ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א), 1925-1905

הרעיון הטריטוריאליסטי כפשוטו הוא הקמת ישות אוטונומית או לחלופין מדינה ליהודים בחבל ארץ שאיננו ארץ ישראל. הוא יצא אל אוויר העולם יחד עם האידיאולוגיה הציונית. מרגע שפינסקר כתב בחיבורו האוטואמנציפציה 'כי לא ארץ קדשנו צריכה להיות מטרת כסופנו אלא ארץ שלנו', היו בחברה היהודית כאלה שדבקו ברעיון של 'ארץ שלנו' וביקשו להקים מדינה, או ישות אוטונומית עצמאית אחרת בטריטוריה שאיננה ארץ ישראל.

יוזמות ליישוב יהודים בחבלי ארץ שאינם בארץ ישראל עלו חדשות לבקרים בהיסטוריה של העם היהודי. היו אלה בדרך כלל יוזמות מקומיות של יחידים, והן נעלמו כלעומת שעלו, בלא שהתלוותה אליהן עשייה של ממש. החל במחצית השנייה של המאה השבע העשרה ועד שנות השמונים של המאה התשע העשרה הועלו חדשים לבקרים רעיונות שונים ומגוונים ליישב יהודים בקירסאו שבאיים הקריביים, בסורינאם שבברזיל, בקיין שבגיניאה הצרפתית, ברוסיה החדשה, בקרים, בבאפלו שבמדינת ניו יורק, בטקסס, בשטחים נרחבים באזור הנהרות טנסי, מיסיסיפי ומיסורי, באילינוי, באוהיו, בנברסקה, בקנזס ובקפריסין.  אף לא אחת מהיוזמות הללו הייתה קשורה לאידיאולוגיה הטריטוריאליסטית, שצמחה מתוך התנועה הציונית בראשית המאה העשרים.

תוכנית אוגנדה שהובאה על ידי הרצל לדיון בקונגרס הציוני השישי באוגוסט 1903, הייתה הגורם המרכזי להקמת ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א) בקיץ 1905 ולהפיכת הטריטוריאליזם לאידיאולוגיה ולזרם מרכזי בלאומיות היהודית. תוכנית זו הייתה קו פרשת מים בתולדות התנועה הציונית והעם היהודי, וחידדה את ההבדלים בין הציונים המדיניים תומכי הרצל, לבין נאמני ארץ ישראל בהסתדרות הציונית. בין אלה שביקשו להקים את המדינה היהודית בכל טריטוריה שתינתן לעם היהודי לבין אלה שהתעקשו על ארץ ישראל כמקום הבלעדי והטבעי להקמת המדינה היהודית.

הבחירה בארץ ישראל כבית מולדת לעם היהודי לא הייתה דבר המובן מאליו בהסתדרות הציונית עד פולמוס אוגנדה. ציונים רבים התלבטו בין 'ארץ קודשנו' לבין 'ארץ שלנו'. היו ביניהם למשל ששקלו אם להצטרף לתנועת עם עולם (Am Oylam) ולקחת חלק בהקמת מושבות חקלאיות בארצות הברית, ואחרים, עשור שנים מאוחר יותר, לא ראו סתירה בין ההתיישבות החקלאית בארגנטינה לבין הקמת מושבות בארץ ישראל. גם הרצל בספרו מדינת היהודים ראה בארץ ישראל טריטוריה אפשרית אבל לא הכרחית, והתלבט בין ארץ ישראל וארגנטינה. התלבטותו מעניינת במיוחד מכיוון שבניגוד לחיבורו של פינסקר, את מדינת היהודים כתב הרצל אחרי ארבע עשרה שנה של עשייה ציונית, ובשעה שכבר היו בארץ ישראל עשרים מושבות, ואיכרים יהודים עיבדו את אדמתה. לא הייתה זו עוד תקופת הבראשית של תנועת חיבת ציון, והמושבות – למרות כל הקשיים – כבר היו לחלק בלתי נפרד מהנוף הארץ-ישראלי. ועדיין, למרות הישגי המתיישבים והתמורות שחלו בתנועת חיבת ציון, לא ראה הרצל בארץ ישראל את הפתרון הבלעדי לבעיית העם היהודי. הרצל רק חידד בחיבורו את הסוגיה עוד יותר משום שביקש להקדים את העשייה הדיפלומטית לזו ההתיישבותית, ופסל כל אפשרות להתיישבות מוקדמת ובלתי מתוכננת בארץ ישראל.

גם תוכנית באזל אשר קבעה ש"הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל", לא הייתה סוף פסוק לניסיונות החיפוש אחר טריטוריה מזדמנת לעם היהודי. בשנת 1902 יצאה משלחת ציונית לחקור את אל-עריש במטרה לחקור את חבל הארץ ולבחון אם הוא מתאים להתיישבות יהודית. הרעיון נפל כי האזור נמצא צחיח ולא מתאים להתיישבות. בשלהי 1905 פעל אוטו ורבורג, מהבולטים בציוני גרמניה, חבר הוועד הפועל ולימים נשיאה של ההסתדרות הציונית, למען התיישבות יהודית במסופוטמיה. ניסיון זה כאמור כשל ולא להביא לתוצאות מדיניות.

