התחושה שאנחנו נמצאים סימולטנית בהרבה מקומות ובשום מקום מאפיינת יותר ויותר את יחסינו לאתרים. אני יכולה לשכב במיטתי בעודי מבלה במסיבה, לערוך קניות אונליין כשאני יושבת בכיתה, לגעת באהוב כשאני נוגעת במסך. ההרגשה היא שהשטח והמרחבים המקוונים בין העור לבין המסך נמתחים ומתרחבים, יוצרים מרחביות היברידית חושנית חדשה ומכוננים תחושה מוגברת של הימצאות באתר. אם ברמת המיקרו התוצאה הישירה של היותנו משתמשים-נווטים היא יכולתנו להיות בכמה מקומות בעת ובעונה אחת, הרי שברמת המאקרו, מיקום המשתמש מושפע ממיקום גיאוגרפי, מתהליכים חישוביים, מהגבלים חוקיים ומתנאי עבודה שמכתיב הקפיטליזם בעידן המחשב. האתגר שבמחשבה על דרכי ניווט במרחב קשורה בקושי שבהצבת השאלה ״איפה?״, מכיוון שהתשובה לשאלה ״איפה זה איפה?״ מורכבת מריבוי אתרים ותחושת חוסר-מיקום. מה נוכל להבין בעזרת הידע המקומי שלנו מבלי לאבד את ריבוי הממדים של מיקומנו? איך אפשר לחשוב ״איפה זה איפה״ מבלי לתפוש את המושגים ״התמצאות״ ו״חוסר התמצאות״ כדיכוטומיים?

באפריל 2020, בזמן הסגר, קיבלתי הזמנה מהמכון לנוכחות ציבורית להשתתף בפרויקט בן שישה שבועות בנושא מסעות וירטואליים. ההצעה להתמקד במסעות דיגיטליים עלתה כתגובה לתנאים חדשים של ריחוק פיזי וחברתי, מתוך סקרנות לגלות מה אפשר להשיג במבצע ניווט וירטואלי משותף על גבי פלטפורמה דיגיטלית. טיול, סיור, הליכה, שוטטות, צעדה, מסע – די מהר הבנתי שאפילו הגדרת הפעילות עצמה מסתבכת בגלל המדיום הדיגיטלי, שנפרש בפנינו כמערכת של תחליפים ותוספים לעולם הפיזי, ובגלל בחירתנו להתמקד (בעיקר) בשטחי ישראל-פלסטין כאתר הגיאוגרפי שאותו אנחנו חוקרים.

התחלנו באזור מוגדר: ירושלים. במציאות המורכבת של המזרח התיכון, הבחירה בירושלים כנקודת המוצא היא מחווה מרובדת: היא מתייחסת לתולדות מיפוי האזור, שכן לאורך ההיסטוריה הופיעה ירושלים לעיתים קרובות כמרכז העולם או כציון דרך יחיד להתמצאות; ובעיקר, היא מדגישה את הרעיון שכל תנועת סמן על המפה הדיגיטלית וכל לחיצת עכבר בשטח הדחוס הזה הם תוצאה של סכסוכים פוליטיים, חיכוכים חברתיים ושכבות עבות של מתחים עמוקים מכדי שאפשר יהיה למפותם. בחירה זו הנכיחה באחת את הקלות הבלתי נסבלת של המפה הדיגיטלית. המארגנים, אביטל ברק, מיכל בראור ואודי אדלמן הציעו ניווטים אישיים קצרים בירושלים שהתבססו על המחקרים שלהם. לקראת סוף המפגש הראשון, נבחרו אקראית שני משתתפים (במחולל אוטומטי) שיובילו את שני המסעות הבאים. על השניים היה להחליט לאן תגיע הקבוצה בשבוע הבא. לכל מדריך היתה שעה להוביל אותנו ליעד שבחר (שהוגבל לרדיוס של עד 50 ק״מ מנקודת ההתחלה). בשבוע שאחריו, אותו מנגנון בחירה אקראי שימש לבחירת המשתתפים שימשיכו את מסע א׳ ואת מסע ב׳. בכל מפגש נערך מסע של שעתיים לשני יעדים נבחרים. לעיתים חצו נתיבי המסעות זה את זה. המסעות שילבו בין תחומי עניין לבין אזורים גיאוגרפיים והציעו מבחר אופני גישור בין תקופות שונות לבין הפשטה וחוויה תלוית-מקום, כדי למפות צורות אפשריות להפוך חוויה מקומית לחוויה משותפת.

