יצחק נחמן שטיינברג (1888-1975) היה ממייסדי ליגת הפריילאנד (Freeland) בלונדון, והיה במשך שנים רבות מזכירה הכללי ומנהיגה הכריזמטי. ליגת הפריילאנד היתה ארגון טריטוריאליסטי אשר פעל לקידום פתרון עבור היהודים הנרדפים באירופה. הנאום שלהלן נכתב מיד לאחר הקמת מדינת ישראל. הוא מתייחס, בין היתר, לא רק לרלוונטיוּת אלא גם להכרח שבהשגת מטרותיה של התנועה הטריטוריאליסטית. "תכנית סורינאם", המוזכרת החל מן הפסקה הראשונה, הייתה פרויקט ההתיישבות הטריטוריאליסטית העדכני ביותר, וככל הנראה גם המעשי ביותר, נכון לאותו רגע היסטורי. המגעים עם ממשלת סורינאם היו בשיאם, והייתה תקווה גדולה לרכוש שם קרקע לטובת התיישבות יהודית מרוכזת.

את מקומה ועתידה של תנועת הפריילאנד יש לשקול באופן עצמאי לחלוטין מתכנית סורינאם. אם יתברר שאין צורך ממשי בהתיישבות יהודית המבוססת על עקרונות פריילאנד, במסגרת ההתפתחויות העכשוויות או הקרובות בהיסטוריה היהודית, אזי יש לדחות כל תכנית שהיא בסורינאם, גם אם היא מוצגת לנו בתנאים הטובים ביותר. אולם אם הניתוח של מצבם הנוכחי של היהודים יוביל למסקנה שפרוייקט התיישבות עתידי במסגרת פריילאנד הוא הכרחי, אזי עלינו להילחם בכל כוחנו למען יישומה של תוכנית סורינאם ושל תוכניות דומות לה.

זוהי תקופה מכרעת לכל תנועות השטח היהודיות. סקירה רצינית ומקיפה מתרחשת בזה הרגע בוועידת הבוּנד בניו-יורק. זה הזמן לפתוח בהערכה מחודשת ויסודית של ערכי הציונות. באופן הגיוני, גם אנו במחנה הטריטוריאליסטי צריכים לחשוב מחדש על עקרונות היסוד והדרישות של תנועת הפריילאנד, לאור הארועים הכבירים אשר השפיעו וממשיכים להשפיע על עמנו. הרשו לי לחזור ולהדגיש את הרעיונות העיקריים של תנועתנו — רעיונות אשר יתכן שטרם נוסחו כנקודות ברורות, אולם הם עדיין חקוקים בתודעתו של כל פריילאנדר.

א) אנו שואפים בראש ובראשונה לייסד עבור העם היהודי את כל התנאים (הכלכליים, החברתיים, הפוליטיים והרוחניים) הדרושים על מנת להבטיח את התפתחותו באופן עצמאי ובלתי מופרע. אנו מקדישים את עצמנו בלהט להמשך קיומם של היהודים כעם.

ב) ואולם, עם זה מורכב מיחידים שלהם אינספור יכולות, רגשות, ותעצומות נפש אישיות. זה הדבר שאנו חותרים אליו: שבמסגרת של היות עם חופשי תהיה לכל יהודי יחיד האפשרות להתפתח באופן מלא כאדם, ולחיות בהרמוניה עם יהודים ויהודיות אחרים.

ג) לא היהודים כעם ולא היהודי היחיד יוכלו להגיע לדרגת ההתפתחות הגבוהה ביותר ללא שותפות אמיתית עם האנושות המתקדמת. האידאלים היהודיים הלאומיים והפרטיים נובעים מתוך ושואפים לקראת האנושות, שהיא המקור הרוחני של כל צורות החיים והתרבות.

אנו מאמינים כי הדרך הטובה ביותר להתקרב למימושם של שלושה רעיונות אלה (המתחברים למעשה לכדי רעיון אחד) היא להבטיח לעם היהודי פיסת אדמה תחת רגליו, או במילים אחרות, טריטוריה. ואולם, תנועת הפריילאנד אינה מדברת על כל שטח אדמה שהוא הנראה סביר מבחינה פיזית וכלכלית. לפיכך אנו מציגים ארבע דרישות שהארגון מציב לעצמו, ורק לאחר מכן לעולם בכלל.