האידיאולוגיה הטריטוריאליסטית ניזונה משתי תופעות חברתיות שהיו חלק בלתי נפרד מחיי החברה היהודית המזרח אירופאית של ראשית המאה העשרים: פוגרומים והגירה. הפוגרומים היו בעבור הטריטוריאליסטים הוכחה כי ליהודים אין עתיד במזרח אירופה, ואם לא תמצא בהקדם האפשרי טריטוריה – בארץ ישראל או בכל מקום אחר – תהיינה ההשלכות על העם היהודי הרות גורל. נדידתם של כמיליון וחצי יהודים בעשור הראשון של המאה העשרים אל מחוץ לארצותיהם הייתה הביטוי למצוקה היהודית, הפיזית והקיומית שהיו נתונים בה. הטריטוריאליסטים הביעו חשש שזרם ההגירה הבלתי פוסק יביא לסגירת השערים בארצות קולטות ההגירה, ומאות אלפי יהודים ימצאו את עצמם לכודים בארצות מושבם. תקוות הטריטוריאלסטים הייתה שלאחר שיימצא חבל הארץ המתאים ותקום בו המדינה היהודית, יבואו אליו המוני המהגרים היהודים. קצתם יעשו זאת מתוך בחירה, אך בעבור החלק הארי תהיה זו בררת מחדל מכיוון ששום מדינה – מלבד מדינת היהודים – לא תהיה מוכנה עוד לקבלם.

הורדת תוכנית אוגנדה מסדר היום של ההסתדרות הציונית והאיסור להביא כל תוכנית התיישבותית אחרת שלא בארץ ישראל, סגרה את הדלת בפני הציונים המדיניים תומכי הרצל והביאה לפילוג בתנועה הציונית. יט"א נוסדה באוגוסט 1905 ביום האחרון של הקונגרס השביעי, על ידי קבוצה של ציונים בראשות ישראל זנגוויל ומקס מנדלשטאם, שביקשו להקים הסתדרות חלופית להסתדרות הציונית. מטרת ההסתדרות הטריטוריאליסטית כפי שהוגדרה במצעהּ הייתה פשוטה וברורה: "להשיג טריטוריה על בסיס אוטונומי לאלה מבין היהודים שאינם יכולים או שאינם רוצים להישאר בארצות מגוריהם"[1]. במצעהּ נכתב כי לשם השגת היעדים הרצויים תשאף ההסתדרות לאחד את כל היהודים התומכים במטרה זו, לבוא במגע עם ממשלות ועם מוסדות פרטיים וציבוריים, ולבסוף לייסד מוסדות פיננסיים ואחרים הנחוצים להגשמת מטרותיה.

"טריטוריה על בסיס אוטונומי" כפי שנקבע במצע יט"א היה מהעקרונות הבסיסיים והחשובים בחשיבה הטריטוריאליסטית. יט"א ביקשה להמשיך את הציונות ההרצליאנית וליצור ממשל יהודי אוטונומי בחסות אחת המעצמות. מסיבה זו הזהירו הטריטוריאליסטים מפני התיישבות יהודית באזורים צפופי אוכלוסין אשר בהם ימשיכו להיות מיעוט נרדף בחברת הרוב. הם טענו שיהיה זה מגוחך לשכפל בחבל הארץ המיועד את הבעיות הישנות שהיו מנת חלקם של היהודים בארצות מושבם. היה זה בעיניהם תנאי הכרחי למימוש הרעיון ומטרה שיש לשאוף אליה. את קיומה של הטריטוריה ביקשו הטריטוריאליסטים להשתית על האינטרסים המיידיים של אחת ממדינות אירופה באזור. הישענותם על הקולוניאליזם ועל הכוחות האימפריאליסטים היה מקור תקוותם העיקרי להשגת חבל הארץ.

מרכיב נוסף באידיאולוגיה הטריטוריאליסטית היה גורם הזמן כמרכיב חיוני לבחירת הטריטוריה. טענתם המרכזית הייתה שהמצוקה היהודית גדלה בשיעור הנדסי בעוד שהעשייה הציונית בשיעור חשבוני ועל כן לציונים אין די זמן כדי להקים את המדינה היהודית בארץ ישראל. מנקודת המבט הטריטוריאליסטית שאלת 'המרוץ נגד הזמן' הייתה הרת גורל עבור העם היהודי: העשייה הציונית התנהלה בעצלתיים. שלושת אלפים יהודים נרצחו בשנים 1906-1904 וההגירה היהודית הגיעה לשיאים שלא היו ידועים קודם לכן. מסיבות אלה בחר הרצל במזרח אפריקה וממשיכי דרכו בהסתדרות הטריטוריאליסטית חיפשו טריטוריות בכל רחבי תבל.

נקודת המוצא של הטריטוריאליסטים הייתה שהמצוקה היהודית איננה סובלת דיחוי ויהדות מזרח אירופה הנרדפת והפצועה איננה יכולה להמתין עד שהציונים יניחו את התשתית להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. הייתה זו השקפת עולם אשר שללה את הקיום היהודי במזרח אירופה וביקשה להצילו גם במחיר וויתור על חלום יישוב ארץ ישראל. הרגישות שהפגינו הטריטוריאליסטים לסבל ולמצוקת היהודים עיצבה את השקפת עולמם האופסימיסטית. מצד אחד הם חזו שחורות ליהודי מזרח אירופה ושללו כל אפשרות של השתלבות יהודים בחברה הסובבת. מן הצד האחר הייתה בטריטוריאליסטים אופטימיות רבה ואמונה כי תימצא בהקדם הטריטוריה הנכונה, והם יוכלו להקים את המדינה היהודית.

