בתוך הדיון המתנהל סביב הרעיון של מולדת וקהילות פזורה, מדינת ישראל מציגה מקרה בוחן ייחודי של היחסים בין השתים. אחת מהנחות היסוד של השיח העוסק בפזורה ובהגירה הנו כי ביחסים בין קהילות פזורה למולדת, המולדת קודמת לפזורה וקיומה של הפזורה הנו תוצר של תנועה (כפויה או וולונטרית) של אוכלוסיה מן המולדת החוצה, אל מדינות אחרות.
הנחה זו נשארת בתוקף גם אם במהלך הזמן נשתקעה הפזורה והתמזגה בארצות המארחות, גם אם המולדת עברה קונספטואליזציה מחודשת וגם אם לקהילת הפזורה אין כל שאיפה לשוב למולדת (עצם המושג “שיבה” בהקשר זה מעיד על הנחת המוצא לפיה המולדת קודמת לפזורה). לעומת זאת, מדינת ישראל הוקמה על ידי קבוצות שונות של מהגרים יהודים שהגיעו אליה מרחבי העולם במהלך המאה העשרים. כבר בחיבורו המכונן של הרצל "מדינת היהודים", אשר יצא בברלין ובוינה ב-1896 יועדה מדינת היהודים, לימים מדינת ישראל, להיות מרכז העם היהודי, אבן שואבת ליהודים בפזורה ואחראית לדאגה לאינטרסים של כלל אוכלוסיית היהודים בעולם. במובן זה נכון יהיה לומר שיהודים שחיו במדינות שונות, או במה שנהוג לכנות "הפזורה היהודית", דמיינו מולדת שתהפוך להיות אבן שואבת לקהילות הפזורה. כלומר, בעצם קיומה, מערערת ישראל על ההנחה המובנת מאליה כי המולדת קודמת לפזורה, ומדגימה אפשרות של תהליך הפוך: במקום מולדת שממנה יוצאת קהילת פזורה המשתקעות ב”ארצות מארחות”, קהילות יהודיות מארצות שונות ומלאומים שונים, ההופכות בסוף המאה התשע עשרה לתנועה לאומית בעלת שאיפות טריטוריאליות, מקימות מדינת לאום התובעת לעצמה חזקה על כל הקהילות היהודיות בעולם בהגדירה אותן כקהילות פזורה שלה. ממקרה זה אפשר ללמוד שכשם שמדינות לאום עושות לעתים "דיאספוריזציה" של קהילות אתניות השוכנות במדינות אחרות ומכוננות אותן כקהילות פזורה שלהן, כך יתכן מצב הפוך של קהילות אתניות העושות “מולדתיזציה” ("homelandization”) של טריטוריה מסוימת, ומכוננות אותה כמולדת שעוד בטרם נוסדה בפועל, כבר עושה דיאספוריזציה של הקהילות שאותן היא מגדירה כ”שלה”. דוגמא זו ממחישה את הטענה לפיה המושג "מולדת" אינו בהכרח מושג המתאר ישות היסטורית פרימורדיאלית, אלא, בראש ובראשונה הוא תוצר של שיח המבקש להבנות אותו ככזה.
כאמור, מדינת ישראל מתארת את עצמה כמולדתם של כלל היהודים בעולם, ושואפת לאיחוד עמם. במאמר זה אבקש להאיר את תהליך הדיאספוריזציה שישראל עושה לאוכלוסיות מחוץ לגבולותיה ולהראות כיצד הוא מתפקד כמנגנון בעל תפקיד כפול: מחד הוא מחזק ומבסס את מעמדה של ישראל כמולדתם של יהודי כל העולם ומנציח את התפיסה של "שלילת הגולה" הגורסת כי לא ייתכן קיום יהודי בעל משמעות מחוץ לגבולות המולדת, ומאידך מבקש לשרטט ולעצב את גבולות הקולקטיב הלאומי באופן שיהלום את תפיסתה העצמית של ישראל כישות מערבית במזרח התיכון. הדיאספוריזציה שעושה ישראל לאוכלוסיות מחוץ לגבולותיה מכוננת אותה אפוא כמולדת שאליה "שבים" היהודים כדי לגאול את עצמם, והופכת את השאלה "לאן" ללא רלוונטית. כדי להראות זאת אבחן את המקרה הספציפי של הדיאספוריזציה שעושה ישראל ליהודים דוברי הרוסית.
