דימוי: cesar sampedro

חששתי לספר לו סיפור רגיל כזה כמו מאות הספרים שאמו רכשה לו באיקאה ספרים. רציתי להרשים אותו בשעתו הקשה. לא ידעתי שהיא לא תסלח לי. לא חשבתי לרגע שהיא תזרוק אותי מכל המקלדות. ועל מה? שהמצאתי סיפור? שהילד קצת פחד לראשונה בחייו? שהוא אכל קובייה אחת של שוקולד? כל כך רציתי ללוות אותו בשעתו הקשה. וכשגסס היא אפילו לא נתנה לבקר אותו בבית החולים, עד שנפח את נשמתו, הילד המתוק והמסכן שאלוהים קילל בלא עוול בכפו. הוא לא היה בני, הוא היה בנה מנישואים קודמים. רבתי איתה המון פעמים, התווכחנו, עד שהבנתי שהיא רצינית ואין דרך חזרה. והיום אני עדיין מתייסר שהיא לא נתנה לי להמשיך להיות "אבא". ומצד אחד אני משתדל להיות פחות ילדותי ותמים, ומצד שני אני חושב למצוא לעצמי סוג של אישה אחרת. אבל האם באמת אני זה שמצאתי אותה? האם זה לא פשוט מצא אותנו? אוףף.

"אתה ער?"

"אתה ער?"

"די, אני שאלתי קודם."

"די, אני שאלתי קודם."

"אבא, די."

שתקתי.

"אתה ער?"

"כן, יהודה, נשמה, מתוק, פרי פירותי אהוב שלי."

"בא לי סיפור."

"סיפור אחד?"

"לא, מלאן ת'לפים סיפורים."

"סיפור אחד, טוב?" שאלתי, ויהודה שתק. חיכיתי כמה רגעים והינהנתי בראשי להסכמה והידקתי את אחיזתי בכפות ידיו הקטנות.

"יש," הוא שמח.

"אני עומד לספר לך סיפור על בחור שהיה רעב והלך למגדלים שונים לחפש לעצמו אוכל." שיניתי את קולי: "הקשיבו לי כל יצורי התחתית, פתחו את הדמיון לדברים גדולים ואדירים, למפלצות ועולם של מלחמה, לטירוף, לבלגנה, לקראחנה ולבלבלה גדולה.

"היֹה היה עולם בלי למעלה ולמטה. עולם שיש בו רק אדמה, ויש את אלה שחיים מתחתיה. זאת אולי סיבה לספר איך פעם אחת הצלחתי לעלות גבוה כמעט עד השמים. בעצם טיפסתי על צמרת העץ הכי תמיר בשכונה והתפללתי בפסגתו שלא אפגוש באחרים, ובכל זאת הם הגיעו. אף אחד לא יודע איך נשרפו המגדלים, ומי כרת את העצים. אומרים שהיתה מלחמה גדולה, ומספרים שפצצות נוראיות החריבו את הכול. האדמה הושטחה. מי שידע מה קרה באמת החריש או הוחרש, ואולי גם זיכרוני יתחרש בקרוב. אבל אני נשבע שהקרקע היתה אחרת. היא בראה יצורים שהגיעו לשמים ונגעו בשחקים.

"לא רציתי להרוג או להיהרג, לא רציתי לפלוש או להתפלש באבקה רדיופאסיבית. רק רציתי לאכול ולשתות ולעבור את מחסומי הלילה הארוך ביותר. בשכונת עג'מי התחפשתי לענף, או יותר נכון לפנתר עֵצָני המדלג מעץ לעץ. ידעתי שאף אחד לא ציפה שצֵל־אדם רעב יטפס חמישים ושבע קומות על שיבוט של סֶקווֹיה ופיקוס. הגמישות תפחה בשרירי התשושים. בחרתי בקומה החמישים ושבע שנראתה לי מקור בלתי מבוטל למזון מטוהר. פחדתי לטפס לבדי. לא ידעתי אם חיות אחרות חשבו כמוני. בדומה לבעלי החיים המשובטים בגוף אנוש ולרובוטים מסוג אנדרואיד 6 הידועים בשמם 'החלבונִיים', חיפשתי מזון לשרוד. רק שבלילה כל אחד מאיתנו פיתח שיטה אחרת לזהות את המחלה הרדיופאסיבית, ודרכים מגוונות התגבשו בניסיון לעקוף אותה. יש אומרים שמינים שלמים הוכחדו, ואף על פי כן מינים אחרים שרדו."

