"השתמשו במדינה כמפה של עצמה"
–
לואיס קרול, "סילבי וברונו" (1893)
אחד המאפיינים המובהקים ביותר של אמנות ופרקטיקות-הקשורות-לאמנות המכוונות לשימוש, לא לצפייה, הוא קנה המידה של פעולתן: הן פועלות בקנה מידה של 1:1. הן אינן מודלים מוקטנים – או אבטיפוסים-הנעזרים-בעולם-האמנות – של דברים או שירותים בעלי פוטנציאל שימושי (תפקידים ומכשירים מן הסוג שעשוי להיות שימושי אילו רק ישחררו אותם מן המסגרות המעקרות של האוטונומיה האמנותית ויאפשרו להם אחיזה במציאות). יוזמות בקנה מידה 1:1 אמנם עושות שימוש בייצוג בכמה דרכים, אך הן עצמן אינן מייצגות דבר. המפנה השימושני שאירע בפרקטיקה היצירתית במהלך שני העשורים האחרונים הביא יותר ויותר פרקטיקות כאלה בקנה מידה מלא, כלומר, זהות במידתן למה שהן מתמודדות איתו. פרקטיקות 1:1 הן בעת ובעונה אחת גם מה שהן וגם טענות על מה שהן.
הגדלה כזו של הפעולה חורגת מגדר התפישות המודרניסטיות של קנה מידה. אמנות המאה העשרים, כמו פרקטיקות פוסט-קונספטואליות רבות בימינו, פעלה על פי רוב בקנה מידה מוקטן; האמנות היתה דבר נבדל מכל מציאות שיצאה למפות, והיתה גם קטנה ממנה. בסיפור שכתב ב-1893, "סילבי וברונו", מביא לואיס קרול שיחה מקרית בין המספר ודמות תמהונית, כמעט חייזרית, ושמה מיין הר [Mein Herr] בעניין קנה המידה הגדול ביותר של מפה "שתהיה באמת שימושית".
"מהר מאוד הגענו לשישה יארדים למייל. אז ניסינו מאה יארדים למייל. ואז הגיע הרעיון הגדול מכולם! הכנו מפה של המדינה בקנה מידה של מייל למייל! […] טרם פרשנו אותה […] האיכרים התנגדו: הם אמרו שמפה כזאת תכסה את כל המדינה ותחסום את אור השמש! אז עכשיו אנחנו משתמשים במדינה כמפה של עצמה, ואני מבטיח לך שזה עובד טוב כמעט בה במידה."
אפשר להקדיש ספר שלם לניתוח של המשל הגדוש הזה! האם צדקו האיכרים באמרם שמפות (המגלמות את הרצון להרְאות) הן איום אקולוגי? מטבע הדברים, כל עצם פולט אור יטיל גם צל – ומפה (או כל ייצוג) היא גם עצם מליט. אבל מה שלא תהיה המשמעות של "להשתמש במדינה כמפה של עצמה" ואיך שלא עושים את זה, דבר אחד בטוח: יש בכך משום תיאור ממצה להחריד של הלוגיקה של אמנות בקנה מידה 1:1 – תיאור תקף בתכלית של רבות מן היוזמות המכוונות-משתמשוּת.
קרול, שידוע כיוצר של סיפורים המלאים פיתולים מהפנטים של מרחב וזמן, מערער על כמה מן ההנחות הבסיסיות בנוגע לייצוג בקנה מידה מוקטן: תפקידו כתחליף, מעמדו כהפשטה והשימוש בו כמוסכמה המרמזת על הממשי אשר לו היא כפופה. "הרעיון הגדול מכולם" – כלומר, הפקה של ייצוג בקנה מידה מלא – התגלתה כבלתי שימושית… וזה בדיוק הבור שאליו נופלות כיום יוזמות אמנות רבות בעלות מוטיבציה פוליטית: הן אינן פורצות את גבולות הפרדיגמה של הצפייה. המפה של מיין הר, שניתן להחליף בינה לבין הטריטוריה שהיא מייצגת, מעלה שאלות בנוגע למה שקורה לייצוג כאשר הוא מגיע לסף ונעשה דומה למושאו עד כדי כך שהוא מטשטש את האבחנה בין מה שממשי ומה שאינו כזה. הוא מרוקן את אירוע המיפוי מכל תוכן. הטריטוריה אינה ממופה, אבל גם אינה הופכת לשום דבר אחר. אלא שכל דבר משתנה כאשר עושים בו שימוש כ"מפה של עצמו". במקרה כזה, הייצוג לא רק מסרב להיות כפוף למושאו, אלא שהוא גם בר-החלפה איתו ואפילו עולה עליו, כפי שקרול רומז בערמומיות. חוסר ההמשכיות האונטולוגי שבין המפה והארץ – ובמשתמע, בין האמנות ובין צורת החיים שבתוכה היא מפעפעת – נעלם כאשר גורמים לטריטוריה לתפקד בקנה המידה 1:1 כקרטוגרפיה עצמית. מה הם תנאי האפשרות והמשתמשוּת של התפקוד הקרטוגרפי של הארץ, של ההתהוות–כמפה של הנוף?
במלים אחרות, איך נראות פרקטיקות 1:1 כשהן מתחילות להשתמש בארץ כמפה של עצמה? ובכן, הן לא נראות אלא כמו מה שהן גם; הן אינן דבר שמסתכלים עליו, וקל וחומר שאינן נראות כמו אמנות. אפשר בהחלט לתאר את הפרקטיקות הללו כ"מיותרות", כמגלמות פונקציה שמשהו אחר כבר ממלא – במלים אחרות, כבעלות "אונטולוגיה כפולה". ועם זאת, במקרים רבים, עול האונטולוגיה (שלא לדבר על עול האונטולוגיה הכפולה!) נראה בדיוק כמו הדבר שממנו הן מבקשות לברוח. אין ספק שהן נחושות לחמוק מלכידה אידיאולוגית ומוסדית, כמו גם מסוג הייצוג המעוקר שאליו הוא מובילה. ואף על פי כן, אין בכך כדי לתאר נאמנה את הדחף המרכזי של הפרויקטים הללו. נדמה שהם מבקשים להימלט לחלוטין מלכידה פרפורמטיבית ואונטולוגית כאמנות. אפשרי בהחלט לתאר אותם כבעלי אונטולוגיה כפולה, אבל ניתן גם להישאר קרובים יותר לאופן שבו הם מבינים את עצמם, ולטעון שאין מדובר בסוגיה אונטולוגית, אלא בשאלה על המידה שבה הם ניזונים ממקדם אמנות כלשהו. ניזונים מהבנה עצמית אמנותית, ולא ממוסגרים כאמנות.
לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | 1:1 Scale