1) השגת הטריטוריה היהודית חייבת להיעשות על בסיס של שלום. תנועת פריילאנד היא ביסודה תנועת שלום. הארועים בארץ ישראל חיזקו אצלנו את האמת הזו יותר מבעבר. אסור לנו להוליך איש מבני עמנו לְארץ שבה עלינו להתמודד עם טינתו של העם היושב בה. העתיד היהודי לא יוכל להיבנות על הנצחונות הצבאיים או ההצלחות הדיפלומטיות של הרגע; עלינו לצפות באופן ברור את המכשולים והסכנות של המחר. "על חרבך תחייה" כבר אינו מהווה פתרון אפילו עבור הארצות החזקות ביותר בעולם, והוא ודאי לא מהווה ערובה להישרדות היהודים. לפיכך, תנועת פריילאנד מבקשת טריטוריה על בסיס הבנה פתוחה והדדית עם יושביה הטבעיים של אותה ארץ.

2) אין צורך לשאוף לסממני הכח של מדינה. במצב הגאופוליטי הנוכחי, לא ניתן לטעון ברצינות שאומה קטנה שזה מקרוב נולדה תוכל לשאוף ללא הפרעה להשגת קיום של שלום ועצמאות. "הדבר שעמנו באמת זקוק לו, ובו תלוי המשך קיומו, הוא אוטונומיה פנימית: האפשרות לחיות באופן חופשי ומלא כיהודים על פי תרבותנו ומסורתנו, במסגרת משטר אשר תומך בחרות ובצדק חברתי." אלו הן מילותיו של ההוגה הבוּנדיסטי פרופ' ל. הרש.[1] אך חשוב להוסיף: חיים יהודיים אוטונומיים צריכים להיבנות על היסוד המוצק של טריטוריה בעלת ריכוז של יהודים. אולם מכך בשום אופן לא משתמעת מדינה יהודית נפרדת, עם כל הסיכונים והסכנות הכרוכים בכך.

3) טריטוריית הפריילאנד צריכה לקום על בסיס כח העבודה האישי של מקימיה ועל מימוש מלא ביותר של צורות כלכליות שיתופיות. כלכלתה של ארץ חדשה כזו חייבת להימנע מחוסר האיזון הנובע מאימוץ של חקלאות או תעשייה בלבד. מערכת משולבת של חקלאות ותעשייה צריכה לספק למתיישבים הזדמנות לפיתוח כלכלי ואינטלקטואלי מקיף.

4) אנו מעוניינים לראות תרבות יהודית תוססת שתכה שורש בטריטוריית הפריילאנד. רק עתה, עם הקמתה של מדינת ישראל, אנו מבינים טוב יותר את בעיית רצף הקיום הרוחני היהודי. בישראל מתעצב עם בעל שפה ותרבות המנותקים באופן מהותי מרוב העם היהודי. קשה לדמיין כיצד יוכל המרכז הרוחני של ישראל להשפיע על רוחם ונשמתם של המוני יהודים החיים בשאר העולם.

יחד עם זאת ברור כי איננו מעוניינים בעם "חדש", בעל מבנה אורגני וממד רוחני המנותקים מאותו עם יהודי אשר התגבש במהלך "דור הגלות". אנו מעוניינים במפורש שליהודים פולנים, ליטאים, רוסים וגליציאנים תהיה המשכיות היסטורית משלהם, ושהם יישמרו ויפתחו את דרך החיים הייחודית להם ואת שפת היידיש שלהם. משמעות הדבר היא יצירת טריטוריה ליהודים מחוץ לארץ ישראל (אולם בשום אופן לא כהתנגדות לה!). דרישה זו בוטאה לאחרונה באופן המוצלח ביותר על ידי פליטי פריילאנד באוסטריה: "בניית קהילה חדשה ומשגשגת בסורינאם משמע החייאת הקהילה היהודית של פולין שהוכחדה."[2]

2. מחוץ לארץ ישראל

מה מצבה של יהדות העולם כיום, בתחילת שנת תש"ט [סוף 1948]? קיימים שלושה גורמים עיקריים. ראשית, העובדה המצערת שאיבדנו מיליוני אחים יהודים, וכן מרכזים רבים של חיים יהודיים אשר היו מושרשים באופן עמוק במשך דורות. שנית, ישנן אוכלוסיות יהודים גדולות במה שמכונה הארצות ה"יציבות" (אמריקה, רוסיה, אנגליה ומושבותיה). שלישית, קמה קהילה יהודית חזקה בצורת מדינה בארץ ישראל.

הבה נבחן מצב זה מנקודת מבטה של תנועה הפריילאנד. האם התנועה הינה הכרחית ובת-קיימא לאור הגורמים לעיל? אין ספק שהקטסטרופה שהמיטו הנאצים מחייבת את יצירתה של טריטוריה יהודית חופשית שתוכל להבטיח כי נמשיך לשרוד. השאלה היא האם צורך זה יכול להתמלא על ידי שני גורמים חיוביים אחרים במציאות היהודית של היום: הקהילות היהודיות ה"יציבות" ברחבי העולם, ומדינת ישראל.

