בכל פעם שאני מבקרת במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון מהדהד בי חיבורו החשוב של הפילוסוף ז'אק רנסייר (Rancière) "הצופה המשוחרר". מדוע דווקא חיבור זה, אני תוהה? אחרי הכול, מדובר בחיבור שנכתב על התיאטרון, ומנסה לחשוב על הרלבנטיות והאפקטיביות של פרקטיקה עתיקה זו – ששורשיה בתרבות ובפוליטיקה של הפוליס היווני הקלאסי – למרחב הציבורי של ימינו. האם אלו תעתועיו של זרם מחשבות אסוציאטיבי-פואטי או שמא אינטואיציה מחקרית שבחובה פוטנציאל מאתגר? ההזמנה של המרכז לנסח פרספקטיבה רעיונית לכבוד החגיגות לעשרים שנות פעילותו היתה מבחינתי הזדמנות מצוינת לבחון את הסוגיה ולצלול שוב לעומקו של החיבור כדי לחפש תשובות. ואכן, מצאתי בו פוטנציאל להבין ולהסביר את ייחודו של המודל שפיתח המרכז לאמנות דיגיטלית בשנים האחרונות.

החיבור של רנסייר, אם כן, ישמש עבורי מדריך לסיור במרכז: מדריך שיחשוף את התהוותו כאתר של פעילות אמנותית יוצאת דופן, ויסייע להבין את ייחודו לא רק בשדה האמנות הישראלי, אלא גם כחלק מעשייה אמנותית גלובלית העוסקת בניסוח מחדש של הקשרים בין אמנות וקהילה ובין האסתטי והפוליטי. כל זאת כדי לחדד את האפקטיביות הפוליטית של האמנות העכשווית ואת תפקידם של מוסדות האמנות המסורתיים – המוזיאונים – במרחב ציבורי המשתנה באופן תדיר.

"הצופה המשוחרר" עוסק בבעיות הקשורות לפרקטיקות אסתטיות, אבל מצביע על בעיה פוליטית. רנסייר מזהה שבבסיסה של כל פעילות אמנותית – הצגת תיאטרון, האזנה לקונצרט, קריאת ספר או ביקור במוזיאון – מתקיימת דיכוטומיה ברורה בין אמן אקטיבי לבין צופה פסיבי. מבנה זה של פעילות אמנותית התעצב בחברה המערבית במשך אלפי שנים, ומציב אמצעי מובהק ואפקטיבי להעברת ידע ומסרים ראויים. רנסייר מכנה אותו "המודל הייצוגי". הבעיה של מודל זה היא החלוקה הלא-שוויונית והמוגדרת מראש לאמן יודע ומולו צופה בור: הפרדה המגלמת יחסי כוח הייררכיים חד-משמעיים. כיום, לנוכח תוצריה של חברת הראווה, שכבר אינם מציעים ידע או מסר אלא רק הגברה של הצריכה, השלכותיו של השימוש במודל זה רק מחמירות. לכן הבעיה המרכזית שמאתגרת את האמנות כיום, על פי רנסייר, היא כיצד למוסס את המודל הייצוגי, האחראי לרבות מהנחות היסוד המקובלות בשעת מפגש עם אמנות, ולהציב תחתיו מודל חדש שישחרר את הצופה ויהפכו לאקטיבי ובעל תודעה עצמאית.

