מילים מקדימות

הפרגמנטים המובאים כאן לקוחים מתוך פרוייקט ספרותי בהתהוות ששמו "עיר מקלט". הוא מבוסס על יומן שנכתב במשך שנה אחת (משלהי מלחמת עזה, סתיו 2014 ועד קיץ 2015), ועל מסע מחשבתי שהתרחש בעקבות זאת. כתיבת היומן התקיימה בגינה המונמכת שב"כיכר התרבות" בתל-אביב ("כיכר הבימה"), שם ישבתי בבקרים ורשמתי את המתרחש ומתהווה לנגד עיני. שמתי לב לפרטים קטנים – תינוק שמשחק בכפית, פריחת הצמחים וקמילתם, האיש שמטאטא את הרחוב, זה שמלטש את מרצפות הכיכר, עוצמת השמש, המוזיקה שמושמעת וזו שאינה מושמעת, רחשי הרחוב, העוברים ושבים.

התיישבתי שם כי במהלך קיץ 2014 חשתי שמשהו נשבר בתוכי, שמשהו מתקשה להבין את הסיטואציה החוזרת ונשנית של המלחמה, שמשהו, בפשטות, כבר מתקשה להחזיק מעמד. התבוננתי אל השמיים – כיפת ברזל חיפתה ממעל; התבוננתי אל הקרקע – מקלט עצום נחפר תחת כיכר התרבות של תל-אביב. כחלק מעיצוב המרחב, הוא כוסה באלגנטיות במרצפות הכיכר עצמה – אך חלקן נפתח בעת מלחמה כלפי מעלה, כמין דלתות סתרים, ואזי נסגר בעתות המכונות "רגיעה" או "שלום". בעת מלחמה זהו מקלט. בעת רגיעה זהו חניון.
למקלט התוודעתי בזמן אזעקה, בעודי אוחזת בבתי הקטנה בת הארבע, רגליי רועדות ואני רצה מטה. דבר לא יכול לתאר את הרעד הזה ברגליים. באותו הזמן גם חשתי בחדות (בבטן מכווצת) בהפניית המשאבים העצומה המופנית אל טכנולוגיות ובחוסר הפנייתם לאפשרויות אחרות. אלו היו קווים חוצים, סותרים אפילו, ובכל זאת מתקיימים יחדיו. בגוף הרגשתי שהפסיקו להאמין בשפה, שהכול נהיה מטריאלי, גופים רצים ומתרוצצים מפני או לשם הפצצות. אילמים. גופה של בתי הרכה בידיי העצים הכול.
תקופה ארוכה לאחר מכן פחדנו מאופנועים שחלפו ברחוב במהירות. נדרכנו מצליליהם השבים ונשנים שהזכירו אזעקות. תהיתי כיצד מרגישים החיים בעזה ובעוטף עזה, לאחר שנות אימה כה ארוכות, אם אני מגיבה כך בתל-אביב. תל-אביב שהיא רחוקה משם וגם קרובה כל-כך לשם.
אותו קיץ שבו התקיימה המלחמה היה קיץ נוסף שבו התקיימה מלחמה, שכן גם בקיץ הקודם, זה של 2013, התקיימה מלחמה. עתה נדמה היה שכך יהיה בכל קיץ, כאילו המלחמה הייתה לחלק ממאפייני עונות השנה כמו שהשמים הפכו לברזל והאדמה לתהום כסויה. בראשי נוצרה מחשבה מעט מאגית: אשב במשך שנה בכיכר מעל המקלט, בגינה שמצויה בה. אכתוב מתוך נסיגה מידע, במעין היעשות צמח, סלע או אריח, מגובה שיחי החולות והפרחים, הדשא וגזעי העצים, קרוב לקרקע שהיא קיימת וגם נעדרת – חפורה. קיוויתי שאולי כך, מתוך העדות הזו, אגיע לקיץ הבא מוכנה יותר.
תחילה שרטטתי במחברתי את מתווה שמונה הדלתות החבויות ברחבת הכיכר. ספרתי את המרצפות שחיפו אותן: כך וכך לרוחב; כך וכך לאורך; ומסגרת ברזל דקה סביבן. רציתי לכתוב משהו שיהדהד את המבנה הזה, אך לא ידעתי עדיין כיצד. לאחר מכן הגעתי בבקרים אל הגינה בכיכר ומתוך העמדה הפסיבית, הנסוגה-מקוננת, כתבתי במחברת.
בסוף השנה הזו, או אולי כבר במהלכה, הבנתי שאני בעצם מנסה לבדוק מהו מקלט – האם הוא חייב להיות קונסטרוקט פיזי בלבד או שהוא יכול להיות גם קונסטרוקט לשוני, ומה בעצם יותר מגן? עלעלתי במילון עברי ישן. התברר לי שלמילה "מקלט" היה פעם מובן אחר מזה שאנו רגילים בו. עברתי למילונים החדשים וגיליתי שרק במהדורה הראשונה של המילון העברי המודרני ("א. אבן שושן") בשנת 1947, ובעקבות מלחמות העולם המודרניות, מופיעה המילה מקלט כ"מבנה מבוצר המוגן מפני הדף אויר ומפני רסיסי פצצות". וכי עד אותו הזמן היא הופיעה במילון רק בסמיכות למילה "עיר"…

