ארכיפלג המבוכה – מחשבות על שימור באב‎ו-כביר / אמנון בר אור

מחשבות על שימור באב‎ו-כביר

האזור ההיסטורי בשולייה הדרומיים של תל-אביב, הנקרא מאז המאה ה-19 'אבו-כביר' הוא מרחב דיסטופי, רב שכבות וניגודים.

מנקודת מבטו של אדריכל השימור, קשה להבין את המקום ולתכנן אותו מתוך נרטיב אחד בלבד ועלינו לנסות ולהבינו כאוסף לא מקרי של מתחמים חסרי קשר וזיקה – הן ביחס לעיר והן זה ביחס לזה. לפיכך אני  מבקש להציע לקרוא את המרחב ההיסטורי של אבו כביר כארכיפלג של איים מבודדים ומנוכרים. כל אחד מהמתחמים הללו מגודר ומוסתר מהעין ונדמה כאילו הם מבקשים להישכח מהתודעה. לכל אחד מהמתחמים/איים הללו קשורים אנשים שונים וערכים מרובים המהווים חלק עיקרי מהמורשת הקהילתית והאישית של בעלי העניין במקום. 

המודעות וההבנה של תופעה זו נובעות מהגדרת המרחב בכללותו כ'מרחב מבוכה' בו מאפייני המבוכה באים לידי ביטוי מוחשי ובלתי מוחשי. כל אחד מהאיים המבודדים המרכיבים את הארכיפלג השלם הוא 'מרחב מבוכה' כשלעצמו. כל אי מכנס את מבטו, באקט של התגוננות, כלפי פנים בזמן שכלפי חוץ הוא מוקף חומות וגדרות מאולתרים המונעים כניסה ומבט חיצוני פנימה. הסגירות הזו מייצרת תחושה של עוינות כלפי כל מי שמגיע מבחוץ.

אמנון בר אור-טל גזית אדריכלים בע"מ

במבט מעמיק על מפת מדינת ישראל, ניתן להבחין בברור כי הארץ כולה מכוסה מקומות שבהם התרחשו טראומות שהוסתרו ונמחקו. בכך נוצרה תשתית מקומית של מבוכה והסתרה שמתחברת לרשת של מרחבי מבוכה פוסט-טראומטיים. אני מאמין כי באמצעות זיהוי של רשת זו, ניתן לחפש דרך אלטרנטיבית לניתוח פוליטי, היסטורי, אנתרופולוגי, אמנותי, אדריכלי, אורבני ופסיכואנליטי של מפת המדינה.

ריבוי מרחבי המבוכה בארץ, מאפשר לנו להמשיך ולהתנהל בה בכהות חושים, בהכחשה ובעיוורון נרכש כלפי המרחב. וכך אנו יכולים להמשיך ולחיות את חיינו בלי הפרעות ושאלות מוסריות מטרידות. אולם יש לזכור כי המחיקה וההכחשה מהווים גם התקפה על המחשבה וכי זו אשליה לחשוב שההרס, המחיקה וההסתרה יכולים להעלים את הטראומה של קורבנות המבוכה.

מחקר ותיעוד של מרחבי מבוכה מאפשרים לנו להבין את מורכבותם של התהליכים ההיסטוריים אשר רובם נקשרים עם סבל, כאב ועוולות. באמצעות הבנת השינויים שחלו באדריכלות ובבינוי המקומי, ניתן לנסות ולהבין את הטראומות שחוו מי שחיו במקום. אלו טראומות המוכחשות בהתמדה כתוצאה מן  החרדה הבסיסית של ההכרה בנכבה הפלסטינית. הסיבה ללמוד ולנסות להבין את מרחבי המבוכה היא הרצון לחפש דרכים אשר תאפשרנה הבנה ותיקון באמצעות הרחבת התודעה ושימור המורשות התרבותיות של המקום.

מרחב המבוכה באבו-כביר מורכב, כאמור, מאיים מבודדים ומנוכרים זה לזה, בעלי ערכים שונים ומנוגדים ומשמעויות תרבותיות מתנגשות. כל אחד מהאיים הללו מתנהל כבועה סגורה תוך התעלמות מתמשכת מהסביבה ומן האיים הסמוכים לו המתנהלים בדיוק כמוהו.

על מנת להבין את המצב הקיים, יש להכיר את הרקע ההיסטורי של המקום: יפו של המאה ה-19 הייתה מוקפת חומה ולה שער יבשה אחד –"שער ירושלים" במזרחה. העיר, שנחרבה לחלוטין ע"י כוחות נפוליאון בשנת 1799, נבנתה מחדש על ידי השלטון העות'מני המקומי.

