מאיר: שלום למקס ולנתאי

מאיר: מקס, תציג את עצמך בבקשה.

מקס: מקס אפשטיין, אמן ירושלמי, אחד המייסדים של סטודיו ילדי הפרא לפני כעשר שנים.

נתאי: אני תלמיד בסטודיו כבר כשבע שנים, מאז גיל עשר. היום אני בן 17.

מאיר: הייתי רוצה לשאול על הגישה החינוכית של הסטודיו, מאין היא הגיעה, מה ההיסטוריה שלה.

מקס: אנחנו לא המצאנו את התפיסה של שימוש באנימציה ככלי חינוכי. מי שעומד מאחוריה הם יורי ולינה קרנסקי, זוג אמנים מירושלים, שפיתחו את התפיסה הזאת כבר לפני 40 שנה. השיטה אומרת דבר פשוט: אנימציה כשפה אמנותית כוללת כמה כלים:

מילה – כלומר שמאחורי כל סרט עומד תסריט.
דימוי – כל תסריט הופך לסיפור על המסך. הדימוי עצמו כולל קו וצבע – פרט חשוב מאוד שקשור לגיל של הילדים. הדימוי מתחיל מקו, אבל באיזשהו שלב הופך לכתם, והשילוב ביניהם מוביל להבנה בוגרת יותר.
תנועה – דימוי חי יכול לספר סיפור מלא, והתנועה כוללת גם טכנולוגיה, מטלפונים סלולריים עד מצלמות מקצועיות. דרך זה אנחנו לומדים את יסודות הצילום.

הסרט גם תמיד קשור לחוויה כלשהי, לצורך להעביר חוויה אישית. זה קשור לצליל: לסרט תמיד יש פסקול, וכל ילד שיש לו תפיסה מוזיקלית או גישה למוזיקה תמיד מוזמן להתבטא בסרט. לסיכום, באנימציה יש את כל המרכיבים של עולם האמנות, ולכן את כל המרכיבים של עולם התרבות האנושי, מפרפורמטיביות עד ציור.

אם לוקחים את השפה הזאת ככלי שמאפשר לילד לפתח את היכולות והכישרונות שלו, כל ילד עם כל כישרון יכול למצוא את עצמו בתוך העשייה הזאת. מבחינה זו אנימציה היא דבר מאוד אוניברסלי. הייתי רוצה להוסיף שמבחינתי, אנימציה היא כלי שמאוד אופייני לזמננו, ומשקף את הקצב של זרימת האינפורמציה, את כמות הדימויים מכל מקום, מהרשת ועד בתי הספר. תוך כדי עשייה גילינו שזאת השפה של המאה ה־21, וכדאי מאוד שהילדים ידברו את השפה הזאת.

מאיר: אני עובד עם סטודיו ילדי הפרא לא מעט זמן. אחד הדברים שמאפיינים את הסטודיו הוא שאין היררכיה בין המורה לתלמיד. יש כאן מרחב של אמנים שעובדים יחד, יש אמנים בני עשר ויש אמנים בני 45, בעלי יותר או פחות ניסיון, אבל כולם עובדים במרחב משותף. הייתי רוצה לשמוע על המרחב המשותף.

נתאי: הייתי מגדיר את הסטודיו יותר כקומונה. אני מרגיש שכשאני בא לכאן, אני בא לבית ולמשפחה, לאנשים שאני יכול לעבוד איתם ותמיד יש לי מה ללמוד כאן, לא רק מהמורים אלה גם מהתלמידים האחרים.

מקס: כיף לשמוע את זה. ניתי, אתה יודע שמבחינתי אתה יכול לומר הכול, כל ביקורת מתקבלת.

נתאי: אז אולי כדאי שתפסיק לעשן.