החוק המבטא יותר מכל את הגדרתה העצמית של ישראל כמולדתה האחת של יהדות העולם הוא "חוק השבות" המאפשר לכל יהודי, ואף לבנים ולנכדים של יהודים, להגר עם משפחתו לישראל ולהפוך בה לאזרח מן השורה. חוק זה הוא שאפשר את הגעתו של גל ההגירה העצום מרוסיה ומארצות חבר העמים, שהחל בשנות התשעים של המאה העשרים ומהווה כיום כ 17% מן האוכלוסייה המוגדרת כ"יהודית" בישראל. ובכל זאת, לא תמיד שאיפתה של ישראל להגדיר את עצמה כמולדת העם היהודי עולה בקנה אחד עם הגדרתם העצמית של היהודים עצמם, וודאי לא של כולם. במאמר העוסק בחזרתם של מהגרים מברה"מ לשעבר מישראל לארצות המוצא שלהם, טוען יוסי יונה כי ההסבר לתופעה זו נעוץ, בין השאר, בפער בין האופן בו הגדירה מדינת ישראל את יהודי ברה"מ לשעבר כקהילת פזורה שלה, ובין הגדרתם העצמית של יהודי ברה"מ עצמם. לטענתו, מדינת ישראל מצדיקה את מדיניות ההגירה שלה באמצעות רטוריקה ציונית אתנו-תרבותית, המתארת את יהדות בריה"מ לשעבר כקהילת פזורה המונעת על ידי שאיפה עיקשת ונחושה לריפטריאציה. לפי תאור זה, קהילת הפזורה שואפת להגיע למימוש עצמי דתי, תרבותי ורוחני באמצעות "עליה" לישראל והטמעות בקולקטיב היהודי-ציוני[1]. ואולם, כפי שיונה מראה, לא תמיד שררה הרמוניה בין קהילות הפזורה ובין ה"אומה". על אף שבמקרים מסוימים חלק מיהודי ברה"מ אכן הגדיר את עצמו כמיעוט לאומי הקשור בקשר עמוק עם האתוס הציוני, חלק אחר הגדיר את עצמו כקבוצת מיעוט אתנית-דתית שהקשר שלה עם הרעיון הציוני ועם מדינת הלאום הציונית-יהודית רופף וקלוש. אי ההלימה בין הגדרתם העצמית של יהודי ברה"מ ובין האופן בו המשיגה אותם מדינת ישראל, מסבירה את העובדה שרבים מן המהגרים הפוטנציאלים בקשו להגדיר את עצמם כ"פליטים" וכי היעד המועדף עליהם להגירה היה בעיקר ארה"ב ולא ישראל. משמעות הדבר הנה כי מרביתם של יהודי ברה"מ לשעבר לא אימצו את הזיקה הלאומית שישראל בקשה לכפות עליהם. ואולם, הקשחת מדיניות ההגירה של ארה"ב בשנת 1989, שמנעה כניסה בלתי-מוגבלת של יוצאי בריה"מ לשעבר אליה, הפכה את ישראל ליעד הגירה אטרקטיבי עבורם משום שהיא הציעה להם אזרחות אוטומטית והטבות חומריות רבות[2].
יונה טוען כי אין בתיאור היסטורי זה כדי לערער על זיקתם הנוכחית של מהגרי ברה"מ לאתוס הלאומי-ציוני, אלא להצביע על יכולתה המרשימה של הלאומיות להביא לשינויים בהגדרה העצמית הקולקטיבית של קהילות פזורה[3]. אם להשתמש במינוחים של חוקר הלאומיות רוג'ר ברוביקר, הנחת המוצא בתיאור זה היא כי יש לראות בלאומיות עמדה פוליטית ולא עובדה אתנו-דמוגרפית, קטגוריה פרקטית ולא קטגוריה אנליטית[4]. הזהות הלאומית של קבוצות שונות אינה מהווה עובדה פרימורדיאלית והיא אינה מסמנת אפוא את סופו של תהליך טבעי והכרחי של הכרת הקולקטיב בזהותו הלאומית ותביעתו להגדרה עצמית, אלא היא תוצר של תהליך נסיבתי ומזדמן. לפיכך, העובדה שמהגרים יהודים ולא יהודים, שהגיעו לישראל על אף שזאת לא הייתה יעד ההגירה המועדף עליהם ומבלי שהגדירו את עצמם כציונים או כיהודים, אינה סותרת את העובדה שהם רוכשים, לאחר שהיגרו, את הזהות הלאומית-יהודית.
