גירסה מוקדמת של המאמר פורסמה לראשונה באתר של תנועת האטה
דימוי מתוך אלבומו המשפחתי של הכותב

זיכרון ילדות

בשנת 1989, אם הדחקתי נכון, נחתה משפחתי בשדה התעופה של מינכן. לפנינו נפרשה חופשה פסטורלית שעתידה היתה להימשך שלושה שבועות ולהתפרס על פני שלוש מדינות. נרגשים צעדנו אל עבר דלפק השכרת הרכב ושם התבשרנו כי הרכב שהזמנו (פורד סיירה), מי היה מאמין, אזל מהמלאי. "תוכלו לקבל מרצדס חדשה באותו מחיר", אמרה הפקידה באותה נשימה, ואבי, שכבר היה שקוע בהכנות אחרונות לתצוגה תיאטרלית של מחאה, התקרבנות, האשמה באנטישמיות וכל אקט מוכר אחר שעתיד היה להביא לו בסופו של דבר תלושים לדלק חינם, קפא לפתע על מקומו, וניצוץ קטן של טירוף, אותו סירבנו לפרש נכונה, הבהב לרגע בעיניו. לאחר עוד כמה נקישות עקב נימוסיות נמסרו לידינו המפתחות למה שמאוחר יותר יתגלה לנו כאטרקציה העיקרית של הטיול.

במשך שלושה שבועות חצינו את היבשת לאורכה ולרוחבה, מבקרים בשש מדינות ושלוש נסיכויות, נדחפים קדימה בכל עת על ידי מנוע ארי חזק, חדוות הנהיגה הטבעית של אבי, וכמובן, הצורך הברור מאליו להספיק כמה שיותר. איזור היער השחור בגרמניה, אשר במו אוזני שמעתי את סוכנת הנסיעות ממליצה לבלות בו לפחות ארבעה לילות, חלף על פני במהירות של 160 קמ"ש והותיר אחריו בעיקר את זיכרון הבחילות. "יערות יש לנו גם בארץ", מלמלה אימי בעודה שוקעת בכורסת העור שלצד הנהג ומסמנת יעדים חדשים על המפה, שקצב התקדמותנו על פניה הזכיר מעט את ימיה הראשונים והעליזים של אימפריית הרייך השלישי.

את העצירות המעטות העברנו בדילוגים מהירים מאתר תיירות אחד למשנהו, חוטפים מזון ושתייה כרצי מרתון מדלפקים של דוכני מזון מהיר, ואז, חזרה למפלצת הגרמנית. החופשה החלומית, אפשר לומר, הפכה לסיוט במכונית.

מנוס מחופש

במאה השנים האחרונות עבר העולם שלנו תהליך מזורז של האצה, ובשני העשורים האחרונים אנחנו מתחילים להכיר במחיר הגבוה של הנסיעה ברכבת ההרים של הקדמה. העידן המהיר עיקר את המזון שלנו מטעם וערכים תזונתיים, שיעבד אותנו למקומות העבודה, והביא אותנו להתמכר לשלל מוצרי הצריכה באמתלה של שיפור רמת החיים, בעוד שבפועל דומה שזו האחרונה רק מתדרדרת בכל אספקט אפשרי, יהיה זה רוחני, תרבותי, קהילתי, או אפילו בריאותי.

ולעיתים אנו עומדים אל מול שלל כוחות אלה הפועלים על חיינו והמפלט היחידי שאנו יכולים לדמיין לעצמנו הוא חופשה. שבוע שבועיים הרחק מהעבודה והלחצים, כך אנו משכנעים את עצמנו, זה כל מה שאנחנו צריכים כדי לחזור כמו חדשים. אולם, לאלה מאיתנו שאכן תולים את יהבם בבריחה קצרה ליעד מרוחק, אני יכול רק להמליץ להיזכר בחופשה האחרונה, ולענות בכנות על מספר שאלות פשוטות.

האם חזרתם מהנופש האחרון מותשים, סובלים משברי הליכה, פריצת דיסק ומחסור כרוני במזומנים?
אל תתביישו להודות, שהרי, איך לא? למעט חופשות בטן גב על חופים נידחים ברחבי העולם, נסיעה לכל עיר מערבית נראית בערך כך: קימה מוקדמת ויציאה למסלול צעידה ראשון מתוך שלושה (בוקר, צהרים וערב) המותווים על ידי אחד מארבעת מדריכי התיירים שהבאתם עמכם ואשר הישמעות להוראותיהם יכולה להרוג אדם בוגר במסגרת זמן של בין שלושה לחמישה ימים.