הניתוק בין העיר ובין השטחים הפתוחים סביבה התבטא בחומה, בחפיר ובשער אשר הותירו את עיר הנמל סגורה, ללא פיתוח ובניה חדשה בשטחים הפנויים שמסביב, כשבו בזמן זורמות אוכלוסיות שונות לעיר תוך תהליך מתמשך של ציפוף ומחסור כרוני במבנים ותשתיות ב"עיר העתיקה". מסע כיבוש ארץ ישראל על ידי איברהים פאשא (1831), בנו של שליט מצרים מוחמד עלי, שמרד בשלטון האימפריאלי העות'מני, שינה את המציאות ביפו והחלה מערכת יחסים חדשה בין העיר והעורף החקלאי שלה.

החקלאות המקומית סביב יפו הייתה בעיקר לצרכים מקומיים. מעט מהתוצרת נשלח מנמל יפו לארצות הסמוכות. פריצת החומות על ידי השלטון המצרי ופיתוח חקלאות ההדרים סביבה תרמו להפיכת העיר לבירתה הכלכלית של פלסטין ומטעי ההדרים הפכו לענף יצוא עיקרי. הכיבוש המצרי תרם רבות לאספקת כח אדם חקלאי מיומן שהתלווה לכוחות המצריים והתיישב בסכנאת (שכונות מחוץ לחומות העיר) הצפופות שסביב יפו.

גם שיטת ההשקיה העתיקה של שאיבה באמצעות מתקן "אנטיליה" שהביאו המצרים לארץ הייתה חידוש שאפשר פיתוח מואץ ונטיעות נרחבות בכל האזור. לכל באר שנחפרה הותקן מתקן שאיבה המורכב מבהמה המניעה גלגל עץ אופקי המסובב גלגל אנכי אליו מחוברת שרשרת עם דליי השאיבה. המים העולים מן הבאר נאגרים לבריכה גדולה, אשר ממנה יוצאות תעלות ההשקיה לפרדס. בית הבאר והפרדס הוקפו חומות אבן וגדרות צבר לשם הגנה.

ככל שהפרדס המניב הלך והתפתח וככל שהעיר העתיקה הפכה צפופה ובלתי נסבלת בשל חוסר בתשתיות, העתיקו בעלי הפרדסים, שהיו מעשירי יפו, את מקומם מהעיר אל לב הפרדסים. שם, על גבי הבאר ולצד הפרדסים, נבנו ארמונות פאר בהם התגוררו ואירחו בעלי הפרדס, תחילה בחודשי הקיץ בלבד, אך לקראת סוף המאה, באופן קבוע. בעלי הפרדסים ניהלו במקום אורך חיים פיאודלי, בעיקר אל מול הפלאחים המצרים והמקומיים. עובדה זו תרמה לבידוד ולהסתגרות של כל אחד מבתי הבאר והפרדסים.

הדרך ההיסטורית לירושלים, החוצה את אזור אבו-כביר, הייתה בשימוש קבוע של עולי רגל וצליינים נוצרים. מנזרים וכנסיות הוקמו לאורך הדרך במהלך השנים. קיומם של מוסדות נוצריים בלב האזור המוסלמי החקלאי, חייב את הנוצרים להתגונן מהסביבה, על ידי הקפת המתחמים שבבעלותם בחומות אבן גבוהות ובלתי חדירות. כך הם נותרו עד היום.

כך, כבר במהלך התהוותו המוקדמת של ההינטרלנד הכפרי של יפו, החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-19, נוצרו מתחמים מבודדים של בתי באר וסכנאת של פועלים, כמו גם כנסיות ומנזרים, כאיים בודדים בתוך ים הפרדסים הירוק. מכאן, שאופיו של הארכיפלג נוצר כבר עם היווסדו.

השינויים המשמעותיים בבינוי החלו בשנות העשרים של המאה ה-20, עם התרחבותן של שכונות תל-אביב דרומה ועם פיתוחה של יפו לכיוון מזרח. הבינוי החדש רמס לחלוטין את הפרדסים והותיר שוב את המתחמים ההיסטוריים כאיים בודדים, והפעם בתוך ים הבינוי העירוני החדש ההולך וצר עליהם. בשל אופיים המקורי המסוגר, ולאור תהליכי הפיתוח שמסביבם, המתחמים השורדים, מתבצרים ומתכנסים ביתר עקשנות בתוך עצמם, מנוכרים לחלוטין לסביבתם.