מקס: זה לא. 🙂 מאיר, חשוב לי להגיד שאני דלוק על הפרויקט הזה כבר שנים ארוכות וזה לא מובן מאליו, גם הפרויקטים המדליקים ביותר מתחילים להיות פחות מעניינים אחרי כמה שנים ולפעמים לא רלבנטיים, ופה זה לא קורה. התהליך כל הזמן מחדש את עצמו, כל ילד ומורה מביאים איתם ניסיון, ראייה וחוויה חדשה. זו קהילה שהחליטה לזרוק על שולחן אחד שאת כל מה שיש לה בכיס. לחלק מאיתנו יש יותר ולחלק יש פחות, אבל הפחות שיש לאותו ילד צעיר יכול לפעמים להיות הברקה של מי שיש לו יותר. בעצם אנחנו כל הזמן עושים החלפות בניסיון וידע. אני יכול להגיד באחריות מלאה שבשש השנים האחרונות פיתחתי רצף של פרויקטים אמנותיים שהייתי מגדיר אותם כמיצבים טוטאליים. כולם, מבחינת דרך החשיבה, התהליך והרעיון, תוצאה של סטודיו ילדי הפרא, יוצאי תפיסת ההנפשה של חומר דומם שיודע לספר סיפור. הפכתי את הסיפורים האלו למרחבים טוטאליים ועל זה אני מודה לילדים, כי זה קרה לא דרך רק השיחה שלי איתם, אלא גם בהרבה מקרים דרך ביקורת. אחד הילדים יכול להגיד לנו: 'זה לא עובד, זה לא אומר כלום', וזה סימן שאני צריך לבדוק אם אני באמת בכיוון הנכון.

נכון שמצד אחד אין כאן היררכיה של מורה ותלמיד אלא של שותפים למרחב, אבל בהחלט יש כאן עניין של כבוד אחד לשני. אף ילד בסטודיו לא יפנה אליך במילה גסה וגם לא לילד אחר, אלא אם כן מדובר באיזו בדיחה פנימית. זה לא בגלל שזה אסור, פשוט אין צורך.

מאיר: הייתי רוצה לשאול את ניתי שאלה. אתה בסטודיו כבר כמעט שמונה שנים, והייתי רוצה לדעת איך אתה מרגיש שהסטודיו השפיע על מהלך החיים שלך.

נתאי: יצא לי לחשוב על השאלה הזאת בעבר. אני חושב שזה שאני בא לסטודיו והתהליכים שעברתי כאן גרמו לי להבין מי אני, מה אני רוצה.

מאיר: מאוד מעניין מה שאתה אומר, ומקס אולי יסכים איתי: הרבה אמנים משתמשים באמנות ככלי להבנה עצמית, ורוב האמנות היא בצורה זאת או אחרת עיסוק בעצמי.

מקס: אני בהחלט מסכים עם זה, למרות שאני מנסה להרחיק את עצמי מההגדרה הספציפית הזאת. אם אני עוסק בעצמי, השאלה החשובה היא מה התפקיד שלי כלפי הסביבה שבה אני מתקיים. אני חושב שהסטודיו עוסק בשאלה הזאת בעיקר עם החבר'ה הבוגרים, ואני רוצה להוסיף שאני מאוד גאה בחבר'ה הבוגרים – הם לעולם לא ישמעו את זה בשיעור. 😊

מאיר: חינוך רוסי אמיתי

מקס: אני חושב שזאת שאלה שהבוגרים שלנו מאוד עסוקים בה, מה הם ואיך הם יכולים להשפיע, לא רק על עצמם אלא גם מסביב. הם בעמדה מאוד אקטיבית כלפי מה שקורה, יש להם אכפתיות, אין בסטודיו ילד אחד שלא אכפת לו ברמה כזאת או אחרת ממה שקורה מסביב. אני חושב שזה חלק מאוד חשוב.

מאיר: האם ילדי הפרא הבוגרים חוזרים ומלמדים בסטודיו?

ֿמקס: ילדי הפרא הבוגרים הרבה פעמים משמשים כעוזרים בסדנאות שונות. כל קבוצה – למשל בקבוצה שניתי נמצא בה עכשיו – מורכבת מבוגרים בני 16–17 ותלמידים שהצטרפו עכשיו, שהם בני 12–13 וחלקם חדשים. אני לא יודע איך היינו מסתדרים בלי החבר'ה הבוגרים שמלווים ונותנים יד, זה תהליך שלא מפסיק.

