"הססמה 'אמנות לשם אמנות' תמיד כיסתה על ההפך ממנה"
–
תאודור אדורנו, "התיאוריה האסתטית" (1970)

אוטונומיה הוא מונח חמקמק, מפני שהוראתו בשדה האמנות הפכה כמעט להפך מן הדבר שהוא בא להגדיר. מילולית, אוטו/נומוס פירושו לקבוע את החוקים לעצמך. כשהאמנות פתחה לעצמה, לאט אבל בטוח, מרחב חברתי חדש בחברה האירופית של המאה ה-19, על בסיס עקרונות אסתטיים שהניחו קאנט, הגל, דידרו ואחרים, היא עשתה זאת כדי לחוקק לעצמה חוקים משלה. "כיבוש המרחב" שלה, כפי שכינה זאת פייר בורדייה, בוצע כדי לחלץ את האמנות מן השליטה המוחלטת של רשויות דתיות ופוליטיות ומהתערבותן המפריעה. כך חצבה לעצמה האמנות ספירה נפרדת שבה תוכל להתפתח תוך שהיא שומרת על הלוגיקה הפנימית שלה. המרחב הזה של אמנות אוטונומית הגדיר את האמנות של המודרנה. האוטונומיה הזאת היתה תמיד יחסית, כמובן – אבל היא היתה אפקטיבית, ונשמרה בקנאות. וכך היא נשמרת עדיין. פלישות משדות אחרים נבלמו בתוקף. וכך הן נבלמות עדיין. הספירה האוטונומית הצטיירה כמקום שבו היתה האמנות חופשית מכללי הכלכלה הכללית (מלבד השוק שלה עצמה, שהיה חסר רגולציה לחלוטין) ומן הרציונליות התועלתנית של חברת השוק – וככזו, זכתה להוקרה והגנה. תחום זה של אוטונומיה לא היה אמור לשמש אזור נוחות, כי אם מקום שבו יכולה האמנות לפתח עבודות ורעיונות נועזים, שערורייתיים ומקוממים – כפי שאכן עשתה.

אלא שלאמנות אוטונומית היה מחיר – ועבור רבים הוא היה כבד מנשוא. המחיר שיש לשלם תמורת אוטונומיה הוא הסוגריים הבלתי נראים שממסגרים את האמנות ומונעים ממנה להילקח ברצינות כהצעה שיש לה השלכות החורגות מן האסתטי. אמנות הנשפטת על פי הסטנדרטים של אמנות אפשר לבטל בקלות כ"בסך הכול אמנות". כן, יש לה ערך הגותי מבחינת מי שאוהב דברים כאלה, אבל אין לה שיניים. אמנות אוטונומית טענה תמיד, כמובן, שהיא נושכת את היד שמאכילה אותה; אבל היא אף פעם לא נשכה חזק. כדי לזכות בערך שימוש, כדי למצוא משתמשוּת, האמנות נדרשת לעזוב את הספירה האוטונומית של תכליתיות ללא תכלית וצפייה ללא חפץ-ענין. מבחינתם של רבים מן העוסקים, אמנות אוטונומית היא כיום פחות מקום של נסיוניוּת בהגדרה עצמית ויותר בית סוהר – ספירה שבה חייבים להתיישר עם חוק החריגה האונטולוגית הקבועה, שהותיר את עולם האמנות האוטונומית מסריח מציניות.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Autonomy

למושג הבא>>