שדה בור, בהגדרתו הוא שדה שלא נעבד ואם נדייק – שדה שאינו עבד לרצונותיו של האדם.

בור? ההיפך. מתוחכם ודעתן, עושה ככל העולה על רוחו, ואינו זקוק לדבר.

כי כל עוד לא הוחלט אחרת, הטבע מחליט לבד. טבע פראי, עשבי, עונתי. טבע שמתפזר ברוח וציפורים מחביאות בבטן ומשלשלות בדרכן מפה לשם. הטבע שמתגלה במחזוריות מפוארת כי זהו, במובן הכי פשוט, טבעו.

פשוט? עשרות מינים משתרעים ומצטופפים, מטפסים ומתחפרים, צומחים מתוך האדמה והאבנים. נעזרים זה בזה וממלאים כל סדק, צומחים יחד בסבך מתעתע שמכסה כל מה שנקרה בדרכו והוא מרהיב ומסתורי ולפעמים קצת מפחיד. בתוך הסבך ובתוך האדמה מיליוני אורגניזמים רוחשים, ומעליהם הציפורים והחרקים ומיני בעלי כנף קטנטנים מזמזמים.

בשבחם של שדות הבור מדברות עונות השנה. אותו קסם כמעט בנאלי שמתרחש מאליו. בו החורף דחוס ומרהיב ומנצנץ בגשם ובשמש בגוונים של ירוק שמתגלים אט אט במורכבותם כשהעין מתחילה להפריד בין עלה, גבעול וענף. באביב, כשאלפי פרחים מופיעים בבת אחת ומכים אותך בתדהמה. רק אתמול היית פה.

בקיץ כשהעצים פורשים את צילם. סביבם שאר הצמחייה מתייבשת וחושפת את מה שהסתירה חודשים. שרידים של התערבות אנושית – ערימת בטון, חתיכת קיר מתפורר, שטיח, זוג נעליים ומערום שמיכות שמישהו השאיר.

ההליכה במקומות האלו מתקדמת לאט לאט. לא די בזה שגילית אותם, הם רוצים שתתעמקי.

הם מוכרים עד כדי התעלמות אך יופיים של הנחבאים מן העין, נגלה למחפשי מפלט, ברגע שבו החלטת לעצור רגע. ואז.

את סקרנית? יופי. בואי כנסי.

ומה אעשה שם? דבר. כי זהו הדבר הטוב ביותר לעשות שם.