותר של רעיון הפריילאנד. ליגת הפריילאנד, שמעולם לא זכתה לפופולריות, חייבת הרבה מן האידאולוגיה ומן הלגיטימציה הראשונית שלה לדבלין. תגובתו הנמרצת, הן במילים והן במעשים, להתגברות הרדיפות של יהודי אירופה, הועמדה בצל העובדה שלימים המיר את דתו לקתוליות, כתוצאה ממשבר אמונה אישי.^[26] אולם חרף העובדה שמת כנוצרי, דבלין חי את שנות הסכנה של הנאציזם כיהודי בעל אופי ציבורי ביותר.

בסוף 1936, בעודו פעיל בתנועה, חברו יחד הפריילאנדיסטים של פריז וה"ארגון להגירה ולהתיישבות יהודית" (Société d'émigration et de Colonisation Juive, EMCOL) ליצירת ה-"ועדה הפוליטית-גאוגרפית", במטרה לבחון את האפשרות של התיישבות יהודית בטריטוריות צרפתיות.^[27] הועדה התכנסה ב-20 וב-21 בנובמבר 1936 בפריז, כדי לבחון האם ניתן לשקול את הקולוניות הצרפתיות שמעבר לים כיעד אפשרי להגירה המונית.^[28] למרות שלא נמנה בין חברי הועדה, דבלין ודאי היה מודע למתרחש בה, ומאוחר יותר כתב לבנו כי משלחת של פריילאנד תישלח לקלדוניה החדשה ולגינאה הצרפתית.^[29]

ב-16 בדצמבר 1936 פנו ליגת הפריילאנד וה-EMCOL ישירות לשר המושבות הצרפתי, מוריס מוטה, כדי שיתן את תמיכתו להתיישבות יהודית. הם הסבירו לו כי מטרתם היא "לייסד מרכז יהודי חדש" עבור אותם "יהודים ממרכז וממזרח אירופה אשר נאלצים לעזוב את ארצות מולדתם ולהתיישב בפינה כלשהי בין המושבות הנרחבות [של צרפת], שהינן כה דלות באוכלוסיה. הבדיקות הראשוניות שלנו הסבו את תשומת לבנו בייחוד לקלדוניה החדשה, מדגסקר, וגינאה החדשה".^[30] מוטה לא רק שהיה בעל הסמכות המינהלית לדון בנושאים כאלה, אלא נתפס גם כקשוב למצוקה היהודית, אולי בין השאר משום שאשתו המנוחה היתה יהודיה שהיגרה מרוסיה לצרפת.^[31] בין מנסחי המכתב היו המליונר "מלך הפנינים" לאונרד רוזנטל, ויהודה (יוליוס) ברוצקוס, רופא, חוקר, פעיל פוליטי, ובתקופות מסויימות בן-ברית של זאב ז'בוטינסקי. כמה שבועות לאחר מכן, ב-14 בינואר 1937, הם נפגשו שוב עם מוטה, על מנת לבחון את התקדמות העניין.^[32] רוזנטל בעל ההשפעה איפשר למשלחת הפריילאנד-EMCOL המשותפת גישה ישירה למוטה, אשר נחשב בעיניו ל"ידיד ויועץ".^[33]

יומיים לאחר הפגישה, וחודש ימים לאחר שקיבל את המכתב, הודיע מוטה בפומבי כי הוא "אוהד מאוד את הרעיון של התיישבות עתידית של יהודים במושבותינו… מדגסקר, לדוגמה, היא אפשרות מבטיחה, במידה וקיים ארגון מתאים וגיבוי פיננסי". הוא המשיך ושיער כי "במישורים הגבוהים של אותו אי נפלא ניתן למצוא אזור מתאים" לצורך התיישבות.^[34] בו בזמן שלח מוטה לנציגי הפריילאנד וה-EMCOL מכתב פרטי בעל טון ותוכן דומים להודעתו הפומבית. במכתבו חזר מוטה על העניין שיש לו בפרוייקט, וציין כי הנושא "נמצא כרגע בבדיקה הן של פקידי משרדי והן של הרשויות המקומיות".^[35] הפריילאנדיסטים, שאת תוכניתם קידם דבלין במשך שנים, הצליחו לגייס למטרתם באופן ברור את מוטה, והודעתו מינואר 1937 נחגגה על-ידם כגרסה צרפתית של הצהרת בלפור מ-1917. כתב "דבר" בפריז ציין את תפקידה של ליגת הפריילאנד בהשגת מה שכינה בציניות "הצהרת מוטה".^[36] למרות שמוטה הדיפלומטי לא ציין בהודעתו את המונח "בית לאומי", כפי שעשה הלורד בלפור שני עשורים קודם לכן, הוא האמין בכנות כי יוכל לסייע ליהודים שהינם "קורבנות של תאוות פוליטיות ושל רדיפות דתיות וגזעיות", על ידי ישובם מחדש במדגסקר.^[37]