הסופר יוסף חיים ברנר שהחזיק בפרק זמן קצר בחייו בדעות טריטוריאליסטית היטיב לבטא את הפסימיות הטריטוריאליסטית ואת החשיבות במציאת חבל ארץ ליהודים. ברשימתו 'מכתב ארוך' שנכתב לאחר שאיבד בפוגרום ביאליסטוק את חברתו הקרובה חיה וולפסון, היטיב ברנר לבטא את השקפת העולם הטריטוריאליסטית: "ארץ! כל ארץ שיש יכלת להשיגה, כל ארץ שיש אפשרות להתחיל בקרוב לבנות את ביתנו בה; ארץ לא בשביל היום שכבר אבד לנו, ארץ בשביל המחרת, בשביל הדורות הבאים, בשביל יתומי-נמירוב לאחר עשרים שנה, לאחר חמישים שנה, לאחר מאה שנה". כמעין נבואה אפוקליפטית שהתממשה ארבעים שנה אחר כתיבת המאמר כאשר שישה מליון יהודים נרצחו בשואה, הצליח ברנר לנסח את החשש הטריטוריאליסטי ולהסביר באופן בהיר ומדויק מה היה הכוח המניע שדחף אותם וגרם להם לוותר על ארץ ישראל.

הטריטוריאליסטים לא התנגדו באופן עקרוני לארץ ישראל אבל הטילו ספק בהצלחת מפעל ההתיישבות בה. אחד המכשולים העיקריים שצפה זנגוויל לתנועה הציונית היה האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל. הטריטוריאליסטים היו הראשונים בהסתדרות הציונית שראו באוכלוסייה העברית בארץ ישראל גורם שמעמיד בסימן שאלה את הצלחת המפעל הציוני. אמנם אחד העם במאמרו 'אמת מארץ ישראל' משנת 1891 היה הראשון שהתייחס לסוגיה זו, אך הייתה זו אמירת אגב. לקביעתו כי האיכרים נוהגים בפועליהם הערבים כעבד כי ימלוך לא היה המשך בכתביו. השאלה הערבית הייתה, כדברי המורה העברי יצחק אפשטיין, השאלה הנעלמה בהגות הציונית שקדמה להצהרת בלפור. זנגוויל וחבריו הטריטוריאליסטים לעומת זאת, הכירו בה, היו ערים לסכנה הטמונה בחיכוך היהודי-ערבי והפגינו פסימיות בנוגע להצלחת הרעיון הציוני בארץ ישראל.

בשנת 1905, זמן קצר לאחר הפרישה מההסתדרות הטריטוריאליסטית, טען זנגוויל שארץ ישראל מאוכלסת בערבים והיהודים יתקשו להגיע לרוב מספרי: "אמנם קיים קושי אחד שהציוני אינו צריך להתעלם ממנו, אף על פי שרק לפעמים רחוקות הוא אוהב להתבונן בעינים פקוחות. ארץ ישראל עצמה כבר מאוכלסת היא. הפּחֲוָה  של ירושלים – צפיפות האוכלוסים שלה כבר מרובה היא פי שנים מצפיפות האוכלוסים בארצות הברית והיא מגעת לשיעור של חמשים ושתים נפש לכל קילומטר מרובע, שהיהודים אינם בכלל אפילו 25 אחוז; משום כך אנו מוכרחים להיות מוכנים – או לגרש בחרב את השבטים בארץ, כמו שעשו אבותינו, או לטפל בשאלת הגירתם של האוכלוסים הזרים, שהם המושלמים [המוסלמים] ברובם ושזה דורות הם רגילים להתיחס אלינו בבוז".[2]

זנגוויל לא ראה רק ביחס המספרי בין יהודים לבין ערבים בעיה שהציונים יתקשו להתמודד עימה, אלא גם בבעלות הערבית על חלק ניכר מאדמות ארץ ישראל. "כיום אנחנו רק 12 אחוזים של האוכלוסים, ובידינו נמצאים 2 אחוזים של הקרקע. חלק גדול של האדמה הקדושה נמצא בידיהם של בעלים פרטיים, וחלק זה לא היה עובר לרשותנו אף אילו השגנו את הצ'ארטר, בעוד שקרקעות הכתר, ששייכים לשולטן ואפשר משום כך לנהל משא ומתן על רכישתם בתור גוש שלם, נמצאים, לאסוננו, במקומות נמוכים, מלאים ביצות ונגועים בקדחת".[3]

הלל צייטלין (1942-1871) התייחס גם כן לשאלת אוכלוסייתה הערבית של ארץ ישראל. צייטלין גדל במשפחה חסידית אדוקה, נחשף בגיל צעיר לספרות ההשכלה ונשבה בקסמיה. הוא עזב תורה ומצוות והחל ללמד עברית ולפרסם מאמרים בנושאים שונים בעיתונות היהודית – העברית והיידיש – של סוף המאה התשע עשרה. הוא היה אחד התומכים הנלהבים בציונות המדינית ההרצליינית ואף שימש כציר של ציוני הומל בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901. בעקבות פרשת אוגנדה פרש בתסכול מההסתדרות הציונות והצטרף ליט"א. בשנת 1905 התמנה לעורך עיתון הזמן שהיה באותן השנים כלי הביטוי המרכזי של הטריטוריאליסטים.