גם כיום, לאחר שגל העלייה מברה"מ לעבר לישראל פסק כמעט לחלוטין, מדינת ישראל ממשיכה לראות ביהודי ברה"מ לשעבר שנשארו בארצות המוצא קהילת פזורה שלה, ומדגישה את הצורך של כל היהודים לעלות לישראל, וזאת על אף שרבים מהם אינם מגדירים את עצמם כציונים ואת יחסם למדינת ישראל ניתן להגדיר כאמביוולנטי. סקר שנערך בדצמבר 2007 בקרב יהודים מאוקראינה ומרוסיה מלמד כי על אף ש 75% מן הנשאלים טענו כי הם "גאים להיות יהודים" רק 9% חושבים שהכרחי להאמין בעיקרי הציונות, ו 37% סבורים ש"רצוי" לעשות זאת[5]. גם האופן בו הם עונים על השאלה "מיהו יהודי" אינו חופף על פי רוב את הגדרת היהדות כפי שהיא מתבטאת בחוק השבות או לחילופין, כפי שהיא מנוסחת הלכתית. כך, 16% טוענים כי יהודי הוא כל מי שתופס עצמו ככזה, ואילו 33% (מספר המשיבים הגבוה ביותר) טוענים כי מי ששומר מסורת או מנהל אורח חיים יהודי – הוא יהודי[6].
ובכל זאת, העובדה שחלק ניכר מיהודי חבר המדינות אינם מגדירים את עצמם כציונים ואינם מבקשים כלל לעזוב את ארצותיהם אינה מונעת מישראל להשקיע מאמצים על מנת לשכנעם להגר אליה. את המוטיבציה של ישראל להמשיך ולעודד את ההגירה מברה"מ לשעבר, על אף שאחוז ניכר מן המהגרים אינם בעלי אוריינטציה ציונית ורבים אף לא יהודים, יש לתלות בחששה מפני נחיתותה הדמוגרפית לנוכח הריבוי הטבעי של הפלסטינים, כמו גם בשאיפתה לחזק את אופייה המערבי אל מול האוכלוסייה המוגדרת כ”מזרחית” בתוך הקולקטיב היהודי[7]. במלים אחרות הלא-יהודים נחשקים כיוון שהם, כדבריו של איאן לוסטיק, "לא ערבים ולא אוריינטלים" [8] ועל כך אפשר אף להוסיף “וגם לא חרדים”, ובסיכומו של דבר ישראל משקיעה מאמצים רבים בדיאספוריזציה של קהילות שאינן מגדירות את עצמן כדיאספורה שלה, אינן תופסות את ישראל כ"מולדת" וודאי שאינן רואות את עצמן כיושבות ב"גלות".