"אבא, מה זה אנדרוִויד?" שאל.

"זה רובוט כמו ברובוטריקים," עניתי, ובדקתי אם עיניו מתחילות להיעצם. למרות שהן נראו סגורות, הוא היה לגמרי ערני, וייחסתי את הדבר לסטרואידים שקיבל. כי בשעות המאוחרות הללו הוא היה ישן עמוק מאוד. סימנתי לי בראש לדבר עם אמו, שאולי צריך להחליף לו את הקורטיזון בסוג אחר, שייתן לו קצת מנוחה.

"את גורד השחקים של עג'מי אי־אפשר היה לפספס. הוא התנשא לגובה של אלפי קומות. הציפוי הקריסטלי העניק לו גוון יהלומי, וברגעים מסוימים קרני השמש התלכדו לקרן לוהטת שנפלה על המדרכה ואכלה את אלו שלא נזהרו. אמנם החום הזה נוצל כאנרגיה סולארית חינמית וסַבָּבּית לדיירים. אך רבים מדרֵי הבניין לא חזרו לביתם. דיירים רבים מתו בהשפעת המחלה, אחרים היגרו בחיפוש אחר הזדמנויות שבעות יותר. והיו גם כאלו שנרצחו תוך כדי הביזה שהתרחשה בין המהומות הרבות. בחרתי דירה שאליה אקפוץ מבעד לענפי העץ. הפַּרקֶט בצבע דלעת שניבט אלי מהחדרים השונים, מעבר לחלון הקריסטל הענק, הוא זה שמשך אותי פנימה. הוצאתי את חמש האבנים הכסופות מתוך הכיס והתחלתי לזרוק אותן לתוך החלון, עד שאחת מהן הצליחה לסדוק אותו. המתנתי זמן קצר על הענף עד שיצאו החיידקים הרדיופאסיביים. השתמשתי במטה מחודד של ענף עץ משונן כסכין בכדי לחדור את החלון ולנקות ממנו את הזכוכיות שעוד לא נשברו. הבטתי על קירות המגדלים שסגרו סביבי. שורשי העצים הצליחו לפעמים לפרק את יסודות המגדלים ולהפילם. עצים מעטים הסתודדו סביב במעגל שלא הצליח לסגור על מגדלי האבן והפלדה. אף אחד לא ידע מי הטמין את זרעי העצים האדירים, אך היה ברור שלצמיחתם יש התנגדות מפעימה לעוצמת התכנון הטכנולוגי. שמועה אחת שהגיעה לאוזני טענה שלא במקרה העצים הגיעו לעיר המגֵפה הגדולה. שלגורמים חתרניים היה יד בבלגן.

"די אני מפסיק לספר לך את הסיפור."

"לא."

"אבל אתה נרדם."

"אני יושב."

"אני אספר בבוקר את ההמשך."

"לא," אמר וניגב את עיניו.

"אתה בוכה?"

"לא."

העייפות גרמה לו להתקרב לגבול הבכי, אז החזקתי לו את היד הכי חזק, עד שהוא אמר לי שאני מועך לו אותה.

"נתקעתי בסלון על השטיח החולה עם תמונת הליצן, שלא הצליח לכסות את כל רצפת הפרקט. חיפשתי עם מְשוֹשַי איך לעבור שש מרצפות אל הפתח שיוריד אותי אל הביוב הנשיאותי. כל צעד גרם לשינוי החלל של החדר ואיפשר לחרקים הרדיופאסיביים האלו לחנוק בלהט את נקבוביות עורי. אי־אפשר לתאר את הרגשת הבעֵרה. עמדתי בתוך להבות משרפה ביו־מגפתית. החיידקים שרפו אותי מבחוץ ומבפנים. כל תזוזה על השטיח הליצני לוּותה בשוּרָה של פיצוצים קטנים שהתרחשו בכותלי הקירות. ההתפוצצויות הדקיקות הפיצו עוד אבקה רדיופאסיבית לאוויר. שמעתי את ההדים הרגישים שהתפזרו בגל הדף עדין ואיטי. הפרקט נבקע. פחדתי לזוז. לא ידעתי שהמגֵפה הרדיופאסיבית הצליחה להתרומם גבוה כל כך. היה זה מנגנון מתוכנן למנוע מפורצים לשדוד, לחמוס, לבזוז ואולי אף לרצוח את דיירי המגדל. הייתי צריך לחשוב על כך. לא רציתי להשתמש בחיות ככלי ניסוי: למשל לזרוק גור של פנתר מחליף צבעים אל תוך הדירה ולבדוק את הישרדותו בתנאים החדשים. יחד עם זאת, הבעֵרה בכל גופי ובמיוחד ברגלי לימדה אותי שמשהו בתנועה שלי חייב להשתנות. אם לא אעשה שינוי בדרכי הפעולה שלי, לא אשרוד.