במאמרו המשבר: רשימות טריטוריאלי הביע צייטלין דאגה לעם היהודי בעקבות ההחלטות שהתקבלו בקונגרס: "לא על הפירוד אני דואג, לא על הקרע אני דואג, לא על החרם אני דואג, כי אם על חרבן האומה אני דואג. ובהקיץ ובחלום נצבות תמיד לפני המלים: החרבן השלישי – חרבן האומה".[4] הסיבה לדאגתו הייתה העמדה הציונית שראתה בארץ ישראל פתרון טריטוריאלי בלעדי לבעיה היהודית. אחד הנימוקים המרכזיים בחיבורו שהעידו על כשל מחשבתי באידיאולוגיה הציונית, היה השאלה הערבית ואי הלגיטימיות של הציונים לבוא ולדרוש את הארץ: "וכי מי נתן לכם את פלשתינה או יתננה לכם? או שמא יכולים אתם לקחת את פלשתינה? יודע אנכי את פטפוטי נעריכם, ואולם מי הוא האיש בעל השכל הבריא אשר ישם לב להם? ואם תאמרו למשל, שתקחו את ארץ גרמניה או את ארץ פרנציה, הישים איש לב לכם ולדבריכם? מה ששוכחים כל הפלשתינאים בשוגג או במזיד, הוא, כי פלשתינה היא ברשות אחרים והיא כולה נושבה. יש לי רשות לחלום על פלשתינה כמו שיש לי רשות לחלום על פריז או על לונדון"…[5]

עם הקמת יט"א החלו הטריטוריאליסטים בחיפוש אחר חבל ארץ מתאים להתיישבות יהודית, שיהיו בו התנאים הנאותים לקילטתם של המוני היהודים שיבקשו אליו. תשע שנים הקדיש זנגוויל לחיפוש הטריטוריה המיועדת, ומעולם לא מצאה. יבשות וימים חצה בחיפושיו: אפריקה, אוסטרליה, אמריקה ואסיה. הוא ניהל משאים ומתנים עם ממשלות שהפיחו בו תקוות, אך הנחילו לו אכזבות מרות. טענת הטריטוריאליסטים, כי קיימת סבירות גבוהה שתימצא המעצמה שתיאות לתת ליהודים פיסת אדמה באחת המושבות שבשליטתה, עלו בקנה אחד עם המגמות האימפריאליסטיות של ראשית המאה העשרים. זנגוויל וחסידיו סברו כי בשל צפיפות האוכלוסיה באירופה ודלילותה באזורים הנתונים לשליטת האימפריה הבריטית, היא תתיר ליהודים להקים באותם אזורים התיישבות משלהם. הטריטוריאליסטים גם סברו שיהיה אפשר להגיע להסכמה עם מדינות אירופה ולשכנע אותן, גם מן ההיבט המוסרי, לתת חבל ארץ ליהודים שכן אין לשום מדינה זכות להחזיק טריטוריות שהיא איננה יכולה ליישב בעוד עמים אחרים סובלים מחוסר מקום ושמש.

דומה שלא היה חבל ארץ על פני כדור הארץ שלא עלה לדיון ולא נבחנו יתרונותיו, חסרונותיו וסיכויי ההצלחה שלו אם וכאשר יבואו המתיישבים היהודים. נבחנו האפשרויות בצפון יבשת אמריקה ובדרומה: בקנדה (חבל אונטריו ומערב קנדה), ארצות הברית (נבאדה, אייבדו וגאלווסטון), ארגנטינה, בוליביה וקולומביה; ביבשת אפריקה נבדקו רודזיה, לוב, אנגולה ומזרח אפריקה. ביבשת אוסטרליה עמדו למשא ומתן הטריטוריה הצפונית ואזור קימברלי; ובאסיה עלתה האפשרות להתיישבות יהודית בעירק (מסופוטמיה).  בין האפשרויות שהועלו ניהל זנגוויל משא דיפלומטי רק על מזרח אפריקה, קנדה, אוסטרליה ואנגולה. שאר היוזמות היו סתמיות והן נעלמו במהירות שעלו בה.

ככל שנקף הזמן הבינו הטריטוריאליסטים שהשגת טריטוריה אינה עניין של מה בכך, והם מתקשים לשכנע את המדינות הנושאות ונותנות כי אוטונומיה יהודית באחת המושבות שמעבר לים הוא אינטרס חיוני לשימור עצמתן. בכל פעם שנדמה היה שזנגוויל ניצב בפתחה של פריצת דרך מדינית, עלה המשא ומתן על שרטון. הסיבות לכך היו מגוונות: דעת קהל שהגיבה בעוינות להגירה בהיקף גדול של יהודים, החשש מפני התבדלות אתנית והקמת מדינה בתוך מדינה בלב היבשת; והתניית החתימה על ההסכם בגיוס הון מפילנתרופים יהודים שיתמכו במפעל ההתיישבות הטריטוריאליסטי, בשעה שהתנו בעלי ההון את תמיכתם בהסכמה העקרונית של המעצמה. ממעגל קסמים זה לא הצליח זנגוויל לצאת, ומצא את עצמו במבוי סתום בכל משא ומתן שניהל.