את הפער בין ההגדרה העצמית של דוברי הרוסית מחוץ לישראל ובין האופן בו ישראל מגדירה אותם תופסות הרשויות בישראל כבעיה טכנית ולא כעניין מהותי. בישיבה של ועדת הקליטה בכנסת, שכותרתה "שפל חסר תקדים בנתוני העליה לישראל" תאר משה ויגדור, מנכ"ל הסוכנות היהודית, את המאמצים שעושה הארגון שבראשו הוא עומד על מנת להגדיל את מספר העולים מרוסיה לישראל. הוא דיווח על ההערכות לשיפוץ בניין חדש שקנתה הסוכנות מול בית הכנסת החדש במוסקווה שאמור לשמש אבן שואבת לצעירים יהודים ותאר את הפעילות החינוכית שעושה הסוכנות היהודית במוסקווה, ואת שיתופי הפעולה שלה עם גופים שונים. לדבריו, התכלית לכל הפעילות הנה לשכנע יהודים לעלות לישראל: “חשוב מאוד שכולנו נהיה מרושתים ונוכל להביא לכאן כמה שיותר צעירים כי ההתנסות הזאת חשובה ומבטיחה אחר כך את הסיכוי לעלייה.”[9]. כמו כן, ויגדור מתאר את פעילותה של הסוכנות היהודית בקרב אוכלוסיות של יהודים דוברי רוסית בעולם, עובדה הממחישה ביתר שאת את הפער בין האופן בו מדינת ישראל תופסת את היהודים הללו ובין האופן בו הם תופסים את עצמם, שכן מדובר באנשים שהעדיפו, עם נפילת הגוש הקומוניסטי, להגר לארצות שונות, כגון, ארה"ב, גרמניה וקנדה על פני האפשרות שהייתה פתוחה בפניהם לעלות לישראל. כאמור, עובדה זו נתפסת על ידי הרשויות העוסקות בקליטת עליה בישראל כמכשול שיש להתגבר עליו בכל דרך ולא כבעיה עקרונית הדורשת דיון מחודש בהנחות המוצא העומדות בבסיס מדיניות עידוד העלייה. כך למשל בקשה ישראל מארה"ב להפסיק להעניק מעמד של פליטים ליהודי ברה"מ לשעבר, בכדי שהללו לא יוכלו להגר לארה"ב ויאלצו לבוא לישראל[10], וויגדור מדווח על ניסיונות דומים לעצור את ההגירה של יהודים מברה"מ לשעבר לגרמניה.
העניין של גרמניה סומן כבר בסוכנות לפני כארבע שנים. היה כוח משימה שנסע לגרמניה ולמד את הנושאים שם. הייתה פעילות עצומה של יושב-ראש הסוכנות הקודם עם ממשלת גרמניה כדי לעצור את התהליך של הכניסה ושל בניית הקהילה שם, וזה לא היה דבר פשוט […].[11]
בנוסף לכך, ישראל ממשיכה להשקיע מאמצים להשיב אליה אוכלוסיה נוספת, אוכלוסיית המהגרים לישראל שבחרו לשוב לארצות המוצא שלהם. מספרם של בעלי האזרחות הישראלית ברוסיה מוערך בכמאה אלף איש[12]. מדינת ישראל השיקה בנובמבר 2007 קמפיין עולמי עתיר תקציבים, הקורא לישראלים החיים מחוץ לישראל "לשוב הביתה". דגש רב הושם על הישראלים בחבר המדינות, ואולם למרבה האכזבה התברר כי הללו אינם מבקרים כלל באתר האינטרנט בו מתנהל הקמפיין. שר הקליטה של ישראל, יעקב אדרי, טען בראיון לעיתון הארץ כי יש לגבש קמפיין העונה על הצרכים הייחודיים של בעלי האזרחות הישראלית ברוסיה: "בכוונתי להשקיע מאמץ מיוחד להשיב את העולים לשעבר. אני בטוח שנוכל לבשר בקרוב על עלייה הדרגתית במספרם של החוזרים ארצה”[13]. לאחר הערכות מחודשת הקמפיין חדל מלעסוק בצד הרגשי הקורא לבנים לשוב הביתה, והתמקד בתיאור ההטבות השונות המגיעות להם אם יחליטו לשוב לחיות בישראל. דוגמה זו מלמדת כיצד ישראל מתאימה את הטקטיקה שלה למציאות המשתנה, ומכירה בכך שאין בכוחו של קמפיין הפונה אל הרגש הציוני למשוך את אוכלוסיית העולים ששבו לרוסיה. ואולם גם אם האסטרטגיה מתחלפת, מטרת העל – השבת כל היהודים למולדתם – נשארת יציבה וכפי שאראה כעת, הנרטיב המכונן אותה אינו מתחלף אלא מטמיע את המציאות החדשה לתוכו מבלי להשתנות.
