"כשאובייקטים אמנותיים מופרדים הן מן התנאים של מקור והן מן הפעולה בניסיון [operation in experience], נבנית סביבם חומה האוטמת כמעט לגמרי את משמעותם הכללית…"
–
ג'ון דיואי, "אמנות כהתנסות" (1934)

לפני כמאתיים שנה, באמצעות שני מושגים חזקים להפליא ועתירי פרדוקסים, הגדיר עמנואל קאנט את מנגנוני הלכידה של האמנות האוטונומית. אמנות, טען קאנט, מכוונת לקראת "צפייה ללא חפץ-עניין", וזו שימשה אותו כדי להציג את הצופה חסר האינטרס כדמות ההירואית החדשה של החוויה האסתטית. הואיל והמונח הזה מוציא מכלל חשבון את המשתמשוּת, הוא השתלב להפליא עם יציר אדריכלי אחר של מחשבתו של קאנט: ה"תכליתיות ללא תכלית" של האמנות. בכך לא התכוון קאנט לטעון שאמנות היא חסרת תועלת או תכלית, אלא שהשימושיות שלה היא בהיעדר השימושיות שלה. תכליתה להיות ללא תכלית. בעולם הטרוד בניתוחי עלות-תועלת וברציונליות תועלתנית, המעגליות הזאת אינה חסרת ערך. אבל יש לה מחיר כבד: היא מונעת מהאמנות כל השפעה, כל ערך-שימוש בממשי. כדי להגדיר מחדש את השימוש באמנות ולפתח צורה של אסתטיקה תכליתית, אם כן, תידרש היפרדות מוחלטת מן הספירה האוטונומית של האמנות ומן הערכים שבבסיסה. וזה בדיוק המקום שבו אנחנו נמצאים ביחס לפרקטיקות שתכליתן משתמשוּת: אנו ניצבים בפני ההכרח לבנות סביבה מקיימת-אמנות חדשה מן היסוד.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Purposeless purpose

 למושג הבא>>