בשנת 1925 התפרקה יט"א ומרבית חבריה חזרו לשורות התנועה הציונית. פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, העלייה המאסיבית לארץ ישראל  בשנות העשרים והתהדקות הקשרים בין התנועה ציונית לבין ממשלת אנגליה, החלישו את יט"א והפכו אותה לבלתי רלוונטית לסדר העולמי החדש.  ואולם, דווקא הסיבות שהביאו להתפרקותה של יט"א ממחישות יותר מכל את הסיבות להקמתה. המחצית הראשונה של שנות העשרים התאפיינה באופטימיות רבה עבור התנועה הציונית ועמדה ביחס הפוך לעשור הראשון של המאה העשרים. שערי ארץ ישראל נפתחו לעלייה ובריטניה הייתה נחושה ליישם את הצהרת בלפור. חבר הלאומים אישר את המנדט הבריטי על ארץ ישראל והכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, יישובים חדשים קמו בארץ ישראל ונראה היה כי הקמת המדינה היהודית היא רק עניין של זמן. בנסיבות אלו לא היה עוד צורך ברעיון הטריטוריאליסטי והפתרון הטריטוריאלי-ציוני בארץ ישראל נראה מבטיח. הטריטוריאליזם צמח בתקופות של ייאוש ובאקלים של סכנה קיומית אך דעך בשנים של תקווה.

כאשר החלו השמיים להתקדר בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים החלו להישמע פעם נוספת קולות אשר פקפקו בכוחה של ארץ ישראל לקלוט את אלפי העולים העתידים לבוא אליה. עליית הנאצים לשלטון, הידרדרות הסדר העולמי, הסכסוך היהודי-ערבי ונסיגת בריטניה מהצהרת בלפור הביאו לתחייתם של רעיונות טריטוריאליסטים ישנים-חדשים בעולם היהודי ולהקמת הפריילאנד ליגע בראשות נחמן יצחק שטיינברג.

***

הניסיון לרדת אל עומק המחשבה הטריטוריאליסטית מלמד כי הייתה זו ביסודה השקפת עולם פרגמטית, שהמצדדים בה פירשו נכוחה את המציאות ועל כן תרו אחר פתרון דרמתי ומהיר. כישלון החיפוש אחר מולדת לעם היהודי עלול להעמיד את הטריטוריאליזם כאידאולוגיה אוטופית המנותקת מהמציאות ומחיי העם היהודי. ואולם מנקודת המבט של ראשית המאה העשרים הייתה הציונות עצמה אידאולוגיה לא פחות אוטופית אשר הונעה בכוח חלום וחזון שמעשיותם קטנה אפילו מזו של הטריטוריאליזם. הלוא ארץ ישראל – כמו גם חבלי הארץ שחיפשו הטריטוריאליסטים – הייתה קשה להשגה כמו כל טריטוריה אחרת, ומאחורי התנועה הציונית לא התייצבה עדיין אף מעצמה שלקחה על עצמה את קידום שאלת היהודים. מבחינה זו הדמיון בין שתי התנועות היריבות היה גדול מהשוני. שתיהן האמינו כי הפתרון הטריטוריאלי יפתור את הבעיה היהודית במזרח אירופה ושתיהן התחילו בעשייה הלאומית כנגד כל הסיכויים ומנקודת פתיחה מורכבת ובעייתית מאוד.

ואולם אם הטריטוריאליסטים והציונים הסכימו בשאלת הדיאגנוזה הם היו חלוקים בפרוגנוזה. הטריטוריאליסטים היו פסימיים בנוגע לעתיד היהודים במזרח אירופה וחזו שחורות במובן הקיומי והכלכלי. חששם הגדול היה שהארצות קולטות ההגירה יסגרו את שעריהן והיהודים ימצאו את עצמם ללא כל חלופה ראויה. רדיפות, סבל ומצוקה כלכלית  יהיו מנת חלקם והם ישקעו בייאוש עמוק ומתמשך ללא כל יכולת להושיט להם יד ולחלצם מצרתם. על כן נחוצה טריטוריה וארץ מקלט ויפה שעה קודם. הציונים לעומת זאת נטשו לאחר הקונגרס השביעי את רעיון 'הציונות הקטסטרופלית' שאפיינה את תקופת פינסקר והרצל ושינו את הפרוגנוזה. בניגוד לטריטוריאליסטים שסברו שהמציאות הקיימת רק תרע את מצב היהודים, הציונים היו משוכנעים שהשינויים הפוליטיים העתידים לבוא על יהודי מזרח אירופה יטיבו איתם ויקלו על מצבם.

כאן בעצם נעוץ ההבדל המהותי בין התנועה הציונית לבין יט"א. הטריטוריאליסטים ראו את עצמם קודם לכול בתור תנועת הצלה (במובן הפיזי הקיומי) ולכן השקיעו את מרבית זמנם בחיפוש אחר טריטוריה להתיישבות מידית והמונית. הציונים לעומת זאת – לפחות בשנים של עד מלחמת העולם הראשונה ובעשור הראשון למנדט – ראו בתנועתם בראש ובראשונה תנועה לאומית שארץ ישראל אשר עומדת במרכזהּ איננה ארץ מקלט להמוני היהודים המבקשים מזור למצוקותיהם.