ראוי לפרט כמה איים של מבוכה המרכיבים יחדיו את ארכיפלג המבוכה של אבו-כביר:

  • שרידי בתי הבאר – ה"ביארות" של יפו (המאה ה-19) שהיוו את הגרעין הראשון של יציאה מהחומות וקיום פעילות חקלאית משולבת עם ארמונות עשירי יפו. כיום מקומות אלו נותרו ללא בארות, ללא מים וללא פרדסים, בבעלות נפקדים ופולשים. 
  • שרידי הסכנאת – שרידי כפרים ובתים שבנו הפלאחים המצריים במסגרת מסע הכיבוש של מוחמד עלי (שנות השלושים של המאה ה-19) ולאחר הנכבה אוכלסו במשפחות פליטים יהודים. מיועדים לפינוי בהתאם לתכנון הסטטוטורי.
  • הדרך ההיסטורית לירושלים – דרך הצליינים העתיקה לירושלים שאיבדה את משמעותה התרבותית. 
  • מטעי ההדרים – אלו היו עד שנות הארבעים של המאה ה-20 הנוף השולט בכל המרחב ממזרח ליפו ונעלמו לחלוטין מהנוף והזיכרון הקולקטיבי.
  • הכנסייה הרוסית – אתר היסטורי על דרך הצליינים הנוצרים מיפו לירושלים. מוקף חומות ומהווה אי סגור של תרבות אחרת.
  • המכון לרפואה משפטית – או כפי שנהוג לכנותו "המכון הפתולוגי" שהתחיל דרכו כחלק מראשיתה של אוניברסיטת תל-אביב והושאר מאחור כשהאוניברסיטה עוברת למרחב מבוכה אחר בצפונה של העיר (על חורבות הכפר שייח מוניס). נותר אי מנותק וספוג בטראומות.
  • בית המעצר – נבנה על גבי נקודת משטרה בריטית על צומת הדרכים הראשיות. הבחירה למקם את בית המעצר באבו כביר משקפת את סממני מרחב המבוכה הפוסט-טראומטי ויוצרת אי מבוצר המשדר אלימות ואוזלת יד.
  • ביה"ס לטבע – מיחזור בנייני האוניברסיטה ליצירת בית ספר כלל עירוני וסלקטיבי המייצר אי אליטיסטי מנותק מסביבתו.
  • הגן הבוטני – מרחב חצי מדעי המשמש היום ליצירה ופנאי בלב ההכחשה.
  • פארק החורשות – ניסיון בעל כוונות ראויות להתמודדות פיזית בלתי מוצלחת עם השטח ושרידיו ההיסטוריים.

כאשר בשטח היסטורי נתון מתקיימים זה לצד זה מתחמים מסוגרים כה רבים ושונים, ניתן לראות בכך עדות למאמצי השליטה הכוחניים שבאים לידי ביטוי בהרס, מחיקה, כיסוי והסתרה. כל אלו יוצרים, בסופו של תהליך מרחב נטול אוריינטציה.

בין המאורעות ההיסטוריים שעברו על האזור ויצרו את הטראומות האנושיות לתושבי המקום ראוי לציין את המהגרים המצריים שלא השתלבו עם החברה הפלסטינית המקומית ונאלצו להסתפק במגורים צפופים ופרימיטיביים מחוץ לשטח העירוני. יחסים אלו מיצבו את המצרים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי בעודם משרתים את אדוני הפרדסים שהיו מעשירי העיר יפו. 

מלחמת העולם הראשונה שבמהלכה הגיעו התושבים המקומיים לחרפת רעב הסתיימה בכיבוש הבריטי ובהתעצמות גלי העלייה היהודית שהתיישבה ביפו ובשכונותיה החדשות. הייתה זו תקופה של פיתוח ובנייה שהשפיעו כלכלית גם על התושבים המקומיים.

המאורעות האלימים של 1921 ו-1929 היוו הכנה פוליטית למאורעות של 1936-39 המכונים "המרד הערבי". אבו-כביר הפכה להיות חזית במאבק הלאומי שהלך והחריף ותבע קורבנות בנפש.

מלחמת 1948 המכונה ׳מלחמת העצמאות׳– היא ה"הנכבה" הפלסטינית אשר אילצה את רוב התושבים הפלסטינים לנטוש את בתיהם ורכושם ולהפוך לפליטים חסרי בית. בו בזמן שעיריית תל-אביב מצרפת לשטחה את יפו ואת שטחי אבו-כביר. לתוך הבתים הפלסטינים הנטושים העבירה המדינה הצעירה, את המהגרים והפליטים היהודים שהגיעו בגלי העליה הגדולים מיד לאחר קום המדינה. אלו איכלסו את השכונות הערביות והפכו אותן לביתם.