כדי להתגבר על הכשלים של יחסי הכוח הלא-שוויוניים בתהליך הלמידה, רנסייר מציע לאמץ מודל פדגוגי רדיקלי חלופי: מודל "האמנציפציה האינטלקטואלית", שאותו ניסח במאה ה-19 הפילוסוף ז'וזף ז'קוטו(Jacotot) . הנחת היסוד של ז'קוטו היתה שלכל אדם יש היכולות הקוגניטיביות לייצר ידע על המציאות שהוא פוגש במהלך חייו, וזאת באמצעות השוואות, ניסוי וטעייה, אישור ואשרור. את היכולות הללו יש להפעיל בכל מפגש של למידה עם נושא חדש, כמעין מסע בתוך יער של סימנים ואובייקטים שיש ללמוד לפענחם. מתוך כך, האמנציפציה האינטלקטואלית משנה את מערך היחסים בין המורה והתלמיד: מטרת הלימוד אינה עוד לצמצם את הפער בין המורה היודע לתלמיד הבור, אלא להפוך את הלמידה לפעולה שיתופית מתהווה של תרגום סימנים בחתירה לביסוס ידע. למידה מסוג זה דורשת "דבר שלישי" (מושג, ספר או אובייקט אחר) שהוא זר הן למורה והן לתלמיד, ויעמוד לחקירה משותפת. הדיאלוג ביניהם יפגיש שני סוגי ניסיון, ידע וקליטה שיאפשרו לנסח – במאמץ משותף – הבנה וידע על "הדבר השלישי". מפגש מסוג זה מחייב פעולה אקטיבית של שני הצדדים, ומבטל את השאיפה לחתור לידע סדור המוכתב מראש (הידע ה"נכון" או ה"צודק" שמחזיק המורה). לכן זהו אקט שמציע שחרור מכבליה של המשוואה המפורסמת "ידע = כוח".
רנסייר, אם כן, מציע לאמץ את מודל השחרור המחשבתי של ז'קוטו גם בעשייה אמנותית וממליץ למקם את "הדבר השלישי" במרכזה, כמוקד המפגש שבין האמן והצופה. כך ניתן יהיה לבטל את הדיכוטומיה הלא-שוויונית שנוכחת כיום במודל הייצוגי של האמנות.

אז כיצד מיישמים את מודל האמנציפציה האינטלקטואלית בחולון? אני מבקשת לטעון שהדבר כבר נעשה, ושמודל זה כבר מתקיים במרכז לאמנות דיגיטלית. קחו למשל את מוזיאון ג'סי כהן השלם – יוזמה של המרכז ושל האמנים אפי ואמיר, בשיתוף תושבי השכונה. מדובר בפרויקט מתמשך, שהחל בשנת 2016 והניב עד כה ארבע תערוכות, שכולן מתייחסות לנושאים הקשורים בשכונה עצמה: מוזיאון ג'סי כהן השלם (2016, אמנים: אפי ואמיר), כיתת אם (2018, אמנית: גל לשם), אנחנו הילידים (2018, אמן: תמיר ארליך) ומיני ג'סי כהן (2020, אמנית: ענבל הלצר). דיון מהסוג שאני מציעה כאן, בעקבות רנסייר, אינו בוחן את התוצרים המוגמרים המוצגים בתערוכות, על כל ייחודם, אלא מדגיש את תהליכי החקירה והעבודה לקראת התערוכות כמאמץ משותף של האמנים, אנשי המרכז, תושבי השכונה והצופים. התיעוד הרב שנותר בבלוג של הפרויקט, בדף הפייסבוק שלו וב"מפת סיעור המוחות" המרתקת במיוחד (שאף הפכה למוצג בתערוכה הראשונה) חושף מסע לימודי משותף על בסיס האמנציפציה האינטלקטואלית נוסח ז'קוטו.

ואם כך, מהו "הדבר השלישי" המשמש מרכז החקירה בפרויקט ובפעולות האמנותיות שהובילו לתערוכות? לכאורה, התשובה ברורה. לפי האמנים אפי ואמיר, מדובר בניסיון "ללכוד את המקום במשמעותו הרחבה מעבר לקונקרטי-גאוגרפי." ואכן, חוויית הביקור בתערוכות הללו היא שהמבקרת עדה לתוצרי חקירה מאומצת על המקום – שכונת ג'סי כהן בחולון – על ידי בחינת קטגוריות בסיסיות של מרחב וזמן (המרחב: חקירת גבולות השכונה והמפות המנטליות של התושבים. הזמן: ההיסטוריה של השכונה על ציר הזמן, ובכלל זה ממצאים ארכיאולוגיים ויצירת ארכיון הכוללת גם פעולות שחזור של מבנים ואירועים משמעותיים בהווי השכונה).