בשלהי 1936, מספר חודשים בטרם קידמה ליגת הפריילאנד את "הצהרת מוטה", דנו גם חברים מסוימים בממסד הציוני באפשרות של יישוב יהודים במדגסקר. ד"ר נחום גולדמן, שהיה דמות קוסמופוליטית, ואשר ייסד את הקונגרס היהודי העולמי (ה-WJC) יחד עם הרב סטיבן וייז, היהודי-האמריקאי בעל ההשפעה הרבה ביותר בעידן שטרם המלחמה, שקל את מדגסקר כמקלט אפשרי ליהודי פולין הנתונים במצוקה. במברק "חסוי ביותר" ששלח לוייז דיווח גולדמן כי הקולונל יוזף בק, שר החוץ של פולין, ביקש מן הקונגרס היהודי "להשתדל אצל הממשלה הצרפתית" בנוגע ל"הגירה של יהודים פולנים למדגסקר". גולדמן הודיע לוייז כי "הממשלה הצרפתית אינה מתנגדת בעיקרון", וביקש 5,000 דולר מתקציב הקונגרס על-מנת לממן "משלחת מומחים" לאי.^[38] במקביל הוא עודד את בק להקים "ועדת בדיקה ממשלתית, ולהתכונן להציג לממשלה הצרפתית תוכנית קונקרטית" ליישוב מחדש של יהודים במדגסקר.^[39] גולדמן כתב גם למושל הכללי של מדגסקר, והציע כי אומנים, חייטים, סנדלרים, בנאים, נגרים, וסוחרים יהודים יהוו את חיל החלוץ של המתיישבים היהודים.^[40] מברקו של גולדמן לוייז סיכם כי התיישבות מוצלחת של יהודים-פולנים במדגסקר תעניק לקונגרס היהודי החדש "יוקרה וחשיבות רבה".^[41]

ארגונים יהודיים נוספים, לרבות הג'וינט, שקלו גם הם ליישב מחדש פליטים במדגסקר. שני מקבלי ההחלטות העיקריים של הג'וינט באירופה נפגשו עם עוזרו של מוטה ועם פקידים נוספים ביוני 1937, ויצאו כשהם משוכנעים ב-"נכונותה הכנה [של צרפת] לשקול באופן הוגן את פתיחת כמה ממאחזיה הקולוניאלים להגירה יהודית". למרות שנציגי הג'וינט לא ששו לאמץ את "מה שנקרא 'תכנית בק' לפינוי יהודים מפולין", הם הגיעו למסקנה כי "תהא זו טעות מצדם של ארגונים יהודיים אחראיים להתעלם מן ההצעה, אשר מצדיקה לכל הפחות בחינה יסודית ואחראית".^[42] הג'וינט אף שקל לתרום לכיסוי עלויות יישובם של יהודים במדגסקר.^[43]

ועידות הבדיקה הרשמיות של ליגת הפריילאנד, הקונגרס היהודי העולמי והג'וינט, בשילוב הכוחות הפוליטיים הפנימיים בפולין ובצרפת, התגברו במהלך 1937. אולם בתקופה זו החל דבלין להרחיק את עצמו מליגת הפריילאנד, אשר זמן קצר לאחר מכן החלה להרחיק את עצמה מן המאמצים ליישוב מדגסקר. מה שהחל כחזון טריטוריאליסטי לתחייה יהודית ולהתיישבות המונית שקודם על ידי דבלין, הדרדר במהרה לתוכנית הידועה לשמצה של הגירה בכפייה, אשר אומצה על ידי אנטישמים בפולין, ומאוחר יותר, על ידי הדרגים הגבוהים ביותר של ההנהגה הנאצית.