מבנה הניווט שהומצא שחרר אותנו מהצורך להצדיק תיאורטית והיסטורית (“filling-in-ism”[1] ) או לספק סקירה של נושא מסוים וקרא לנו לדחות את חשיבות הסדר הכרונולוגי, אחת המשתתפות תיארה זאת כשימוש בחומרים ״מישו ועד בכלל״ מבלי לתייג אירועים, מקומות או רעיונות כ״חשובים״. מבנה הידע שיצרנו כקבוצה היה תמיד חלקי, הגוף נע דרך מקומות וזמנים מרובים: הזמן הגיאולוגי של היווצרות אבן הגיר, הזמן במחסום שעומד מלכת, הזמן הציוני שעוסק בשיום הפרחים, זמן הפלטפורמה הדיגיטלית וזמן עייפות המוח, וממפה את כל הידע לתוך מודלים היסקיים. היה זה על-חלל טופוגרפי של מעבר-דרך.

מכיוון שכל נתיב התחיל בנקודת הסיום של קודמיו, הניווט המשותף הפך מהר מאוד לפעולה ספקולטיבית. רובנו הגענו לתחומי הידע מתוך עניין לאו דווקא מקצועי, והיו אלה דימויים חזותיים, זיכרונות וסקרנות מקוונת שהובילו אותנו. לדוגמא, נתיב ניווט שהתחקה אחר תיירות אוריינטליסטית בחיפוש כלי קרמיקה על דרך נטושה  ליריחו המשיך כנתיב עליה לרגל לירושלים. השתמשנו בגוף ככלי למיפוי אתרים ובטכניקות מנומוניות לשינון מפות, בשיטת ניווט צבאית מקובלת בעלת פוטנציאל כוריאוגרפי. המערכת הקבוצתית שפיתחנו השתחררה אט אט ממחויבות למהלך ההיסטורי החקוק בשטח, ובעיקר התנערה מכל תנועה שיטתית באזור. כתחליף, הציעה דפוס תנועה אחר שמטרתו לשמור על חיוּת. אפשר לטעון שבעצם לא ביקרנו במציאות הפיזית או הגיאוגרפית של האתרים, אלא רק בתוצרים התרבותיים שלהם, וזה אכן שיחרר את המשתתפים מהצורך להגדיר את המקומות. ״איפה אני?״ התחלף ב״איפה זה איפה?״ במאמץ אונטולוגי משותף לייצר פוליטיקה של מקומיוּת, שבה נאספים עוד ועוד סיפורים, ובה מתערבבים זה בזה זמנים שונים, מקומות שונים ותפישות עולם שונות. המסע שלנו התבסס על שינוי מתמיד בתנאים הסובייקטיביים, החברתיים והסביבתיים שהפך את שיטת הניווט שלנו לצורה משותפת לספר סיפור, ליצור מיתוס או בדיה.

איך לגשת לאתר מוכר היטב מבלי להכירו? ככל שהתקדמנו, התמוססו השיטות הבינאריות להשוואה בין החלל הפיזי לחלל הדיגיטלי ופינו מקום לסקרנות מסוג אחר, כזו שנעה בין שיטות עבודה ורבדים עלומים. ככל שהרבינו לבלות יחד במסעות, כך התעמקתי פחות ביעד או במתודולוגיה ששימשה כדי להגיע אליו, והתחלתי לתהות באיזה אופן המסע המשותף ממשיך לחיות בפעולות שלנו עם צאתנו מהחדר המקוון. כך הפך הניווט לאוסף של חוויות ושל ניסיונות שלא התמקדו בניווט עצמו אלא סיפקו סדרה של התכוונויות, מערכת גמישה להתמצאות משותפת. בתוך מערכת זו, מבנה הניווט השבועי תפקד יותר כמחולל או סימולטור של אנרגיה שייצרה רגע של קהילתיות. במקביל למידע האישי שיש לכל אחד מעמנו, התקיים הידע המשותף. קיום ״אנחנו״ כישות משותפת הוא זה שאפשר לעניינים להתקדם, מיקום ״אנחנו״ באתר אפשר ניווט ״ממקום אחר״. מכיוון שנקודת הסיום של משתתף אחד היא תמיד נקודת הפתיחה של הבא אחריו, עצם קיום המסע חתר תחת רעיון התכנון. המעבר מהתמקדות במקום להתמקדות במיקום חייב אותנו לחשב מסלול מחדש כל הזמן. הפכנו לישות ״אנחנו״ רק כשהתרחקנו מהשאלה ״איפה אנחנו?״ והתחלנו לשאול ״איפה זה איפה?״