"עיר מקלט" היא מבנה שנועד לקלוט ולהעניק מחסה למי שרצח בשגגה מפני מי שאמור להרגו, שמכונה "גואל הדם". סבך חוקים מקראיים חידתיים מגדיר את השהייה בה. היא מפורשת באופן מיוחד בתלמוד הבבלי, שרואה בטקסט עצמו ובפעולת הלימוד – עיר מקלט. הבנתי שלמילה מקלט הייתה פעם משמעות מיוחדת, שנועדה למנוע מעגלי דם ונקם.
המידע הזה עורר בי עצב. וגם סקרנות. המשכתי בחיפושיי. כך, לאחר סיום היומן התיעודי נכתבו מחשבות על ערי המקלט הקדומות: תהיתי מי הם הרוצחים בשוגג המוזמנים לשעריהן? מה תפקידם של אנשי הרוח האמונים עליהן אך אינם בעליהן? איך הן מאפשרות התקה של קשרי דם רצחניים? ועוד: מה פשר השלטים המורים על הדרך לערי המקלט, ופשר השבילים המובילים אליה – שיש לנקותם פעמיים בשנה? מדוע אסור למכור בה חבלים וכלי נשק ועליה להיות בינונית דווקא, ושרויה בין האוכלוסין? מה תפקידם של הבגדים והמגדנות המחולקים בעיר ובכלל, של מארגי החוקים המשונים?
בעקבות זאת גם חזרתי אחרת אל המתואר ביומן, ונוצר רובד נוסף של כתיבה. את הטקסט שהתהווה אני תופשת כסוג של מרצפות. בתהליך הכתיבה מרצפות הכיכר התל-אביבית נמזגות ונפרדות מאלו של עיר הלשון והתנודה ביניהן מולידה שיטוט השואל על זיקות, פערים, מעברים שמתקיימים או עשויים להתקיים בין הטקסט ובין המרחב היומיומי. בדומה למרצפות, גם הפרגמנטים הם מודולריים – משיקים ונפרדים. הם עוסקים גם ברציפות וקטיעה, בצרוף, איסוף, וגם בפיזור וסדק. במגע ונתק עם המצוי בתחתיות הדברים. נקודות ההשקה ביניהם קלות – שהרי כל אריח-טקסט יכול לחבור לכל אריח-טקסט אחר. אך דווקא לכן הן גם קשות ומעלות תהייה, שכן אינן נענות למתווה עלילתי או נסיבתי. הן דורשות (ומזמינות) להבין את פשר החיבור בין הדברים או להפך – לשהות זמן-מה במצב של שאלה ביחס לדמותה של כיכר אחת המצויה בליבה של עיר שאיננה זרה למרביתנו.