מאיר: ניתי, איך אתה רואה את התהליך שעברת כתלמיד ללא ניסיון אנימציה למי שהיום הוא חלק מהצוות?

נתאי: יש בזה משהו. כשאני מסתכל מכאן אחורה קשה לי לראות את כל הדברים שקרו. אני זוכר את השנה האחרונה שלי ואת כל הדברים שקרו.

מאיר: אתה יכול לשתף קצת.

נתאי: התחלתי בקבוצה הצעירה של וסיל, אחר כך עברתי בין הקבוצות. אני חושב שאני לוקח הרבה יותר אחריות. כשמגיע מישהו חדש אני ישר מנסה לעזור לו להשתלב. היה ילד אחד שנראה שאין לו מספיק כבוד עצמי, שמנו לעצמנו מטרה לעזור לו ואני חושב שהצלחנו.

מאיר: הצלחתם דרך האמנות או דרך המרחב?

נתאי: גם וגם.

מקס: אני רוצה להוסיף כמה מילים. לא אנחנו לימדנו את ניתי או את החברה האחרים שעוזרים לנו איך להעביר שיעור כזה או אחר. גם כשהם עוזרים לנו בסדנאות, כשהם שואלים אותנו מה לעשות אני אומר משהו כללי. אין הוראות מוגדרות, אני סומך עליהם במאה אחוז. לפעמים הם יודעים איך להעביר את המפגש בצורה הרבה יותר טובה. זה פרויקט מאוד קהילתי במובן הזה. יש להם עצמאות מלאה, אבל גם אחריות מלאה.

מאיר: האם יש יתרון בזה שילדי הפרא מעברים תכנים לילדים צעירים מהם, בניגוד למדריכים מבוגרים יותר עם פער גילים גדול יותר?

מקס: אני יכול לגלות כאן סוד קטן. הרבה פעמים כשהקבוצה מתחדשת ובני נוער חדשים באים, יש מחסומים קטנים שאנחנו צריכים לעבור כדי להגיע לחוויה אישית. כשאנחנו מחליטים על מהלך – ב"אנחנו" הכוונה היא לי ולשותף או שותפה להנחיית הקבוצה, כי אנחנו עובדים בזוגות – הדיאלוג הוא חלק בלתי נפרד מהתפיסה. אנחנו רוצים שיהיו קולות שונים וחילוקי דעות. כשאנחנו מדברים על מהלך עם קבוצה חדשה, אנחנו שמים לב לילד מסוים שיש לו שאלות או התמודדות משלו, ועל פי זה אנחנו שמים אותו בצוות עם ילדים בוגרים יותר, כי להם יש לפעמים דרך קצרה ומדויקת יותר אל הילד או הילדה החדשים מאשר לנו. אחר כך אנחנו מצטרפים לתהליך.

מאיר: אתם בוחרים באחד מהילדים הבוגרים שיפתחו את הדרך אל המקומות שלכם קצת יותר קשה להגיע אליהם בגלל הסמכותיות? בגלל הגיל?

נתאי: אנחנו פה כדי לשבור את הסמכות. 😊

מאיר: אני רוצה לשאול את ניתי וגם את אהרון, שהוא גם תלמיד בסטודיו והצטרף אלינו עכשיו, על תהליך היצירה
של הסרטים שלכם.

מקס: אהרון אנגל עוד מעט בן 17, ונמצא בסטודיו מגיל 9. הסרט הראשון שעשה גם היה הסרט הראשון שסטודיו ילדי הפרא זכה בפרס עבורו. [משפט לא ברור]

נתאי: כל הסרטים פה מגיעים מכל מיני רעיונות שנאספו. הסרט שאני עושה עכשיו התחיל מפרבולה, אין לו שום קשר לפרבולה אבל זה מה שהניע את התהליך. עם הזמן הוספתי כל פעם פרט אחר שהיה קשור אליי באותו רגע. הפרבולה היתה ההשראה למפלצות שהמצאתי, אחר כך הוספתי עיר גותית חשוכה.