תרגום: נווה פרומר

ביבליוגרפיה

הרמן, נ. "הצהרת מוטה." דבר. 1 מרץ 1937. עמ' 2.
חנוך, נ. "מכתב מלונדון." דבר. 9 אוג. 1935 עמ' 2.
קרוק, יוסף. תחת דגלן של שלוש מהפכות: רוסים, פולנים, יהודים. כרך 2. תירגום: חלמיש ומשה הורביץ. תל אביב: מחברות לספרות, 1970.

Archival and Unpublished Sources

Archive Nationales, Paris, France (AN)

Central Zionist Archives, Jerusalem, Israel (CZA)

Hartley Library, Southampton, England (HL)

Weiner Library, London, England (WL)

“A propos d’un project d’établissement d’israélites dans les colonies françaises.”  Le Petit

Parisien. 16 Jan. 1937. p.2. [French]

Astour, Michael C. History of the Freeland League and of the Territorialist Idea [געשיכטע פון דער פריילאנד-ליגע און פונעם טעריטאריאליסטישן געדאנק]. Vol. I & Vol. II. New York: Freeland League, 1967. [Yiddish]

Bash, Françoise. "Gender and Survival: A Jewish Family in Occupied France, 1940-1944.”

Feminist Studies. Vol. 32. No. 2. (summer 2006): 299-331.

Döblin, Alfred. Journey to Poland. Trans. Joachim Neugroschel. New York: Paragon, 1991. [1926]

—. Briefe. Eds. Walter Muschg, Heinz Graber. Olten: Walter-Verlag, 1970. [German]

—. “Ziel und Charakter der Freiland-Bewegung.” in Horch. Schriften zu jüdischen Fragen. Solothurn: Walter-Verlag, 1995. pp. 312-322. [German]

—. “Jews Renew Yourselves.” The Menorah Journal. Volume XXIII, No. 1, (April-June 1935): pp. 80-87.

—. “Teritorialism un Neue-Yehuda.” Frayland.  ["טעריטאריאליזם און ניי-יהודה." פריילאנד.]No. 3-4. (Nov-Dec 1934): 14-25. [Yiddish]

—. “Gzar-Din un Veg fun de Maarav Yidn.” Frayland.  "גזר-דין און וועג פון די מערב-יידן." פריילאנד]

No. 1-2. (Sept.-Oct. 1934): 42-49. [Yiddish]

—. “Tchiya Yehudit (part 8).” Turim. ["תחיה יהודית (ח)." טורים.] 8 Feb. 1934. pp. 5-6. [Hebrew]

—. “L’korei Ivrit.” Turim.  ["לקוראי עברית." טורים.]8 Dec. 1933. p.1. [Hebrew]

Graber, Heinz. “Editor’s Introduction.” in Alfred Döblin. Journey to Poland. Trans. Joachim Neugroschel. New York: Paragon, 1991.

Horch, Hans Otto. Schriften zu jüdischen Fragen. Solothurn: Walter-Verlag, 1995. [German]

Huguet, Louis. “Alfred Döblin et le Judaisme.” Annales de la Universite d’Abidjan. Serie D

Annales de l'Université d'Abidjan. Série D, V.9. (1976): pp. 47-115. [French]

Kruk, Josef. Tahat Diglan Shel Shalosh Mahapehot: Rusim, Polanim, Yehudim. Vol. II. Trans.

Halamish and Moshe Hurvitz. Tel Aviv: Mahbarot le-sifrut, 1970. [Hebrew]

Müller-Salget, Klaus. “Döblin and Judaism.” in A Companion to the Works of Alfred Döblin.

Eds. Roland Dollinger, Wulf Köpke, Heidi T. Tewarson. Rochester, NY: Camden House, 2004.

“Realist Attitude to the Jewish Problem.” Jewish Chronicle. 26 July 1935. pp. 36, 42.

Rosenthal, Leonard. The Pearl Hunter: An Autobiography. Trans. Herma Briffault. New York: Henry Schuman, 1952.

Salomone, Sophie Romeuf. “Le Pouvoir Colonial et Les Communautes Etrangeres a Madagascar 1896-1939.” Thesis. Univ. de Lille III, 1990. [French]

Tonini, Carla. Operation Madagascar. unpublished English ms. translation of Operazione Madagascar: La Questione  ebraica in Polonia, 1918-1968. Bologna: CLUEB, 1999.

 

[1]. Döblin qtd. in Graber.“Editor’s Introduction.” p. xii.