לשם תחילת המסע הספרותי הזה דרש "האני" להצטמצם עד אפסיות. אולי משום כך חיפשתי כתיבה שתבוא במגע עם הקרקע ועם החומר: ישיבה נמוכה על האדמה ממש או בסמוך לה, על שבילים, אבנים, עפר שממנו אנו באים ואליו שבים. לאחר מכן ה"אני" התרחב, חרג. ייתכן שהמגע עם החומר של העיר אפשר גם מגע עם חומריות השפה (צליל, צורה, נפח) ועם התנודתיות שלה בין לשונות שמצויות בקרקעיתה של העברית: ארמית, אוגרית, ערבית. עד שנהיה ברור, בשלב כלשהו, שנדרש מגע עמן ועם החומרים שהן נושאות. התהליכים הללו, שהיו קשורים בהרפייה מן הזהות, הפכו את ה"אני" לסוג של נשא, ליציר מתנועע שלא מחזיק בעוצמה ביציבותו. הוא היה למין חומר (מדיום) שמאפשר להיות עד להתרחשות העירונית השגרתית וגם לחרוג מן הגלוי לעין ומהעכשווי אל מה שאולי כבר נעלם והתפורר, ובכל זאת, עדיין גם אפשרי כאופק של מפגש (בין-אישי, בין-תרבותי) במקום. אני חשה שאופק זה של המפגש הוא שהופך את המקלט ממבנה בטון מזויין למצב קיומי מיוחד, לשוני, ל"עיר מקלט".

שמות הפרגמנטים שמובאים כאן הם "הצועק", "צבאר" ו"חרבות". אלו בעצם שלוש מרצפות מתוך קונסטרוקט ספרותי בהיווצרות, וזהו מגע ראשוני ומגשש עם חומריו. הדימויים המלווים את הטקסט לקוחים מתוך מיצב-כתב בשם "עיר מקלט: 9 מרצפות", תערוכת "המקרר" 2019, אוצרת – איריס פשדצקי. צילום: יונה שורק צבעוני.

1. הצועק

מבוסס על קטע מתוך היומן: 11/3/15, כיכר הבימה תל-אביב

שוב ירדתי למדרגה האמצעית הנמוכה. שוב מפציעה מן הרמקולים מוזיקה נינוחה, המתאימה לנשפים.
ארבעה אנשים בווסט זוהר שותלים פרחים בערוגות הפרחים שאני נוהגת לכנות "ערוגות ורסאי".
עדיין אין ילדים פה בשעה הזו וקצת קריר. אנשים צעירים הצטרפו. אחת שוכבת בשמש על רחבת השיש שסביב ואחד כותב במחשב נייד ומעשן. את האפר הוא זורה על מדרגות הספסל. סמוך אלי צבר נגוס. ארבעה חמישה עלים צרובים ונגועים בפטרת. בכולו מתקיימת איזו חיוּת עזה כפי שניתן למצוא בגוּף גדוּם.

האנשים הלבושים בווסטים כורעים שחוחים לצד הערוגות. יש להחליף בהן את הפרחים שוב ושוב. אין להם כאן די מים. הם רגישים לחום. השותלים משוחחים בינם לבין עצמם בחרישיות, לשונם זרה, קרובה, בלתי נשמעת. נדמה לי שזוהי ערבית.
איש הופיע עכשיו. הוא מדבר למכשיר בעודו מתקרב ומתרחק, הולך הלוך ושוב כפי שנהוג כאשר מדברים בטלפון סלולארי.

הדקות עוברות ודבר אינו מתרחש. אני יושבת וכותבת בסבלנות. כמו דייג.
מערך סדר קלישאי נמתח בין צבעי הפרחים וצבעי השותלים, בין לשונם השתוקה והמוזיקה המרהיבה. נער עובד, רכון על השתילה, גופו דק.
פתאום מגיע מישהו לרחבה הלבנה, נשען על העיגול התחתון של הפסל  העצום בידיים שלוחות וזועק – האוויר נפרע ונפרם הוי, הוי ||| ||| – איש גדול, רחב גרם, צעיר, שערותיו קצוצות, נושא תפילה סתומה המחלצת מן הברזל הד שבור.
קולו עולה מן התהומות, מכל החניונים החפורים, משפות העיר ההסויות, מאלו ההולכים בה ועורם חשוף.

בבת אחת מרימים השותלים את ראשם מתלמי הערוגות וזועקים יחד איתו הוי, הוי ||| ||| הוייייהווייי

המוזיקה הנינוחה ברמקולים ממשיכה, מפריעה לכל שאר הקולות. היא רציפה מדי. אבל העיר, נדמה כאילו חיכתה לאיש הזה שיכרע תחת הפסל ויקרע בה את קריאת הקול המתמשך.