היכן היה הגוף שלי בכל תהליך הזה? לא היה זה גוף מיוזע שטיפס במעלה גבעה או גוף מותש שעלה וירד כל היום מאוטובוס טיולים, אלא גוף שנשרך אחרי פרצופי המחייך ואצבעותיי המקלידות כזנב מנוון. גופי חי דרך עיניו הדואבות, צווארו הכואב, רקותיו הפועמות ומוחו המותש, אך הוא גם שימר את התנסות הטיפוס הממשי על הגבעה המסוימת, בסיכוך העיניים בכף היד כדי להגן עליהן מפני אור השמש המסמא. תחושת הפיצול בין הגוף לבין מיקומו הדגישה את האופן שבו הקשר הכוריאוגרפי של התנועה עם ובלי הגוף במרחב הדיגיטלי מחייב אותנו לחשוב עם מערכת אל-מיקוּמית של אופני התגלמות מרובים. מערכת כזו של התגלמויות גופניות חלקיות יכולה להוות מסגרת עבודה שנקודת המוצא שלה היא היחסים החדשים בין עור ומשטח, בין מגע, הדדיות ותיווך טכנולוגי, ובין גופים המנווטים בשטח הפיזי. מסגרת כזו, שמתבססת על גופניות חלקית של ״כמעט-מגע״, מציעה מסלול שעובר לאורך תחומי הידע החוויתי, החושי והמרחבי, ומוביל למודל הפקת ידע שפועל במצב של חלקיות אינטלקטואלית. איך אפשר לחשוב על ניווט בגופניות חלקית? הדבר דורש מגוון איכויות אל-זמניות שהן בעת ובעונה אחת גמישות ומופשטות. לשם כך, צריך לזנוח את ההבחנה הבינארית בין הגוף לדיגיטלי לטובת תנועה בין מיקומים.

מה התרחש בקבוצת המסעות הווירטואליים מעבר לבחירת היעדים ולשיתוף האנקדוטות? מה נוצר בה? פעולה משותפת שכזו מעלה למרחב המשותף סוגים שונים של זהות, סובייקטיביות, טכנולוגיה וזמניות המתחברים זה לזה דרך הדברים ששותפו אך גם דרך הדברים שלא שותפו ושאותם לא קל לתפוש או לקלוט. התוצר אינו ממוסגר באירוע מסוים או תחום בפרויקט משותף, אלא פועל מתוך מה שנותר בזיכרון, קשור למחקרים ולפרויקטים מהעבר ומהעתיד ויוצר מארג של חיבורים שהולכים ומתפצלים. הוא מציג מודל למחקר שממסמס את האירוע המרכזי. במבט לאחור, אני חושבת על מה שהתרחש בפרויקט כעל הגברה של מה שכבר היה קיים. המסע הפגיש באופן ארעי וחלקי גופים, אובייקטים ומרחב דיגיטלי: דפוס מרובד ובלתי מוגבל של הכלאות חברתיות וטכנולוגיות שהיו בד בבד יוצאות דופן ומשותפות. המסעות הווירטואליים שיצרנו מייצגים אפשרות להתכונן ולתרגל מערכות יחסים אפשריות בין חומר, אדם ומידע בעתיד לא ידוע.

תרגום לעברית: נועה שובל

 

[1] Clare Butcher, “44 Tonnes,” Field Notes 04: Publics, Histories, Value: The Changing Stakes of Exhibitions (Hong Kong: Art Asia Archives, 2015), 13.