ואולם, גם הטריטוריאליסטים וגם הציונים כשלו בפרוגנוזה ובחיזוי העתיד. הקטסטרופה שממנה חששו הטריטוריאליסטים ומפניה הזהירו לא רק שלא התרחשה בתקופתם, אלא שלאחר פרסום הצהרת בלפור הם נטשו את 'האידיאולוגיה הקטסטרופאלית' שאפיינה אותם, הצטרפו לתנועה הציונית ולקחו חלק פעיל בעשייה הלאומית בארץ ישראל. בתנועה הציונית לעומת זאת התרחש תהליך הפוך. בראשית המאה העשרים הציונים היו אלה שזנחו את הקטסטרופליזם והפרשנות הפסימית אך הם אימצו אותו בשנים מאוחרות יותר. בשעה שהתברר כי אסון לאומי בהיקף שלא נודע כמותו מתרגש ובא על העם היהודי, החלו הציונים לראות את המציאות באירופה כפי שהטריטוריאליסטים הבינו אותה בשנים שלאחר הקונגרס השביעי. רק בשנות השלושים (ובשנים שלאחר השואה), כאשר התחוור לתנועה הציונית לראשונה שמצוקת היהודים באירופה קשה ביותר וכי יש לחתור לפתרון מהיר בארץ ישראל, החלה התנועה הציונית להשתמש במונחים הלקוחים מתוך האידיאולוגיה הטריטוריאליסטית של ראשית המאה העשרים.

פרישת הטריטוריאליסטים מההסתדרות הציונית על רקע המחלוקת העקרונית בשאלת פרק הזמן העומד לרשות העם היהודי להקים את המדינה היהודית, לא רק שחידדה את ההבדל בין שתי האידיאולוגיות, אלא שהיא איננה מאפשר עוד לתנועה הציונית להתהדר בנוצות לא לה ולטעון שהדאגה לעם היהודי ולעצם קיומו באירופה הייתה מרכיב מרכזי באידיאולוגיה הציונית מראשיתה.  נראה כי הרטוריקה הציונית בהקשר של תנועת הצלה ושלילת הגולה הייתה בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים. הייתה זו חכמה שלאחר מעשה וניסיון בדיעבד של הציונים לבוא ולטעון שהציונות הכירה בסכנה הקיומית האורבת ליהודי אירופה, והיא עשתה מראשית דרכה מאמצים עילאיים להקים ארץ מקלט עבור המוני היהודים המבקשים לבוא אליה.

למרות האבחון המדויק של הבעיה היהודית והרגישות שגילו הטריטוריאליסטים לסבל היהודי, ההישגים המדיניים שהטריטוריאליסטים הגיעו אליהם היו מעטים. עשר שנים של חיפוש אחר טריטוריה לא הניבו שום תוצאות מעשיות ויט"א סיימה את דרכה ההיסטורית ערב מלחמת העולם הראשונה. חמש סיבות עיקריות הביאו לדעיכת האידיאולוגיה הטריטוריאליסטית:

א.      הרעיון הטריטוריאליסטי הכה שורש בחברה היהודית ברגעי משבר וייאוש: אחרי הפוגרומים של השנים 1882-1881 פרסם פינסקר את האוטואמנציפציה; תוכנית אוגנדה נידונה במוסדות התנועה הציונית על רקע הפוגרום בקישינב; המשאים ומתנים שניהלה יט"א התקיימו על רקע ההגירה הגדולה; ועליית הנאצים לשלטון ורדיפות היהודים בשנות השלושים הביאו לתחייתו המחודש של הטריטוריאליזם ולהקמת הפריילאנד ליגע. בשנים שקטות ואופטימיות איבד הטריטוריאליזם את אחיזתו בחברה היהודית וללא תוצאות ממשיות מצאו הפעילים הטריטוריאליסטיים מסגרות פוליטיות אחרות. יט"א החלה דרכה בשנים קשות ומלאות סבל בחברה היהודית המזרח אירופית אשר קירבו אליה תומכים רבים והיא הפכה לתנועת המונים. עם זאת, בשעה שהמצוקה הקיומית פחתה, הפכה לפחות מאיימת והפתרון היהודי ולא נתפש כשאלה של חיים ומוות, נחלש הרעיון הטריטוריאליסטי ואיבד את קסמו. הצהרת בלפור והשנים הראשונות של המנדט הבריטי בארץ ישראל היו שנים של תקווה ובמציאות שנוצרה הטריטוריאליזם הפך לבלתי רלוונטי.

