הגדר המופיעה בדימויים צולמה במהלך שוטטות באבו-כביר בתאריך 18 בדצמבר 2020, באמצעות מצלמת טלפון נייד, והיא מקיפה את החלקה הממוקמת במפגש הרחובות: גרינברג, דרך בן צבי, ורחובות מס' 3858 ו- 3381.

הגדר בנויה מלוחות אנכיים שחוברו באמצעות חוטי ברזל והיא בנויה ברובה מאיסכורית, המשמשות על פי רוב, לגידור זמני של מבנים בתהליכי בנייה והריסה. חלקים אחרים בגדר מורכבים מפח גלי – חומר בניין זול ופשוט שזוכה כתוצאה מצורתו הגלית, בחוזק רב כנגד כפיפה בכיוון הנגדי. למרות עמידותם של החומרים מהם בנויה הגדר, העדר התמיכה בבסיסה ובחלקה העליון, גרם להתעקמות הלוחות המרכיבים אותה. כתוצאה מכך קיבלה הגדר תנועתיות גלית המייצרת קו בעל זרימה אורגנית העוטף את החלקה. בצידה הדרומי של הגדר נוספה שכבת גידור המורכבת ממיטות ברזל ישנות וחלודות שהוצבו על גבי הלוחות ונקשרו זו לזו באמצעות חוטי תיל. מבעד לחומת הלוחות ומיטות הברזל מבצבצת צמחיה ירוקה, המעידה על הגן המצוי בתוך החלקה. אולם הגדר חוסמת את אפשרות פלישתו של המבט ואינה מאפשרת להתבונן בנמצא בתוך החלקה פנימה או לפגוש במי שחי בה.

במרץ 1986 אצרה שרה ברייטברג-סמל תערוכה במוזיאון תל אביב בשם "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית". תערוכה זו התמקדה ביצירות משנות החמישים והשישים של קבוצת אמנים תל-אביבים, אותם אפיינה ברייטנברג-סמל באמצעות השימוש שעשו בחומרים דלים ובאסתטיקה של חומריות זו שהדגישה את הממד המקומי. אסתטיקה, שכדבריה, התאזרחה כ'רגישות מקומית' וכדרך ישראלית לתיאור עולם. לטענתה, אמנים אלו תפסו את האמנות המקומית כפריפריאליות ביחס למרכזי האמנות הגדולים ועסקו בפער בין "כאן" לבין "שם"  ברייטנברג-סמל (1986).

יופייה הצורני והחומרי של הגדר משך את תשומת ליבי. חומריה הדלים, לצד האסתטיקה המקומית, הארעיות והשוליות שלה, מגשרים בין הגדר לבין האמנות המקומית בה דנה ברייטברג-סמל. יחד עם זאת, יש בי התנגדות לראות בה רק אובייקט אסתטי. אני מבקשת להימנע מלהיסחף אחר המבט הרומנטי והנוסטלגי הנוטה לראות בגדר אובייקט משולל הקשרים. אינני רוצה להפקיע אותה מהקשריה החברתיים ומהיותה ייצוג חומרי וביטוי פרקטי של יחסי כוח מרחביים.

חומריות הגדר, המקומיות שבה ואופן בנייתה, מעידים על היותה תוצר של  'אדריכלות ללא אדריכלים'. אדריכלות שאינה מיוצרת על ידי מומחים אלא הנה ביטוי לפעילות ספונטנית של 'תכנון מלמטה', המתבצע על ידי מי שחיים במרחבים אפורים.  'מרחב אפור' הינו מושג המתאר אתר של מאבק מתמשך על טריטוריה וזהות בין כוח הגמוני לבין קבוצות שוליים. מושג זה מתייחס ליחסים מרחבים, לאנשים ולמבנים, הממוקמים מחוץ לאחיזה ההגמונית ולשליטה של רשויות הפיתוח הרשמיות. 'מרחב אפור'  הנו מרחב הנתון בזמניות קבועה: אוכלוסיית השוליים אינה משולבת בסדר ההגמוני אך במקביל, גם אינה מודרת ממנו. אחד מביטויו הנפוצים של ׳מרחב אפור׳ הוא התעלמות הממסד מקבוצות השוליים החיות בו בעת תכנון תכניות מתאר ופיתוח. התעלמות זו יוצרת מצב שבעטיו קבוצות שוליים אלו נאלצות להסתמך על  תהליכי פיתוח א-פורמאליים. בשל כך, מוצאות עצמן אוכלוסיות החיות ב'מרחב אפור' מחוץ לאחיזה ההגמונית ולשליטתם של רשויות הפיתוח הרשמיות, בטווח שבין החוקי לפלילי (Yiftachel, 2009). שינוי במרחבים אפורים מתעורר עם רצונו של הממסד להסדרת המרחב. הסדרה זו כוללת לרוב דחיקה ועקירה (displaceability) של  אוכלוסיות החיות ב'מרחב אפור' המוגדרות על ידי הממסד כפולשות וזאת בכדי לאכלס במקומן אחרים.