בין צעדת מוות אחת לשניה אנחנו עוסקים בבזיזה של חנויות בגדים, ואז ממהרים למלון לשים את השקיות הכבדות, חוטפים משהו לאכול והופ חזרה לרחובות. אחרי צעדת הערב אפשר לזכות בארוחה חמה שנאכלת בישיבה, אבל מיד לאחריה יוצאים לשני ברים ומועדון*, נו, ההוא שבטיים אאוט כתוב שפשוט חייבים להיות בו. למלון אנחנו חוזרים בארבע לפנות בוקר ומגביהים את כפות הרגליים על כריות על מנת להניח לחלק מהדם לזרום חזרה אל עבר המוח, אבל רק לחלק קטן שכן אחרת זה האחרון עוד עלול לשוב לתפקוד מלא, לשאול מה לעזאזל מתרחש בחופשה הזאת ולגרום לנו לזרוק את ה"איי ויטנס" מהחלון ולישון עד שתיים בצהרים לפחות… אסור! אסור לתת לזה לקרות! –  יש עוד כל כך הרבה לראות, לקנות, לשתות, לחוות, קילומטרים על קילומטרים שיש עוד לצעוד ואטרקציות שיש עוד לצפות, עדיף לא לבזבז זמן במחשבות מיותרות ולנצל את הזמן כדי להתעלף ולאגור כוחות… – אז נכון, סביר להניח שנצטרך חופשה אחרי החופשה הזאת, אבל היי, בשביל זה המציאו את הארבעה ימים בסיני, לא?

*(התיאור מתייחס לחופשה בחו"ל ללא ילדים, לתיאור חופשה עם ילדים, עברו לפרק "טחורים מדממים וסיוטים אחרים")

עיין ערך "מהירות"

השתלטותה של המהירות על החופשה השנתית הנה רק תסמין לבעיה רחבה יותר – בעיית הפנאי. דומה שבימים טרופים אלה אנחנו לא יודעים אפילו כיצד לנצל נכונה את השעות המועטות שנותרות לנו בהן אנו אמורים, ובכן, לחיות. נכון לשנת 2010 מעל ל 60% בעולם המערבי דיווחו כי פעילות הפנאי המועדפת עליהם היא צפייה בטלוויזיה – צפייה פאסיבית, יש להדגיש, שמחקרים מוכיחים כי הפעילות המוחית הנמדדת במהלכה, היא המקבילה התפקודית הקרובה ביותר למוות קליני. מהעבר השני, אנשים שמנסים לנצל את זמן הפנאי שלהם בצורה הולמת יותר לעיתים נגררים לעודף "מטלות פנאי", הרצון לצרוך תרבות, לבלות עם המשפחה ועם החברים, לעסוק בפעילות ספורטיבית, לקרוא, לכתוב, ללמוד, להתפתח… כל אלה מביאים אותנו בסופו של דבר אל אותה נקודה שתרבות המהירות מלכתחילה ייעדה לנו – נקודת האל תחזור

 הבה נדמיין סוף שבוע נורמטיבי: סידורים של שישי בבוקר, קניות, קפה עם חברים, עיתונים, נמנום של אחר הצהרים (אם אין לנו ילדים), ארוחת ערב בבית ההורים, מציאת בייביסיטר לילדים (אם יש לנו ילדים) כי אנחנו עדיין רוצים להיות מסוגלים לצאת מהבית, קימה בשבת בבוקר מוקדם, מציאת תעסוקה לעוללים, ארוחת צהרים נוספת בחיק המשפחה, פעילות ספורטיבית כלשהי שניתן לדחוק לשעה, עוד חברים, על האש בחנוכת בית במעלה עקרבים, טיול ברחבי הארץ פלוס עמידה בפקקים ובערב שוב, בילוי עם חברים, סרט, הצגה, פתיחה של תערוכה או כל אירוע תרבותי או מוחי אחר, ואז חזרה לעוד שעה של טלוויזיה לפני השינה… חלקנו מסיימים את סוף השבוע מותשים עד שכל רצוננו הוא לחזור למשרד, לשקוע בכיסא, לפתוח את המחשב ולקוות שהסופ"ש האחרון לעולם לא יחזור על עצמו, ולהלן – נקודת האל תחזור.