כאמור, במישור הפרקטי ישראל אינה נרתעת מלנסות ולהשיב אליה יהודים אשר אינם מגדירים את עצמם כציונים, ואינם מביעים רצון להגר אליה. נשאלת אפוא השאלה, כיצד בכל זאת מתמודדת ישראל עם קיומו של הנרטיב המציע כי יתכן קיום יהודי משמעותי בגולה, המערער על ההגמוניה של מדינת ישראל ביחס ליהדות העולם ועל הגדרתה העצמית כמולדת שעמה הם שואפים להתאחד. אחת הדרכים להתמודדות כזו הנה לתאר את הציונות כשלב עליון בתודעה היהודית. תפיסה פרוגרסיבית זו, המניחה כי ישנו רצף הדרגתי של התפתחות תודעתית וכי הציונות מבטאת את הקצה העליון שאליה שואפת התפתחות זו, מאפשרת לטעון כי יהודי שאינו ציוני הוא יהודי ש"תקוע" בשלב התפתחותי נחות יותר וכי מצב זה הוא זמני. באופן זה אפשר לתאר את התעוררות החיים היהודים ברוסיה האפיינית לתקופת שלטונו של פוטין כשלב המהווה תשתית טבעית להתפתחותה הבלתי נמנעת של תודעה ציונית. המחשה לכך אפשר לראות בדבריו של חבר הכנסת צבי הנדל, יו"ר ועדת העליה הקליטה והתפוצות, בדברים שנשא בפני אורחים מן "הקונגרס העולמי של יהודים דוברי רוסית” שביקרו בישיבה שעסקה ב”יחסי ישראל-תפוצות, הבעת סולידריות עם מדינת ישראל”:
אנחנו צריכים אתכם בעולם, אנחנו צריכים סולידריות של העם היהודי, כי אתם האחים שלנו ואנחנו המדינה שנותנת לכם ביטחון בעולם כולו והעזרה שלכם חשובה. ועזרה לא פחות חשובה, שמי שהגיע לשלב של בשלות ציונית, אנחנו צריכים אותו כאן. מי שיכול לעודד את הסביבה שלו, את החברים, את השכונה, את העיר, העיירה או המדינה, לעלות לארץ. מקומו של העם היהודי בארץ. […] לא כל אחד יכול לעלות ויש כאלה שקשה להם ולוקח להם זמן לעלות, אבל מי שיכול צריך לעודד אותו.[14]
מן הדברים הללו עולה כי הישיבה בגולה נתפסת כעניין זמני. ההנחה היא כי יש אמנם חשיבות לעזרתם של היהודים החיים מחוץ לישראל, אולם מי ש"הגיע לשלב של בשלות ציונית" סיים את תפקידו בגולה ועליו לעלות לישראל. עוד עולה מן הדברים כי התפתחות זו היא בלתי נמנעת: בסופו של דבר, עתידים כל היהודים להגיע לבשלות המיוחלת, אך בינתיים יש כאלה ש"קשה להם ולוקח להם זמן לעלות" ולכן יש לתמוך בהם ולעודדם.
