בשנת 2017 הזמין אותי אודי אדלמן להוביל קבוצת מחקר שתעסוק במושג הג'סטה (מחווה) במסגרת פעילות המכון לנוכחות ציבורית. כמושג חקירה, ריבוי הפרשנויות והיישומים של הג'סטה בתיאוריה ובפרקטיקה זימן מרחב פעולה גמיש, שאליו יכולנו להזמין א.נשים מתחומים שונים שיעזרו לנו לפרק ולהרכיב את המושג הזה מחדש.

זאת היתה יריית הפתיחה לשיתוף פעולה ארוך שבמהלכו החלה להיווצר סוג של ״מתודה״ המבוססת על עבודה קבוצתית, שהלכה והתגבשה במהלך  השנים האחרונות. בדיעבד אני יודעת לומר שלג'סטה תפקיד חשוב בפרויקט הזה – גם כהתנסות ראשונה של עבודה פתוחה בקבוצה, אבל גם כמושג שנשאר מרחף מעל שאר הפרויקטים. היא מכילה את הנוכחות, ההפרעה, העצירה, הפוטנציאל הפוליטי והפעולה במרחב הציבורי הנמצאים בבסיס פעילות המכון לנוכחות ציבורית ובבסיס המחקר האישי שלי, העוסק בתנועה ומגבלה. יתרה מכך, כמרחב ביניים (כפי שממסגר אותה ג'ורג'יו אגמבן) היא היתה הסיור הראשון שעשינו במרחבי גבול. האמניות.ים, החוקרות.ים והאוצרות.ים שהשתתפו בקבוצה הביאו לשולחן מגוון מופעים של ג'סטות ופרספקטיבות תיאורטיות. חשבנו על הג'סטה בעזרת וולטר בנימין ואגמבן במובנה כקטיעה של רצף וכפוטנציאל ביקורתי. המחשבה הסוציולוגית של ארווינג גופמן פתחה פריזמה לחשוב על הג'סטה כקוד המארגן שפה וזהות. תירגלנו מגע ונשימה כג'סטות גופניות בפרקסיס תנועתי. חשבנו על הג'סטה בתיאטרון ובאמנות הפרפורמנס בהקשרים פמיניסטיים, פוליטיים ופואטיים.

הלימינליות של הג'סטה שרתה על הקבוצה, שבמפגשיה נוצר מרחב לימינלי אחר – בין מדיומים, בין דיסציפלינות, בין תפישות עולם – והתקיים בהם פוטנציאל פוליטי במובן החברתי והכלכלי. ולא כי יצא מהקבוצה קול המרד או פעולה אקטיביסטית לוחמנית, אלא כי במשך שנה נפגשו א.נשים (עסוקים מאוד) לחשוב ביחד ומחדש על דרכי פעולה אמנותיות ופוליטיות, על מרחבי פעולה ועל אפשרויות שונות של הפרעה ללא שום מטרת רווח או תמריץ כספי, לא כי היו צריכים לייצר או ליצור, בלי דדליין או הגדרה ברורה של מה מחפשים. התכנסות לשם התכנסות, חשיבה משותפת שאינה לשם "פרודקט". "בזבוז" זמן מוחלט במונחים של השוק הנאו-ליברלי.

הפוטנציאל שנוצר בקבוצה הראשונה קיבל מימוש נוסף ואולי מגובש יותר בקבוצה השנייה שיצרנו, שעסקה ב״סיורי גבול״. לקבוצת ״סיורי גבול״ החלטנו להזמין א.נשים ממגוון רחב יותר של תחומי דעת. לגרעין קטן שהמשיך מקבוצת הג'סטה הצטרפו אנשי תכנון ואדריכלות, אקטיביסטים סביבתיים ואמנים.יות מתחומים נוספים. גם הפעם לא הצבנו יעד מוגדר, והזמנו את המשתתפות.ים לקחת אותנו למרחבי הגבול שמעניינים אותם.ן. הפעם גם הוספנו סיורים ממשיים במרחבי גבול גאוגרפיים, חברתיים ופוליטיים המאפיינים את המקום שבו אנו חיים.