"מוקדם יותר באותו היום בחנתי אפשרות לקפוץ למגדל אחר ברחוב הרצל 125, אך היה נדמה לי שהבניין רקד כמו ברעידת אדמה. לא ידעתי אם עיני רעדו מדי בגלל תזונה לקויה. ולא היה לי יותר זמן לבזבז על הרהורים מיותרים. החושך עמד להיעלם. מְשוֹשַי לא יכלו לעמוד באור השמש ולזהות את האבקה הרדיופאסיבית שנדבקה למאכלים השונים."

"אבא, בא לי מים."

"אני אביא לך בסוף הסיפור."

"לא. אני רוצה עכשיו."

"אתה לא תקבל כל מה שאתה רוצה."

פניו החלו להישבר לתוך מערכת סבוכה של עיוותים, וכעסתי על עצמי שהתחכמתי.

"טוב, טוב, אני אביא לך, רק אל תבכה."

יהודה ניגב את דמעותיו, אך הבחנתי שפניו היו מוכנות לסיבוב נוסף של בכי. הבאתי כוס מים, והוא רקד על המיטה.

"אבא, הרצל זה… זה עם הזקן הארוך?"

"מאיפה אתה מכיר אותו?" החזרתי בשאלה

"אמא סיפרה לי והראתה לי תמונה פעם בספר."

"כן, אבל הוא לא גר רחוק מהם, מהמקום שבו גרו הוריך." הוא לא התעניין בתשובתי.

"חציתי את הדלת ופלשתי רעב לתוך הבית של מישהו אחר. ובטני הפילה אותי למלכודת שלא הכרתי. נָשמתי בזהירות על השטיח. באופן די מוזר פני הליצן דהו קצת, אולי בשל המפגש עם קרני שלוש השמשות. מגוחך. מי חשב ליצור ליצן בעולם שנעדר ליצנים?! ובכל זאת המילה 'ליצן' שרדה. מעולם לא ראיתי קרקס שהגיע למחלת העיר על ערש דווי."

"קרקס, קִרְקָסִי, קרקסי, חמודי." הוא צהל והדגיש את ההברה האמצעית של המילה והפך אותה לילדותית ומתוקה.

"קרקסי חמוד," החזרתי אליו בעצב.

"השטיח היה מלוכלך ומסריח. כאב לא פוסק עלה מתוך גופי, אך רגלי סירבו לזוז. הייתי מוקף בקרעי הפַּרקֶט שהציצו בשולי המחצלת הקרקסית כעלי כותרת. ואלו השלימו את המרקם הפרחוני המוזר של הבית הזר. לפתע הכתה בי התובנה, שאולי החדר עצמו משך אותי כמו שפרח מושך חרקים לתוך אבקניו המאובקים. הצבע הדלעתי של הפרקט נועד לתפוס חרקים זעירים שכמותי בכדי להאכיל את הבניין. אולי גורד השחקים האימתני נשם. ביטלתי במהירות את המחשבה ההזויה והאזוטרית. אבל פקפוקים חזרו אלי. אולי זאת היתה הסיבה שראיתי את הבניין האחר ברחוב הרצל 125 מתנועע בריקוד."

"אבא," הוא נעמד.

"רגע."

"אבא," הוא קפץ על המיטה בכוח.

"רגע." ניסיתי להושיבו בכוח.

פניו שוב התעוותו לבכי.

"מה קרה? יהודה, פרי פירותי מתוק שלי?"

הוא יילל בבכי.

"מה קרה?" לא היה סיכוי שהוא יענה. הלכתי למטבח והבאתי לו שוקולד מהארון האסור. קובייה אחת, שלא תפגע לו. שהרי בכל קסם יש קצת רעל, ובכל רעל יש הרבה קסם.

"בוא תלחש לי באוזן… תגיד לי ואני אקשיב כמו שבחיים לא הקשיבו לך," התחננתי על נפשי, אחד מהטריקים שלמדתי מאמו.