המחשה נוספת למתח בין הגדרתם העצמית של יהודי רוסיה, ובין שאיפתה של מדינת ישראל להגדיר אותם כפזורה שלה העתידה לשוב למולדת, אפשר למצוא בנאום שנשא ראש הממשלה אהוד אולמרט באוקטובר 2006 בביקור במוסקווה במרכז הקהילתי היהודי "מרינה רושצ'ה", שנבנה על ידי האוליגרך היהודי לב לבייב המקורב לחב”ד. אולמרט, בנאומו מנסה "ללכת בין הטיפות" כלומר, לתת ביטוי לרצונות הסותרים ולעמדות השונות ביחס ליהודי רוסיה. הוא מבטא את המתח שנוצר כתוצאה מן ההבדלים בין האופן בו הממשל הרוסי רואה את הקהילה היהודית ברוסיה, האופן בו היהודים ברוסיה תופסים את עצמם והאופן בו מדינת ישראל מגדירה אותם. מצב זה מביא לנאום מלא סתירות פנימיות המשבח מחד את הישארותם של היהודים ברוסיה ובה בעת מפציר בהם "לשוב הביתה", לישראל :
יש לנו בעיה קטנה פה בעניין הזה ואני צריך לדבר עליה בגילוי לב. מצד אחד, יש נשיא מאוד ידידותי שמחבק את יהודי רוסיה. מצד שני יש מוסדות יהודיים, יש ארגונים יהודיים בינלאומיים, יש את הסוכנות היהודית. בנוסף לזה, ובראש ובראשונה, יש את לב לבייב. זה כל כך טוב שהיהודים נשארים ברוסיה, אבל אין דבר שאנחנו רוצים יותר מאשר שכולכם תבואו בסופו של דבר הביתה. הביתה זה לירושלים שלנו, השלמה, בארץ ישראל. […] אני יודע שטוב לכם איפה שאתם חיים ואנחנו מאוד מכבדים את המדינה הזאת ואת כל המדינות שאתם חיים בהן ומעריכים את הידידות של השלטונות לקהילות היהודיות. אבל הדבר שאנחנו הכי רוצים והכי מתפללים אליו והכי מייחלים אליו והכי מקווים לו זה שתגיעו הביתה.[15]
מדבריו של אולמרט עולה כי עמדתו לפיה יהודי רוסיה הם פזורה של מדינת ישראל וחלק בלתי נפרד ממנה, אינה עמדה תמימה, אלא תפיסה אידיאולוגית ברורה ומודעת לעצמה, המבקשת לגבור על נרטיבים מתחרים, כגון זה הגורס כי ישראל מהווה מרכז רוחני עבור יהדות העולם אך היא אינה מולדתם של יהודי רוסיה במובן הפרקטי, ולפיכך הם אינם שואפים להתאחד עמה וישיבתם ברוסיה אינה שלב זמני בדרך למימוש עצמי באמצעות עלייה לישראל. את ההיגיון של דברי אולמרט אפשר להסבר באמצעות הנחתו של ברובייקר בדבר היותה של הדיאספורה קטגוריה פרקטית הטוענת טענה, עושה ארטיקולציה של פרויקטים ומעצבת זהויות ונאמנויות ולא ישות עם גבולות[16] . גם המשך נאומו של אולמרט מחזק תפיסה זו:
[…] אבל העיקר – וזה הדבר החשוב ביותר – כשתבואו אלינו תהיו בבית, ואנחנו רוצים שכולכם – כולכם – מכל המקומות שאתם באים, אחרי שתקבלו את החינוך היהודי הכי טוב שלב לבייב והרב לזר והסוכנות היהודית והממשלה הרוסית עוזרים לכם לקבל, אחרי כל זה תארזו את המזוודות, תבואו הביתה וכולנו נחיה יחד במדינת ישראל ובארץ ישראל.
בעצם הגדרתו של אולמרט את ישראל כ"בית" עבור יהודי רוסיה מובלעת ההנחה כי מקום מושבם הנוכחי של השומעים איננו – ולא יכול להיות – בית. קריאתו של אולמרט ליהודים לקבל את החינוך היהודי שמציעים להם הממשלה הרוסית, לב לבייב והמוסדות היהודים ואז לארוז את המזוודות ולבוא "הביתה" מפרשת את ההתעוררות התרבותית-דתית של יהודי רוסיה, ואת מפעלו של לבייב כשלב של התעוררות בדרך לשיבת היהודים למולדתם ומבנה אותו כחלק מן הנרטיב הלאומי-ציוני. מפעלו של לבייב, שכמו בעליו איננו כלל בעל אוריינטציה ציונית, יחד עם מדיניותו הפרו יהודית של פוטין, הופכים בנאומו של אולמרט לפרק בנרטיב הלאומי-ציוני, שתפקידו להכין את הקרקע להבשלתה של תודעה ציונית.
אפשר אפוא לראות כי הרטוריקה בה משתמשים סוכנים שונים של מדינת ישראל מכוונת להגדרתה של ישראל כ"מולדתם" הבלעדית והיחידה של היהודים ברחבי העולם, וכי הנרטיב של "שלילת הגולה" הוא הנרטיב הדומיננטי. הישיבה ב"גולה" נתפסת כעניין זמני, והמטרה היא לגרום ליהודים כולם "לשוב" למולדתם.