אך האם מתפקידם של אמנים לנהל חקירה כזו? באופן מסורתי, סוגי חקירה כאלה שייכים לתחום ההתמחות של האנתרופולוגים או ההיסטוריונים. מה לכך ולאמנים? ויתר על כן, האם המרכז לאמנות דיגיטלית, המשמש מוזיאון עירוני לתצוגה של אמנות עכשווית, הוא אכן המקום המתאים לאכסן את תוצרי החקירות הללו? כהיסטוריונית של אמנות, אני יודעת שבשנים האחרונות זיהו מבקרי האמנות העכשווית שתי מגמות חדשות של פעולה אמנותית שבבסיסה התייחסות וטיפול בקהילה מקומית (Community-Based Art). הראשונה מכונה "המפנה האנתרופולוגי", ובה מאמץ האמן פרקטיקות אנתרופולוגיות של מחקר שדה כדי לייצר אמנות שעוסקת בזהויות תרבותיות של קבוצות "אחרות" מההגמוניה. השנייה מכונה "המפנה ההיסטורי", ובמרכזה ניצב הטיפול בעבר, ובמיוחד בייצוגם של קולות וזכרונות שהודחקו או הודרו מהנרטיב ההיסטורי הרשמי, כדי להבנות זהות קהילתית מתוקנת. שתי המגמות הללו נושאות אופי ביקורתי-פוליטי מובהק, ומעלות לדיון שאלות על ייצוג ועל פוליטיקה של זהויות. ניתן בהחלט לאתר מרכיבים ואלמנטים ממגמות אלו גם בפרויקט מוזיאון ג'סי כהן השלם, ולראות בו חלק מעשייה אמנותית זו, שנעשתה כאמור מרכזית באמנות העכשווית, ובמיוחד בחסות מוזיאונים עירוניים.

אף על פי כן, אני מסרבת למהר ולהסיק מסקנות כוללניות כאלה, ומתקשה, למרות הכול, לאמצן. זאת, משום שהן מאופיינות באותו כשל הייררכי שרנסייר זיהה בפעולה האמנותית של המודל הייצוגי: הנחת עליונותו של האמן (שבקיא בפרקטיקות הייצוג ובדרכי החקירה), אשר משמרת את הדיכוטומיה המסורתית של אמן בעל ידע ואקטיבי אל מול צופה פסיבי. והרי זה בדיוק המודל שהאמנציפציה האינטלקטואלית ביקשה לבטלו.

שוב אני מוצאת את עצמי בוחנת את התיעוד המרגש והמפורט של שיתופי הפעולה ותהליכי הלימוד והעבודה על מוזיאון ג'סי כהן השלם, שאינם מאפשרים להסתפק בהשוואה למה שכבר ידוע ומוגדר מראש. שוב אני שואלת: מהו "הדבר השלישי" שעומד במרכז החקירה והופך את מוזיאון ג'סי כהן השלם למודל אמנותי של אמנציפציה אינטלקטואלית? הצעתי היא שהמוזיאון לאמנות כמוסד ציבורי הוא-הוא "הדבר השלישי" בפרויקט זה. אחרי הכול, מוזיאון ג'סי כהן השלם התהווה רעיונית מתוך הנסיונות לחשוב מחדש על תפקידו ופעילותו של המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון כמוזיאון לאמנות, בד בבד עם מעברו לשכונת ג'סי כהן, ומתוך הנסיונות לנסח את טיב הקשרים שהוא מבקש לבסס עם הקהילה שסביבו. לצורך כך ניטרלו שני הצדדים המעורבים – האמנים ואנשי המוזיאון מצד זה, תושבי השכונה מצד זה – את כל הידיעות המוכנות מראש, את העובדות, הפחדים, הדחפים והנחות היסוד לגבי טיבו ותפקידו של מוסד המוזיאון לאמנות, ומתוך מצב שוויוני זה יצאו אל מסע אמיץ לעבר הלא-נודע. הפלא שהתגלה במהלכו הוא שאי-הידיעה מחייב אותם ללמוד כיצד חושבים, מתדיינים ופועלים ביחד ובאופן שוויוני.

כך לא זו בלבד שהפכו את המוזיאון לאתר של קהילה, אבל שגם הובילו להתהוותה של קהילה. מהלך חלוצי זה יצר מודל חדש של מוזיאון לאמנות: מודל שגלומות בו אפשרויות פוטנציאליות לא רק בשכונת ג'סי כהן בחולון, אלא במרחב הציבורי הישראלי כולו. מודל שבעקבות ז'אק רנסייר אבקש לכנותו המוזיאון המשוחרר.