ב.       הטריטוריאליסטים ביקשו להיעזר בהגירה היהודית ממזרח אירופה לקידום מטרותיהם הפוליטיות. הם ראו בעשרות אלפי המהגרים שיצאו מדי שנה בשנה מרוסיה, גליציה ורומניה כוח אנושי פוטנציאלי, וביקשו באמצעות הסטת זרם ההגירה ממנהטן לטריטוריה המיועדת ליצור תשתית דמוגרפית ראויה ולהקים את המדינה היהודית. הם האמינו כי בכוחם להתערב בדינאמיקה הפנימית של ההגירה היהודית ולהביא לשינוי המיוחל. דומני כי בעניין זה הטריטוריאליסטים לא פירשו נכון את ההגירה והפריזו ביכולתם לשנותה. ההחלטה להגר הייתה מונעת בראש ובראשונה מתוך מצוקה כלכלית ודחף לשינוי המצב הקיים. אמריקה (במיוחד ארה"ב) העניקו למהגר היהודי אפשרות להתחיל חיים חדשים השונים בתכלית מאלו שהיו מנת חלקו במזרח אירופה. הרעיון הטריטוריאליסטי – בדומה לציוני – לא יכול היה להתחרות בדימויה של ארה"ב כארץ ההזדמנויות האין סופיות ובתקווה שהפיחה בליבותיהם של מיליוני בני אדם. המהגר היהודי הרעב ללחם לא היה מעוניין לקחת חלק בשום אקספרימנט חברתי-אידיאולוגי משום סוג וכל מטרתו הייתה להביא לחם לבני משפחתו. סוגיה אחרת הקשורה להגירה היהודית היא דאגתם של הטריטוריאליסטים שמדיניוּת ההגירה הליבראלית תשתנה וארצות היעד ילכו בדרכה של אנגליה וייסגרו את שעריהן. במקרה שכזה תמצא את עצמה יהדות מזרח אירופה לכודה בחברה עוינת ואלימה ללא כל אפשרות יציאה ממנה. תחזית זו התממשה רק בשנת 1924 בשעה ששני מיליון כבר היגרו לכל ארצות היעד ואנגליה תמכה בגלוי בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מרגע שפסקה ההגירה ההמונית והתנועה הציונית קיבלה את הצ'ארטר על ארץ ישראל בדמות הצהרת בלפור, מצאה את עצמה יט"א ללא סדר יום פוליטי וללא השפעה בקרב העם היהודי.

ג.        מטרתה העיקרית של יט"א הייתה "להשיג טריטוריה על בסיס אוטונומי לאלה מבין היהודים שאינם יכולים או שאינם רוצים להישאר בארצות מגוריהם". לשם כך החל זנגוויל בחיפוש אחר טריטוריות מתאימות, דלילות באוכלוסין אשר מסוגלות לקלוט המוני יהודים. הניסיונות הדיפלומטים מלמדים כי כמעט ולא היה חבל ארץ על פני כדור הארץ שלא נבחן בקפידה ובמקרים מסוימים אף התקיימו מגעים דיפלומטים רשמיים בין יט"א לבין ממשלות ריבוניות. כל המדינות הנושאות ונותנות הסכימו לקבל את היהודים כיחידים אך בשום אופן לא כאומה ודחו כל אפשרות להקמת אוטונומיה יהודית בטריטוריה שבשליטתם. בהעדר ארץ לא היה ליט"א כל יכולת להוציא אל הפועל את מטרתה האחת והיחידה ובכך איבדה בעצם את זכות קיומה. גם בדיפלומטיה הטריטוריאליסטית הייתה בעייתיות מסוימת. הטריטוריאליסטים נשענו על כוחות קולוניאליסטיים של מעצמות אירופה וביקשו לנצל את האינטרסים שלהם בשטחים שבשליטתם. ניתן לומר שבפעילות המדינית של יט"א היה פגם מוסרי. למרות שהטריטוריאליסטים לא היו מוכנים לקבל טריטוריה מיושבת, הלגיטימיות לקבלתה הייתה מוטלת בספק. זנגוויל לא ערער על זכותן המוסרית של מעצמות אירופה – בעיקר של אנגליה – לשלוט על שטחים נרחבים מעבר לים וביקש לנצל את שליטתן לטובת האינטרס היהודי. מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לעידן הקולוניאליסטי ולזנגוויל לא היה עוד כל סיכוי למצוא את אינטרס משותף בין יט"א לבין אחת המעצמות האירופאיות.

ד.       לתנועה הטריטוריאליסטית לא הייתה אליטה חלוצית שלקחה על עצמה להכין את הטריטוריה לקליטת המוני המהגרים העתידיים לבוא אליה. הכשרת קרקע והקמת תשתית כלכלית ראויה הייתה פעולה שכרוכה בזמן רב. לתנועה הציונית היו גדודים של חלוצים שפקדו אותה החל מתקופת הבראשית של העלייה הראשונה ועד לקום המדינה. בדומה למרוץ שליחים בו הרץ העייף מסיים את תפקידו ומעביר את המקל לרץ הטרי, הדרוך והרענן, כך החלוצים החדשים החליפו את החלוצים הותיקים והמשיכו במלאכת העשייה הציונית. הקטר הציוני המשיך לדהור ולהגביר את מהירותו ללא הפסקה וחרף כל הקשיים. ליט"א לא היה מעולם מאגר חלוצי חדור מוטיבציה ויכולת הקרבה כפי שהיה לתנועה הציונית. בהעדר טריטוריה לא התגבשה הקבוצה הערכית והאיכותית שנחוצה בכל תנועה לאומית ושאמורה להוציא את הרעיון מן האידיאה אל המעשה.