לאור האמור עד כה, ברצוני להציע את הגדר כאובייקט לשימור.

פעולת שימור הינה פעולה המבקשת להפקיע ולהקפיא אובייקטים חומריים מתוך רצף תהליכי יצירה והרס. לשם כך, נבחרים מבנים ונקודות בציר הזמן, אותם מגדירים בעלי הכוח כראויים לשימור, ואלו בתורם, מבטאים נרטיב היסטורי-מרחבי.  בר-אור (2012) טוען כי פעולת השימור באה לשרת ולקדם אינטרסים והיא מגלמת כלי בידי קובעי המדיניות לקידום מטרותיהם. לפיכך, הוא מטעים, הערכים שעומדים בבסיס פעולת השימור, כמו גם פעולת השימור עצמה, מייצגים ומבנים יחסי-כוח מרחביים.

ההצעה לשימור הגדר, הינה הצעה ל'שימור שכנגד'. בדומה לפרקטיקות התנגדות נוספות, דוגמת 'מיפוי שכנגד' ו'זיכרון–שכנגד', מבקש גם ה'שימור שכנגד' לשנות את מערך הכוחות המרחביים-חברתיים שמקדם הכוח ההגמוני. באמצעות בחירה במושאי שימור שאינם זוכים לייצוג בסולם הערכים שמקדם כוח זה, המאפשרים, אליבא דה בנימין ([1940]2001;313) "להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה". הקניית ייצוג ונראות לאובייקטים חומריים המרחיבים את קשת הנרטיבים, מאפשרת לפרוע את הסדר והקוהרנטיות של הנרטיב ההגמוני. לאור כך, מבקשת ההצעה לשימור הגדר להציע מבנה נרטיבי אחר, כזה המתחקה אחר המאבקים, המתחים, הפערים והסתירות המאפיינים מאבקים חברתיים סביב ייצור המרחב. ההצעה לשימור הגדר כפעולה של 'שימור שכנגד' מבקשת למקם עצמה בשיח מרחבי-זיכרון, באופן המשמר את הזיקה עם תהליכים חברתיים קונפליקטואליים של ייצור מרחב, הכרוכים במאבק אודות המשמעויות המוקנות למרחב הנידון.

שימור הגדר הממוקמת במרחביה האפורים של תל אביב, על הארעיות, האורגניות, הכאוטיות וחוסר התכנון הגלומים בה יהווה "סוס טרויאני" אשר יפרוץ את חומת הנרטיב הממסדי המעוצב בדמות ה"עיר הלבנה". בכך, פורעת הגדר את הסדר והיציבות שמבנה נרטיב זה המושתת על מצע ערכים הכוללים: מודרניות, קידמה, רציונאליות, סדר, תכנון, פונקציונאליות ועוד. לעומתם, מגלמים הערכים המכונסים בגדר את ה'אחר' המאיים על "הסדרת המרחב". האיום שמגולם בגדר אינו נובע רק מסל ערכים מרחביים אלטרנטיבי שהיא מציעה, אלא גם מיצירת שדה מרחבי המעניק נראות למי שנרטיב העיר הלבנה מבקש למחוק ולהדיר. שכן בלב העיר ניתן לפגוש בגדרות פח גלי ואיסכורית בהקשרים שונים בתכלית – כאשר הן תוחמות באופן זמני פרויקטים של בנייה ופיתוח במטרה להגן על הציבור מהסכנות האורבות במתחמי הבניין. לכן, הקניית נראות לגדר הארעית והשולית במרחביה האפורים של העיר, מאפשרת לספר סיפור שונה, אודות חיים אורבניים בזמניות קבועה.