מדי פעם הוא מטיח אבר מגופו – רגל, יד, ראש – בעיגול.

אצל השותלים – ערוגה אחת כבר אדומה ופרחים בה מנצנצים לקראת אביב צרפתי.
קשה להיות רק ביקורתי ביחס לכך. הכול כל-כך קטן וכל-כך סמלי בערוגות הללו בגינה הזו במוזיקה ובצברים והחול שמפציעים כבלתי נשכחים. הכול כל-כך קטן ועלוב במובן מסויים, שקשה להיות רק ביקורתיים לניסיון להיות גם קצת ורסאי, ולו בקצה אחד של גן.
אבל דבר-מה תמיד משבש את האיזון: אולי החום. החוסר במים. רגישות היתר של השתילים. התקווה המוגזמת להיות מערב. התהום שבין הדברים, המאיימת להשתחרר.
אני מקשיבה פעם נוספת, כדי לכתוב ממה הדבר מורכב כעת: קולות המתנקזים לכיכר, ערוגות פרחים, צברים, השותלים, והצעקה המחפשת מסתור. מקלט להתרסתה.

  2. צבאר

בערבית הוראת המילה صَبَّار (צבאר, saber), היא "סבלנות". בעברית נכרכה המילה בצמח; אולי בשל מסוגלותו לצבור נוזלים? אולי בשל הקשרים הנקשרים במילה באוגריתית, ארמית, עברית וערבית עם שאלת האיסוף והעדה? אני שבה להתבונן בגופו הבשרני של צבאר שנשתל בגינה המונמכת בליבה של העיר, ובעליו הגדולים הפצועים, החיים הנגועים-כבר במוות. השמש חורפית ורכה ומעוררת הרהורים. עיני משתלבות בעלים העבים, נעות אחר נקודות הקוצים הגדומים ואחר אזורי החיבור של הצמח.
בעקבות הסוגיה התלמודית שבה אני שונה, העוסקת בקשרי-דם, אני תוהה – האם יש לנו קשרי-דם עם צמחים? האם יכולים להיות לנו קשרים כאלה? ולוּ היה לנו קשר-דם עם צבאר, קשר מסדר אחר, האם היינו נדבקים בסבלנותו? בסבילותו? ביכולתו לשאת סבל? לוּ היינו מסוגלים לפתח קשרי-דם עם הצבארים, מה הם היו מלמדים אותנו, מה היה נאסף בזיכרוננו?

 

3. חרבות

"לפיכך אימותיהן של כהנים היו מספקות מחיה וכסות לגולים, כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו" [בבלי, מכות י"א א].  

אורך שהותו (המכונה "גלות") של הרוצח בשוגג בעיר המקלט קשור בחבל טבור למועד מותו של הכהן הגדול. כאשר הכהן מת (ויהא זה לאחר חצי שנה או לאחר שלושים שנה) משוחרר הגולה מן העיר ודמו אינו מותר עוד לגאולת דם בידי בני משפחת הנרצח. יש האומרים כי קשר זה לכהן הגדול קשור באחריותו הרוחנית של הכהן, שמשום כשל מסויים בתפילותיו, בכוונותיו, במעשיו כשליח ציבור, הוא ערב במידה זו או אחרת לעוול.

הכהן הגדול, על פי הקשר הזה, מעורר תאוות רצחנות אצל הרוצח בשוגג. משום שזה, המבקש לשוב לביתו ולמשפחתו, מפלל, במידה מסויימת, למות הכהן. דבר זה מלמד כי הרוצח בשוגג שנמלט אל עיר המקלט, פוגש בה יצרים רצחניים שעתה אינם עוד מקריים ואינם בבחינת "שוגג". אלו הם היצרים שעליו להתמודד עימם בעזרת המבנה העירוני-טקסטואלי כולו. כך מופגשות ברחבי המדבריות הרוחניים תפילות רצחניות. הן דומות לחרבות ארוכות ומעוקלות, חרבות מוזהבות משובצות אבני אודם ברקת נופך אחלמה וספיר החרותות מילים מסולסלות, מילות תפילה אסורות, איומות, שהן עצמן חלק מורכב מעבודת הכפרה (הלימוד, היצירה) הנעשית בעיר המקלט.