מהו המצב בתפוצות, בקרב הקהילות היהודיות היציבות, ובייחוד באמריקה? נראה שיהודים אלה התמקמו באופן יציב הן פוליטית והן כלכלית בארצות המאמצות. אך ישנן סכנות מוחשיות אחרות האורבות להם. ראשית, קימת הסכנה של התבוללות המונית — של התרוקנות הנשמה והרוח היהודית — אשר הופכת אותם לחצי יהודים וחצי אמריקאים. כולנו יודעים מה משמעות הדבר לעתידו של עם. אך אנו יודעים גם שהיכן שישנה התבוללות, קללת האנטישמיות אינה מאחרת לבוא. הבה לא נשלה את עצמנו לאחר הנסיון המחריד של אירופה בידי היטלר ושותפיו שבשתיקה. משמעותה של האנטישמיות כבר איננה רק אפליה או הדרה חברתית: הגדרתה התרחבה, והיא כוללת גם את רוח הרפאים של ההשמדה. בתקופה זו של תהפוכות מתמשכות, שנאת יהודים מתבטאת בלא פחות מאשר רצח המוני וג'נוסייד.

עלינו כעם להגן על עצמנו מפני האיום הכפול של התבוללות ואנטישמיות, על ידי חיזוק אחדותנו הפנימית, טיפוחה של תודעה יהודית-לאומית בריאה, והשבת ילדינו המנוכרים לחיקנו. אך האם די בזאת כדי לעמוד במבחן הזמן? הבונד, למשל, מודאג מאוד מסיכויי ההישרדות של עמנו. אך נאמן לעברו האידאולוגי, הוא מקווה שאפשר יהיה לשמר את האופי הלאומי של העם היהודי אך ורק באמצעות פעילות במקומות שיהודים כבר חיים בהם. הבונד מתכנן להגביר את כל סוגי הפעילות התרבותית בשפת היידיש, ולקרוא לבחירות דמוקרטיות של מנהיגי קהילות יהודיות. אך הוא אינו מבין שלא ניתן להדוף את גלי ההתבוללות (הן הכלכלית והן התרבותית) המתקרבים אלינו באמצעות שברי פעילות תרבותית. הוא גם אינו מבין שפעילות תרבותית המנותקת מתשתית לאומית וכלכלית הופכת לתרבות לשם תרבות. איך נוכל לשמור את הנוער שלנו מאוחד בעזרת שפת היידיש בלבד, אם הפעילות היומיומית המעשית של חיים יהודיים לאומיים אינה משתקפת בשפה זו? איך יוכלו קהילות יהודיות להאריך ימים אם הן אינן מבוססות (כפי שהיו בפולין!) על אנשים החיים באופן אותנטי כיהודים בקהילות מרוכזות?

תרבות יהודית וכן דמוקרטיה יהודית יכולות לצמוח רק על קרקע יהודית, בקהילות מרוכזות בהן יהודים אינם רק משמעותיים מבחינה מספרית, אלא גם מקושרים באמצעות פעילות חברתית וכלכלית משותפת. כל עוד הבונד נותר עיוור לעובדה יסודית זו הוא לא יצליח לשנות באמת את מצבם של היהודים בארצות ה"יציבות". במקום זאת הוא ייכנע לסכנה של יחס נייטרלי ופאסיבי לנוכח העתיד.

למרבה המזל, יהודים אמריקאים אינם נתונים תחת לחץ מיידי מצד שני איומים היסטוריים אלה. אולם ככל שיחלוף הזמן, הם יחושו יותר ויותר חרדה, ואלו מביניהם שיהיו בעלי ראייה ארוכת טווח יאלצו לאמץ את הרעיון של התיישבות יהודית מרוכזת — כלומר של פריילאנד שתוכל להוות מרכז לפחות עבור חלק מהם. יתכן שהם יבינו גם, בטרם יהיה מאוחר מדי, שעליהם לנצל את היציבות והביטחון שההיסטוריה העניקה להם, על מנת לבנות בסיס יציב יותר לשם הישרדותם העתידית. לפיכך חיוני שתנועת הפריילאנד תעמוד תמיד על המשמר, ותיתן ביטוי ציבורי לצו ההיסטורי של טריטוריה ליהודים.