ה.      מעבר לסיבות ההיסטוריות והרציונאליות שהביאו לדעיכת הטריטוריאליזם, יש סיבה נוספת שאיננה קשורה בהכרח למצוקה היהודית או לתנאים הגיאו-פוליטיים של ראשית המאה העשרים. הטריטוריאליזם ניתח את המציאות בעיניים מפוכחות ללא כחל וסרק. הם ראו ברדיפת היהודים סכנה קיומית והצלתם הייתה הכוח המניע המרכזי בפעילותם למען העם היהודי. ואולם, ניתוח קר ומחושב של הבעיה איננו מספיק כדי להניע תנועה לאומית. הטריטוריאליסטים ניתקו את הפן הרגשי בעשייתם הלאומית והתבססו על ההנחה שבשנות מצוקה יגיעו היהודים אל כל טריטוריה ובלבד שיצילו את חייהם וחיי קרוביהם. אך התברר כי בנבואות שחורות אין די ויש צורך להפיח במאמינים גם תקווה ולחבר אותם לעשייה הלאומית מתוך הטוב והחיוב. בתקופות שקטות ורגועות התקשה הטריטוריאליזם להמשיך בפעילותו ולשכנע בצדקת קיומו. באותה המהירות בה הפעילים הציונים עברו מהציונות לטריטוריאליזם כך הם נטשו אותו וחזרו בחזרה לחיק הציונות. את ציון לא ניתן היה להפריד מהציונות. אי הצלחתה של יט"א להפוך לתנועת המונים מלמדת גם על כוחם ועוצמתם של מיתוסים בתנועות לאומיות. בלי מיתוס מכונן נשארה ההסתדרות הטריטוריאליסטית נחלת קבוצת אינטלקטואלים קטנה, שאמנם ניתחו באופן קר ומחושב את המציאות ואת הגורל העגום הצפוי ליהדות מזרח אירופה, אך ביום הפקודה לא היה להם צבא שיוציא את הרעיון מהמחשבה אל המעשה. במילים אחרות: באידיאולוגיה הטריטוריאליסטית היה כשל פרדיגמטי. את התנועה הציונית הנחתה תפיסה לאומית שתשתיתה היסטורית=מיתולוגית בעוד שבהסתדרות הטריטוריאליסטיתהתפיסה היתה מדעית, רציונלית ומושכלת. מכיוון שכלי מחקר וחשיבה מדעיים (סקירה, סטטיסטיקה, בחירה של החלופה הכדאית וכיוב') אינם תקפים  בשיח לאומי שבמהותו ובלבו – מיתוסים. זה בעצם היה סוד כוחה של התנועה הציונית ומקור חולשתו העיקרית של הטריטוריאליזם.

 

הפרספקטיבה ההיסטורית הוכיחה כי הדרך הציונית הובילה בסופו של דבר להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בעוד שהטריטוריאליסטים כשלו בניסיונותיהם למצוא את הטריטוריה המבוקשת. יחד עם זאת, מאמר זה נמנע מלהשתמש במונחים 'הצלחה ציונית' ו'כישלון טריטוריאליסטי'. ראשית, כיוון שבמחקר היסטורי אין מקום למונחים שיפוטיים. את האידיאולוגיה הטריטוריאליסטית יש להבין בראש ובראשונה מנקודת המבט של בני הזמן ולא מנקודת מבטנו. הפוגרומים של השנים 1906-1903, ההגירה של מאות אלפי יהודים מערבה בראשית המאה העשרים, העוני של החברה היהודית המזרח אירופאית ומגבלותיה של ארץ ישראל לקלוט את המוני המהגרים – היו הגורמים העיקריים לצמיחת הטריטוריאליזם. בעיות השעה היו כה בוערות והרות גורל עד שהיו בחברה היהודית כאלה שסברו שלוח הזמנים הציוני איננו חופף את המצוקה היהודית, ולכן יש להזדרז ולהקים בית לעם היהודי בכל מקום אפשרי עבור העניים, המהגרים ופליטי הפוגרומים.

שנית, מאה ושלושים שנות עשייה ציונית אינן בהכרח ערובה להצלחת רעיון. אכן, הציונות 'ניצחה' את כל מתנגדיה אך באותה הנשימה יש להסתייג ולומר – עד כה. עתידו של המפעל הציוני בארץ ישראל – כמו העתיד של כל יחיד או קבוצה – לא ידוע ולוט בערפל. אם יתממשו הנבואות הטריטוריאליסטיות באחד מן הימים, תשתנה עימן גם הפרספקטיבה ההיסטורית וניצחון מזהיר יהפוך לכישלון צורב. הטענות הטריטוריאליסטיות ש-600 אלף ערבים לא יתנו מנוחה ליהודים הבאים להתיישב בארץ ישראל וכי הסכסוך שייגרם יהיה בלתי פתיר ויימשך שנים ארוכות; כמו גם שאין זה נכון לשים את כל הביצים בסל אחד, וריכוז היהודים בטריטוריה אחת לא רק שלא מיטיב עם העם היהודי, אלא מסכן אותו – עלולות להתברר דווקא כראייה מפוכחת של המציאות ולנבואה אפוקליפטית שחלילה עלולה להגשים את עצמה.

המחצית השנייה של המאה העשרים הטיבה עם העם היהודי, העניקה לו כוחות מחודשים והעלתה אותו על דרך מבטיחה ומצליחה. מדינת ישראל מהווה במובנים רבים את מרכז החיים וההוויה היהודית ולקחה על עצמה את הזכות להגן על העם היהודי מפני אסונות עתידיים שעלולים לבוא ולהתרגש עליו. אם כאלה חלילה יבואו ומדינת ישראל תתקשה להתמודד איתם יש להניח שנחזה בצמיחתו המחודשת של הטריטוריאליזם (אם כי בוודאי בגרסה קצת שונה) אשר שב לתחייה כעוף החול ברגעי מצוקה ומשבר.