מאיר: בעצם אתה אומר שזאת השתלשלות של רעיונות שמתחברים בצורה ספונטנית?

נתאי: כן.

מקס: אחד מהיסודות של סטודיו ילדי הפרא הוא שהכול קשור להכול.

נתאי: אבל אז מגיעה הבחירה.

מקס: בוודאי, אני רוצה לציין שהסרט של ניתי הוא מאוד עמוק, [הוא מדבר] על חברה של עיוורים ושואל אם כדאי להחזיר להם את הראייה או לא. יש בסרט ניסיון לתת להם את הראייה, אבל זה נכשל כי החברה רוצה להישאר עיוורת.

מאיר: אהרון, היית רוצה לומר משהו על היצירה שלך?

ֿאהרון: אני יכול להגיד לגבי הסרט "הגולם" שהוא התחיל ממחשבות על מה אפשר לעשות אם תהיה התקפה אטומית ואיך אפשר להזיז את הבניינים שלא ייהרסו. משם זה התגלגל לאנימציה, שבה בעצם אפשר להחיות את הבניינים, כל בניין הוא דמות שונה.

מקס: ככה אדריכילים מדברים על האדריכילות האהובה עליהם, הם מדברים על הבניין כמו על איזו דמות או יצור חי.

מקס: אני יודע שזה לא הזמן, אבל אהרון, הייתי רוצה לשאול אותך שאלה על הסרט "מגורשת". בזמן העבודה על הסרט שאלתי את עצמי אם הדמות של כיפה אדומה שמופיעה בסרט לקוחה מהדמות של אמא שלך.

אהרון: אני חושב שזה קרה בצורה ספונטנית.

מקס: רק תדע שזה כן נוכח שם וזה מאוד מעניין. אולי תאמר כמה מילים על הפרויקט שאתה עובד עליו עכשיו? גם הפרויקט הזה מתחיל בצורה מונומנטלית כמו הסרט "מגורשת", שלקח כשנתיים. אני חייב גם להוסיף שזה כבוד גדול לעבוד מולכם, כי אני רואה את התשוקה שלכם והכוח שלכם וזה מעורר השראה. אהרון, אחרי הפרויקטים הגדולים שלו בסרט האחרון, זה מרגיש כמעט כמו שיר הייקו, אולי תרחיב על זה קצת?

אהרון: הסרט ממוקם רחוק בחלל. מסופר על כוכב במלחמה – חללית באה לכבוש את הכוכב.

מקס: אני חושב שהסוף של הסרט הוא החלק המשמעותי בו, הפתרון שאהרון נותן.

מאיר: מה הפתרון?

מקס: אתה רוצה לספר? אתה לא חייב.

אהרון: אני חושב שעדיף לא לספר.

מאיר: מתי הסרט יהיה מוכן?

אהרון: מקסימום עוד שנה.

מאיר: האם אתם רואים את עצמכם עוסקים באנימציה ואמנות בעתיד?

נתאי: אני חושב ללכת לבצלאל.

מקס: אוי, מסכן. 😊

נתאי: אני חושב להצטרף בעתיד לצוות הסטודיו.
אהרון: אני יותר מתכנן לעשות סרטים רגילים ואולי לשלב אותם עם אנימציה. אולי להיות במאי.

מאיר: מקס, איך אתה רואה את העתיד וההתפתחות של סטודיו ילדי הפרא?

מקס: בתוך חמש שנים הוא יהיה בית הספר הכי טוב בעולם לאמנות ואנימציה 😊 ברמה ההשפעה של הבאוהאוס. ועם כל ההצלחה הזאת, הוא ישמור על המודל המשפחתי הקהילתי הקטן שבו כולם מכירים את כולם. אנחנו בדרך להפוך לבית ספר, כך יותר אנשים ויותר מוסדות ייחשפו לשיטה שלנו. היופי בתפיסה שלנו הוא שאין נקודה על ציר הזמן שאפשר לעצור בה ולומר: יש שיטה. בכל רגע אפשר לעצור ולומר רגע, אולי אפשר לשנות? זה כל כך משמח, ולא משעמם.