3. בתוך ישראל

מהו המצב בישראל, היכן שמיוּשׂמים האידאלים של התנועה הציונית? האם הקמתה של מדינה יהודית, שדלתה פתוחה ליהודים נודדים וחסרי-בית, הפכה את תפקידה של הפריילאנד לעניין שאבד עליו הכלח? האם צריכה ליגת הפריילאנד ללכת בעקבות ישראל זנגוויל, שפיזר את ההסתדרות היהודית הטריטוריאליסטית (יט"א) ב-1927?

האמת היא שהשגת המטרה הציונית חשפה את מגבלותיה של ישראל. הארץ אינה יכולה לעמוד בצרכים האדירים של העם היהודי באופן נורמלי ובדרכי שלום. ראשית כל, היא מוגבלת מבחינת גבולותיה הפיזיים. הרחבת גבולות אלה על מנת להגדיל את השטח הנחוץ להתיישבות יכולה להיעשות רק על ידי התפשטות. בהינתן המצב במזרח התיכון כיום, התפשטות משמעה לא פחות מאשר מלחמה. העולם הערבי מבין זאת, ומתכונן כעת להתעמת עם ישראל. האם העתיד היהודי יכול באמת להיבנות על תחזית כה עוינת?

בישיבת הועד הפועל הציוני באוגוסט 1948 בתל אביב, הזהיר בן-גוריון את החברים: "עדיין לא השגנו ניצחון. וגם אם אכן ננצח, הערבים לעולם לא יחיו בשלום עם נצחוננו. ניצחנו רק את השלב הראשון בקונפליקט — אנחנו, ציבור קטן של 700,000 יהודים מול 30 מליון ערבים. עד כה הוכחנו יכולת  ארגון גבוהה יותר, אך מה יקרה כאשר הערבים יתגברו על הקשיים הטכניים שלהם ויגלו את כוחם האמיתי? הבה לא נתמהמה! לא העם היהודי — המונה 12 מליון — הוא הנמצא בקונפליקט עם מדינות ערב, אלא ישראל לבדה."[3] מילים אלה לא איבדו את משמעותם גם לאחר ה"נצחונות" של אוקטובר [1948].

האיום השני המרחף מעל ישראל הוא תוצאה ישירה של הזהות החדשה שלה כמדינה ריבונית. ישראל אינה יכולה פשוט להכריז על עצמה כ"נייטרלית", ולהסתתר על ידי כך מן הרוחות הבוערות של הפוליטיקה העולמית. על מנת להמשיך ולעמוד על רגליה, יהיה עליה לרכז יותר ויותר כח במוסדות המדינה, ולהחזיק את אוכלוסייתה באחיזה הולכת ומתהקדת של סמכות. כבר כיום קיימים בה מספיק סימפטומים של מערכת שבה האזרח משועבד יותר ויותר לצבא ולממשלה. כמובן שחלק מן האשמה נעוץ במלחמה. אולם המדינה החדשה למדה גם מן הדוגמא של ממשלות אחרות בתקופה הנוכחית כיצד לממש שיטות של כפייה "רכה", כח, ושליטה כלפי פנים, בעוד שבזירה העולמית היא נאלצת להפעיל "דיפלומטיה". ישראל תידרש להצטרף לקואליציה כזו או אחרת; היא תהפוך או לכלי או לשותפה למדיניות העולמית של מה שמכונה האומות הגדולות. כל הקונפליקטים הנאצלים והנחותים המכבידים על העולם הלא-יהודי של היום יתווספו למשא הכבד ממילא של הגורל היהודי. כיצד ישפיע מהלך ההיסטוריה החדש הזה על היהודי הממוצע?

הסכנה השלישית המאיימת על אנשי ישראל היא רוחנית. הארץ תגיע לבגרות באווירה מיליטריסטית, במצב של מוכנות מתמדת להילחם באויבים נצחיים: הערבים. חלק נרחב מחינוך הנוער שלה יהיה חייב להיות מוקדש לדרישות צבאיות-אסטרטגיות, בו בזמן שערכים רוחניים, מוסריים, ושיתופיים יאבדו מחשיבותם. כפי שניתן לצפות, הפחד והשנאה לשכן יקבעו את הגוון של מרקם החיים הלאומיים בכל הרמות. אולם היכן שישנו מקור מתמיד של שנאה המופנית כלפי חוץ, הזרע המרעיל של החשדנות וחוסר האמון מוכרח לגדול גם פנימה, אל תוך החברה היהודית עצמה.