תכניות הפיתוח העירוניות לא ראו במקום בית של אף אחד. עבור היזמים היה זה  שטח ריק לבנייה חדשה ואינטנסיבית למגורים. לשם כך היה צורך לפנות את התושבים שגרו במקום ולהרוס את המבנים. היה זה תהליך ארוך ורב מאבקים שעורר מחדש את הטראומות המוכחשות של המקום. כך, בתהליך של הכחשה והסתרה החוזר על עצמו פעם אחר פעם נוספים אנשים וקהילות לקהל המגורשים הפוסט-טראומטיים. ללא ניסיון להבין ולטפל בטראומות שחוו אנשי המקום לדורותיהם, נידון המקום לחזור ולחוות טראומות נוספות מבלי יכולת אמיתית להשתלב במרקם העירוני.

כתוצאה מכך נוצרת במרחב זה תחושה אבסורדית של זמניות אף על פי שמדובר באתר היסטורי. הדבר ניכר היטב בשטחים הפתוחים החוצצים בין המתחמים השונים ואמורים  לחבר ביניהם. במקום זה מתחמים אלו הופכים לשטחי הפקר מפורזים – NO MAN’S LAND.

בכדי לגשת לתכנון הגון ובר-קיימא באזור המבוכה של אבו-כביר, אחת מהנחות היסוד תהיה, שבכל מרחב נתון קיימות יותר מהיסטוריה אחת. מורשות אלו, גם אם יש ביניהן סתירות, מנהלות מערכות יחסים של תלות ויחסי גומלין הדדיים. אם כך הדבר, ראוי יהיה להחזיר למרחב את האוריינטציה שלו במובנה התודעתי, ההיסטורי, הפוליטי והאורבני, תוך שימור אופיו הרב-מתחמי של השטח.

החזרת האוריינטציה לאזור ההיסטורי של אבו-כביר תתאפשר רק באמצעות ההכרה במקום כמרחב מבוכה הזקוק לטיפול משולב בכלים של תכנון, שימור ופסיכואנליזה. הבנת הערכים השונים שהתקיימו בעבר ומתקיימים כיום באתר והגדרת המשמעות התרבותית של המקום, תאפשר מחשבה על שימור הערכים המוחשיים שנותרו באתר וכן הערכים הבלתי מוחשיים ששרדו בקרב הקהילות והאנשים הקשורים למקום. הכלים הפסיכואנליטיים מאפשרים להתבונן בתהליכי ההדחקה וההכחשה שלנו את הנכבה הפלסטינית ואת תוצאותיה.

אחת האפשרויות לחשוב את האוריינטציה העכשווית של השכונה יכולה להיות על ידי מדיניות של הפיכת כיוון המבט: ממבט המופנה כלפי פנים למבט המופנה כלפי חוץ; כלפי המתחמים השכנים, כלפי השטחים הציבוריים וכלפי השכונות הגובלות במרחב הנדון.

באתר מורכב ורגיש כמו אבו כביר ראוי לאמץ תפיסה תכנונית שונה מזו השגורה; הפסקת הגירוש, ההרס והמחיקה הם שלב מקדים לשימור מתחמי כולל ולשימור כל אחד ממרכיבי הארכיפלג על אופיו ההיסטורי והאנושי השונה. ראוי לתת מקום לכל התרבויות שחיו במקום בעבר ולאלו שחיות שם היום. 

ראוי לאמץ את פרקטיקות המחקר והתכנון מעולם השימור של אתרי מורשת הנהוג בארץ ובעולם. שיטות אלו מבוססות על שלבים שונים של מחקר ותיעוד, קיום מפגשים אישיים עם אנשים בעלי עניין במקום בעבר ובהווה, קביעת פרוגרמה כוללנית המכילה את מירב המורשות והאינטרסים של בעלי העניין במתחמים השונים המרכיבים את האתר. בהמשך, תכנון של שימור והצלה לכלל המבנים והנוף באתר, קביעת עקרונות לעידוד המפגשים בין התרבויות השונות ולבסוף, פתיחת המתחמים הסגורים לציבור ושילוב פעילות קהילתית ותרבותית אשר תוכל לייצר קשרים חדשים ביניהם.

נראה כי נדרש תכנון מושכל של שימושים מעורבים ובעיקר שטחים ציבוריים נגישים לכל ששומרים ומעצימים את המורשות התרבותיות של המרחב על ידי הפיכתו לנחלת כלל הציבור.