סלואו והעיר הגדולה

בשנים האחרונות אני מבלה את חופשותיי ברוחה של תנועת ההאטה: אני מבלה במקום אחד את החופשה כולה, תהיה זו עיר באירופה הקלאסית או אי במזרח, ונמנע מנסיעות מיותרות המבזבזות כסף וזמן. אני מחליף דירות, מתגורר אצל חברים או שוכר חדר בבית פרטי, עובדה אשר עוזרת לי להיטמע במהירות בסביבה ולחוש כחלק אינטגראלי ממנה ולא כתייר. אני נוסע ללא מדריכים כתובים וללא הכנה מוקדמת, ומעדיף לשאול את המקומיים לגבי כל דבר, החל בהמלצות לאזורים בהן אפשר לטייל ברגל ולבהות וכלה בהמלצה על מסעדות, וכך אני מצליח ברוב המקרים להתחמק ממלכודות תיירים ואטרקציות מאוסות.

במאי לפני שנה ביליתי כך עם בת זוגתי לשעבר בעיר ניו יורק. גרנו אצל חבר ששכר דירה באפר ווסט סייד, קרוב לפארק, ומידי יום טיילנו באזור אחד בלבד. היינו מתעוררים מאוחר ויוצאים מהבית רק לקראת שתים עשרה בצהרים, לוקחים עימנו רק בקבוק מים ומפה של קווי הרכבת התחתית. אסף הצביע על מספר כיוונים ואת השאר השלמנו בעזרתם של ניו יורקים נחמדים ואקראיים, שלעיתים, במידה ולא יכלו לעזור לנו בעצמם, היו עוצרים עוברי אורח אחרים ומקיימים סיעור מוחות על מנת להוביל אותנו בבטחה למקום הנכון.

זה היה הביקור השני שלי בניו יורק וגם הפעם לא ראיתי את פסל החירות, את בניין האו"ם, את הגרנד זירו או את האמפייר סטייט בילדינג. אבל בשיטוטינו הרגליים ברחובות הבחנתי בקדחת גינון אדניות עצי הרחוב שתקפה את העיר ניו יורק, מצאתי פתקים שונים ומכתבים שהושארו במקומות לא צפויים, והתמזל מזלי לפגוש אנשים מעניינים ולהיסחף לשיחות ארוכות.

לא מיהרנו לשום מקום. הלכנו באיטיות גם בשדרות הגדולות, בהן אם אתה נעצר לקשור שרוך אתה עלול להידרס על ידי ההמון. שתינו בירות כבר בצהרים. השתדלנו לעבור כמעט כל יום בפארק ולשבת בו כשעה, להתבונן באנשים ובמופעי הרחוב, בטרם נחזור לדירה למנוחה ראויה. הלכנו למספר מצומצם של מוזיאונים, ובערבים נקלענו לעיתים, אודות לחברתי המוזיקאית, להופעות אקספרימנטאליות שנערכו בחללים נסתרים ברחבי העיר. למזלי בשלב הזה כבר היינו בדרך כלל שיכורים.

אחרי שבועיים בניו יורק הסתכמו הרכישות שלי בשלוש חולצות טי ומספר פריטי אספנות משוק הפשפשים של ברוקלין. בשום שלב לא פינינו יום שלם לקניות ובדרך כלל הצלחנו להימנע מהפיכת השיטוטים האקראיים למסע בין חנויות.

זאת היתה אחת החופשות השלוות, המרגיעות והמהנות ביותר בחיי. ניו יורק, למעט מרכז העיר, והאזור הפיננסי בתחתיתה, היא למעשה עיר איטית למהדרין, או לפחות יכולה להיות כזאת כאשר אנחנו מחליטים שבזאת אנו רוצים. וזה אולי המקום לקנח בקלישאה – האיטיות היא דבר מה שמתחיל מבפנים – בהחלטה הפשוטה לומר "זה מספיק" במקום "צריך עוד להספיק", ואז, לנטרל את תחושת הדחיפות השקרית ולהחליפה בנוכחות כנה ואמיתית.

החופשה הבאה שלכם, הפנאי הקרוב שלך, ושארית החיים יהיו נפלאים, אם רק תבחרו להיות איטיים.