וזו עדיין לא חצי הבעיה. אנשי ישראל יהפכו בהדרגה למנותקים מן התפוצות היהודיות. ההפרדה שתיווצר כתוצאה מן השימוש בעברית בלבד, והמחיצה הרוחנית שתקום בין השניים ימנעו השפעה הדדית בינם. ליהודים יש שתי שפות, ואף אחת מהן אינה יכולה להסתדר בלי השנייה. אבל איך יכולה העברית — אפילו אם מאחוריה נמצא כח מדיני — להיות דומיננטית בחיים היהודיים במקומות אחרים בעולם? ליהודים הישראלים יהיו גם אינטרסים ודאגות שלא תמיד יעלו בקנה אחד עם הצרכים והרצונות של מיליוני יהודים מחוץ לישראל…

מי יודע באיזה כיוון יאלץ להתקדם הפיתוח הכלכלי של ישראל? זהו הפן הרביעי, אך לא האחרון בחשיבותו, של בעיית ישראל. רוח החרות והשיתופיות שעליה הוקם במקור הקיבוץ היתה יקרה לכולנו. הקיבוצים שימשו דוגמא מאירה שהראתה מה יהודים חופשיים יכולים להשיג בכוחות עצמם במערכת וולונטרית וללא שליטה ממשלית. הרעיון של פלסטין כקולקטיב של קיבוצים הצית את דמיונם של כל התומכים.

הקמתה של המדינה היהודית חייבת בהגדרה לשנות את כל המערכת הכלכלית של הארץ. כל ארץ תחת איום צבאי חייבת לארגן את כלכלתה סביב האינטרסים של מוּכנות צבאית. זו תהיה כלכלה אוטוריטרית, שתפקח ותכוון כל יוזמה כלכלית של אזרחיה. הדבר יוביל לתיעוש מהיר, בנייה של ערים גדולות יותר, וריכוזיות של תהליכים כלכליים.[4] מה שהיה פעם התיישבות שיתופית — בכפר ובעיר — יכפיף את עצמו בהכרח לדרישות המדינה והפוליטיקה. עם כל הרצון הטוב, תל אביב תתחיל לאיים על דגניה.

4. פריילאנד כהכרח

בתנאים כאלה, האם מישהו יכול לטעון שהקמתה של מדינת ישראל מבטלת את הצורך בפריילאנד? אפשר לשאול את השאלה גם כך: האם הקמת המדינה היוותה שינוי איכותי או כמותי בחייהם של יהודי העולם? האם קרה משהו ששינה את החיים היהודיים בבסיסם, במהותם, או שהיה זה לא יותר מאשר שינוי שטחי? הבעיה היהודית של חוסר בית מעלה את השאלה: האם ישראל כמדינה תבטל או רק תצמצם את המחסור בבית? (את אותה שאלה ניתן לשאול ביחס לנושאים אחרים, כמו התגברות האנטישמיות או מגיפת ההתבוללות.)

כל עוד ישראל אינה מסוגלת לבטל את חוסר הבית היהודי וכל שאר הבעיות, "פריילאנד" היא הפתרון. מכאן נובע באופן הגיוני שתנועת הפריילאנד נותרת צו היסטורי בחיינו.

הדבר מטיל עלינו אחראיות גדולה, בייחוד בשעת המשבר הנוכחית. אסור לנו לשכוח שכלל החיים היהודיים צריכים לנתב כעת בין שתי גדות תלולות. הגדה האחת מורכבת מקהילות יהודיות "יציבות" לכאורה בפזורה. השנייה היא ארץ ישראל. בין שתי גדות אלו נסחפים על גבי זרם שוטף מיליוני גולים מקרבנו, כולל אלו שעליהם אנו כבר יודעים ואלו שעלולים להצטרף מאוחר יותר. אנו עם הנמצא בשטף, והזרם הבלתי ניתן לעצירה הזה שועט לקראת מטרה אחת: פריילאנד. ארץ חופשית שתהיה בטוחה מפני אנטישמיות ומפני התבוללות מחד, ומן הסכנות של עצמאות מדינית מאידך. ארץ שתהיה מלאת חירות ותרבות יהודית, ותסייע להקים בית יהודי שיתקיים בשלום ויהיה יצרני ואותנטי.

תנועת הפריילאנד חייבת לפעול בשירותה של ארץ חופשית שכזו. עליה לעשות זאת מתוך אהבה לאותם יהודים הבונים את ישראל, תוך שהיא נותרת נאמנה ליעדים של אותו מושג אדיר של פריילאנד.

 

תרגם מאנגלית: נווה פרומר

הטקסט פורסם במקור ביידיש בגיליון אוקטובר-נובמבר 1948 של כתב העת אויפֿן שוועל וניתן כאן בנדיבותה של הליגה ליידיש.