"אבא, אתה… אתה… אתה אמרת הרצל…" אמר בפשטות

ונרגע. להפתעתי הוא ביקש שנמשיך, אבל קודם ניקיתי כל סימן לשוקולד.

"התפתחה בי מסקנה מהירה, שהמגדלים הפכו למוטציות שעיכלו גוף אדם בכדי ליצור אנרגיה (ולא ידעתי בשביל מי ולמען מה). המחשבה הרדופה הזאת שהסתובבה בתוך מוחי לא הכילה אויב. האנשים היו הקורבנות ולא המקרבנים בסיפור המלחמה שסיפרתי לעצמי. היה זה קרב אדיר בין שני הכוחות הגדולים: מצד אחד המוטציות הסינתטיות של עצי הענק, ומצד שני אכזריות המכניזם של גורדי השחקים הרעבתניים."

"מה זה מוּוָציות?"

"מוטציות זה כמו צבי הנינג'ה."

"לנרטיב המתנגש הזה היה היגיון מסוים, משום שעצי הענק התמעטו והמגדלים התרחבו. התייאשתי כמו רבים אחרים, והאמנתי בשינוי שהביאו עצי הענק ופירותיהם הנדירים שיכלו להשביע שכונה שלמה. הבעֵרה מיקדה את פעולותי: איך לעזאזל אוכל לצאת מכאן?

"מרוב כאב שרוף לא זכרתי איך נכנסתי אל המקום בו עמדתי. אסור היה לי לנוע בצעדים פזיזים ללא מחשבה תחילה. צעד לא נכון על השטיח הליצני המטופש, וכמויות נוספות של אבקה רדיופאסיבית ישתחררו בכדי לכלוא אותי בייסורי המוות הלוהט. אבל אם אמשיך להישאר באותה הנקודה, אשרף לגמרי. והזמן הלך ואזל. ובכל זאת שאלות רבות פיעפעו בתוכי: למה הקשבתי למיצים החורכים את הקיבה? למה לא הסתפקתי במציצת יתושים בולעי דם? למה קפצתי מהחלון בדיוק אל קצה השטיח הממוקש מעל רצפת הפרקט הכתומה? מי חשב על עיצוב בית כל כך מעוות וחסר פרופורציות? איך בכלל אפשר היה לדמיין צבע מכוער ומושך כל כך של דלעת? כמעט שבלעתי את נשימותי. איברי החלו להתפרק. הכדוריות הלבנות כבר מזמן הפסיקו את מלחמתן בפולשים וערקו לאויב. העברתי יד בשיער שלי וגיליתי בתדהמה ובגועל רב שהוא נשר."

"אבא, זה ממש מפחיד."

"טוב, אז נפתח את החלון ויהיה אור… ככה זה פחות מפחיד?" הוא לא ענה לי, אלא הצביע על השפתיים שלי וחיבק אותי. לבי נכמר בתוכי.

"הדרך היחידה החוצה נחה בתוך תעלות הביוב של גורד השחקים. לכל בית במגדל היה פתח צינורי מיוחד, מעין מגלשת חרא ענקית שירדה אל תוך נהרות המדמנה. תקוותי היתה למצוא אותה ולברוח באמצעותה מהשפעת הווירוס שהשתולל בתוך שורשי מוחי והתפשט לציפורני הסכין האדירות של רגלַי הגוציות. הסתכלתי סביב. מְשושַי התמנוניים ירדו מראשי וחיפשו את הסימן לצינור הביוב. מצאתי אותו בקלות. הוא ניצנץ לו בכניסה לבית, צעד לפני דלת הכניסה. אך השטיח המזוהם לא העניק לי אפשרות לנוע. נתקעתי על השטיח. קיללתי וגידפתי, והמאֵרות לא פתרו את חרפתי."

"רגע, רגע, רגע, אני יודע מה זה תַוְונוֹן."

"מה זה תמנון?"

"אממ… אני לא זוכר."

"טוב, אז אם תיזכר תגיד לי. רגע, בוא אלי קרוב, אני חייב לנקות לך את הפה מהשוקולד."

"לא."

"בוא עכשיו."

"לא."

"אני חייב לנקות," ניגבתי בכוח את פניו.

"יופי, וחסר לך אם תגיד לאמא שלך שקיבלת אצבע שלמה של שוקולד."

הסיפור התפרסם לראשונה בספר "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", בהוצאת זמורה–ביתן, 2014, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ' יגאל שוורץ.