מרחבי גבול הם אזורים בעלי פוטנציאל גבוה לפעולה ויצירה, אשר חורגים ממנגנוני הסדרה ושליטה, ועל כן מתקיימים בהם בדרך כלל מופעים ויחסים שאינם יכולים להתקיים במרכז (הגאוגרפי, החברתי והכלכלי). לאורך המפגשים של הקבוצה נגלו בפנינו מתחים מעניינים כמו האפשרות של פריפריה להתקיים כמרכז וכספר בו בזמן, כפי שקורה בקיבוץ כברי הנמצא "הרחק בצפון הארץ" אך מתפקד כמרכז מבחינה אמנותית – ולחלופין, בשכונה בעיר תל אביב, שיכול להתקיים בה מרחב גבול בעל פוטנציאל קיום חלופי (שאינו מנותק כמובן ממערכי הכוח והשוק), ששוליים חברתיים, כלכליים ופוליטיים חיים בו יחד בריבוי ססגוני שאינו מתאפשר במרחבים המתפקדים כמרכז הגמוני.

פרויקט ״סיורי גבול״ עורר את התיאבון לצאת למסע רציני יותר, שבו המחשבה הלימינלית תוכל לבוא לידי ביטוי באופנים נוספים. הזמנו את האמנית מיכל בראור לחבור אלינו והתחלנו לתכנן את סדרת המסעות שלנו. אלא שתוך כדי ניסוח הקול-קורא הפציעה הקורונה וטרפה את הקלפים. במקום לבטל ולצלול לרפיון, החלטנו להתאים את עצמנו למצב החדש והכרזנו על מסע וירטואלי. המסע התקיים ברשת והתנהל כמו משחק שבו המסלול נקבע לפי הגרלה, ולצד זאת מקיים תנאי תנועה של מסע המתקיים במציאות הפיזית. כך נוצר מעין שיטוט רשתי משותף ומרובד, שהתגלם בסופו של דבר בתוואי אקראי שכל תחנה בו קיבלה את האופי של מי שהוביל.ה אליה. הפלטפורמה הפופולרית של הקורונה – זוּם – שימשה אותנו כשולחן עגול שסביבו התכנסנו. הפרקטיקות השונות של המשתתפים.ות לקחו אותנו בזמן ובמרחב, דרך דימויים ונראטיבים, מעבר לגבול וגם מעבר לפינה. נפתח בפנינו עולם חדש של מחקר מרחבי שאותו אנחנו עדיין לומדות ומפתחות.

בחלקה השני של שנת 2020 יצאנו למסע בשכונת אבו כביר בתל אביב. במסע זה ניסינו לייצר סינתזה בין המרחב הווירטואלי לזה הממשי, לפחות ברמה הקונספטואלית. בהשראת הסיטואציוניסטים, תירגלנו פסיכו-גאוגרפיה מרובדת.

הפסיכו-גאוגרפיה משלבת את המידע הפיזי-קונקרטי-תכנוני הקיים במרחב האורבני עם החוויה המשחקית, הרגשית והחברתית שמלווה את השיטוט ופעולת הסחף. הפסיכו-גאוגרפיה הוגדרה על ידי גי דבור בשנת 1955 כ"חקר החוקים וההשפעות הספציפיות של הסביבה הגאוגרפית, המאורגנת באופן מודע או לא, על רגשותיהם והתנהגותם של אנשים". מטרתה לנער ולסדוק את האופן האוטומטי, המוכתב והמונוליטי שבו העיר נחווית, ולאפשר כלים משחקיים ואסטרטגיות חתרניות ליצירת דרכים חדשות ולא צפויות למודעות לנוף האורבני, להיסטוריה אלטרנטיבית ומושתקת של מקום, ולנתיבי תנועה חלופיים.

הרשת מאפשרת להרחיב מאוד את גבולות השיטוט והחקירה. הניסיון של הקבוצה באבו כביר היה לנוע בין שני המרחבים (הגאוגרפי והווירטואלי), בין זמנים שונים (עבר רחוק, עבר קרוב והווה) ובין חוויות קיום, לעתים קרובות טראומטיות ולא פשוטות, של יושבי השכונה. כל זאת, בניסיון לייצר גוף ידע אלטרנטיבי שאינו מבוסס על היררכיה של כוח, שלא מחויב לדיסציפלינה או למדיום, אבל כן מייצר פרשנות חברתית ופוליטית שתתורגם בעתיד לפעולה כלשהי בעולם.

בפרספקטיבה הרחבה של הפרויקט המתגלגל הולך ונצבר ידע קולקטיבי ומתגבשת מתודה המבוססת על מפגש קבוצתי, נטול היררכיות ומנהיגות. מפגש המאפשר שיטוט מרחבי ורשתי המציף סוגים שונים של ידע ופרקסיס, ובה בעת מייצר פוטנציאל של נוכחות ופעולה המתנגדות להבניות השוק ולתפישות ידע השלטות בתקופתנו.