לסיכום, האינקלוסיביות של הגדרת היהדות על פי חוק השבות והרצון לחזק את הדמוגרפיה היהודית[17], גורמות להרחבת הגדרתה של הדיאספורה היהודית באופן שאינו כפוף לא להגדרה ההלכתית של היהדות ולא להגדרה העצמית של החברים בדיאספורה. כלומר, כפועל יוצא מהגדרתה העצמית של ישראל כמולדתם של היהודים באשר הם ומרצונה לחזק את הקולקטיב הלאומי שלה, היא תובעת לעצמה אוכלוסיות שאינן מגדירות את עצמן כציוניות, אינן מביעות עניין בהגירה אליה, ולעתים קרובות הקשר שלהן ליהדות מוטל בספק. בהקשר זה, חשוב לזכור גם כי הדיאספוריזציה שנעשית לאוכלוסיות שנתפסות כרצויות לקולקטיב קשורה בטבורה לפרקטיקות של הדרת קבוצות לא יהודיות בתוך הגבולות הטריטוריאליים של ישראל, וביניהן מהגרי עבודה, אזרחים לא יהודים, ובראש ובראשונה הפלסטינים אזרחי ישראל. הדרה זו נסמכת על הלוגיקה לפיה יש לחזק את הקולקטיב הלאומי-יהודי מחד ולהתמודד עם "האיום הדמוגרפי" החבוי בעלייה במספרן של קבוצות שאינן יהודיות מאידך. המחשה אופיינית לכך אפשר למצוא בתקנה המהווה תמונת מראה לחוק השבות: חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) מ2003, השולל הענקת אזרחות או תושבות בישראל לבני זוג תושבי יהודה ושומרון, או רצועת עזה של אזרחים ישראלים, ומקפיא את מתן האזרחות במסגרת איחוד משפחות של פלסטינים אזרחי ישראל עם פלסטינים שאינם אזרחי ישראל. כלומר, הרצון להגדיל את הקולקטיב הלאומי על ידי דיאספוריזציה של אוכלוסיות מחוץ לגבולות הטריטוריאלים שלה מתבסס על רצונה של ישראל לכונן ולאשרר את מעמדה המרכזי כמולדתם של כלל יהודי העולם, ובה בעת לחזק את אופייה המערבי ולהבטיח את קיומו של רוב יהודי יציב ואיתן בתחומה.
[1] Yonah, Y. 2004. “Israel’s Immigration Policies: The Twofold Face of the ‘Demographic
Threat’”. Social Identities, 10(24), 195-218.
[2] Lazin, F. A .2005. The Struggle for Soviet Jewry in American Politics: Israel versus the American Jewish Establishment. Lexington Books: New York.
[3] Yonah 2004
[4] Brubaker, R. 1996. Nationalism Reframed: Nationhood and the National Question in the
New Europe. Cambridge: UK.
[5] הארץ, 18.12.2007
[6] שם
[7] Yonah 2000
[8] Lustick, I. S. 1999. Israel as a Non-Arab State: The Political Implications of Mass Immigration of Non-Jews. Middle East Journal 53(3), 417-433.
[9] פרוטוקול מס' 199 מישיבת ועדת העלייה הקליטה והתפוצות, 03.06.08
[10] Lazin 2005
[11] פרוטוקול מס' 199 מישיבת ועדת העלייה הקליטה והתפוצות, .03.06.08.
[12] 04.04.08 לילי גלילי, הארץ "העולים שעזבו לרוסיה לא רוצים לחזור"
[13] שם
[15] הנאום לקוח מן האתר "שטורעם.נט" של תנועת חב"ד. http://ns2.shturem.net/index.php?section=news&id=9574
[16] Brubaker, R. 2005. The 'diaspora' diaspora. Ethnic and Racial Studies, 28(1), 1-19.
[17] בהקשר זה חשוב לציין כי באופן פרדוקסאלי דווקא האינקלוסיביות של חוק השבות ושאיפתה המוצהרת של ישראל להגדיל את הקולקטיב היהודי, היא שאפשרה, בפועל, את הגירתם אליה של כשלוש מאות אלף לא-יהודים שהנם זכאי חוק השבות.