בכך, מעבר להיותה פעולת התנגדות, מבקשת ההצעה לשימור הגדר למקם עצמה כפעולה מחייבת, המצביעה על סל ערכים וסדר יום חברתי-מרחבי שונים. גישה זו גורסת כי יש לראות בגדר עצמה ערך ראוי לשימור. שכן, בהיותה תוצר של אדריכלות אזרחית א-פורמאלית, מגלמת הגדר צורות הישרדות עירוניות של קבוצות החיות בשולי החברה.

יחד עם זאת, הענקת נראות זו פועלת כחרב פיפיות. שכן הגדר, המעלימה מין העין את בתי התושבים, מאפשרת הגנה למי שמצויים במעמד שבין החוקי לפלילי, בין המוכל למודר מהסדר המרחבי-חברתי. הגנה זו עבור אלו המוגדרים על ידי הממסד כפולשים נוצרת באמצעות העלמת אזור המגורים הבלתי רשמי משדה הנראות האורבני: מעיניהם של מוסדות התכנון והאכיפה ומעין הציבור כאחד. לפיכך, שימור הגדר עלול לפעול כנגד חלק  מהאינטרסים של תושבי המרחב האפור. אולם, מחיקה משדה הנראות הפיזי, מונעת נראות פוליטית המהווה תנאי הכרחי בייצור מרחב. בבחינה זו, שימור הגדר והנראות שהיא מזמנת, מבקשת לא רק להעניק לתושבי המרחבים האפורים נראות, כי אם גם להעניק להם מעמד אזרחי. זאת בכדי לאפשר להם לפעול לשם קידום סדר יומם המרחבי. לצד זאת, ובהקשר נרחב יותר, הנכחתם בשדה זה, מאפשרת לבחון את הנרטיב ההגמוני לאורם של נרטיבים פריפריאליים.  כל אלו גם יחד, מעלים לדיון את השיח אודות יחסי הכוח המרחבים הגלומים בפעולת השימור, והלגיטימציה והדה-לגיטימציה שמפעילים שומרי הסף, הקובעים מי ומה ראוי להיכלל במורשת המרחבית ובאילו אופני שימור מתבצעת פעולה זו.

העבודה "סוכת נצח" של קבוצת 'סלה-מנקה' הנה מבנה פח ארעי ששימש למגורי משפחת אל־קורשאן מהשבט הבדווי ג'הלין. הסוכה נקנתה על ידי הקבוצה לשם העתקה מהמרחב האפור בו חי השבט, פירוקה והרכבתה מחדש כאובייקט אמנותי. העבודה הוצגה  תחילה בירושלים בבית הנסן ולאחר מכן במוזיאון ישראל שרכש אותה.

ההצעה לשימור הגדר דוחה אפשרות ברוח זו ומסרבת לראות בגדר אובייקט מוזיאלי אמנותי או אתנוגרפי. סירוב זה מושתת על הטענה כי פעולת העתקת הגדר מנתקת למעשה בין שני מושאי השימור: בין מבנה הגדר לבין הקרקע עליו היא ניצבת. רק שימורם של הגדר והקרקע עליו היא ניצבת כיחידה אחת מאפשר ללמוד על צורות חיים חברתיות במקום ובזמן מוגדרים.

במקום להציג את אובייקט השימור במנותק ממקומו המקורי ובתוך המרחב המוזיאלי האליטיסטי, שימור הגדר במרחב האפור יחייב את הצופה לצאת ולבקר באתר השימור עצמו. כתוצאה מכך, פעולת השימור מרחיבה את  החוויה המוזיאלית המבוססת בעיקר על מבט, לחוויה הוליסטית מרובת חושים, המנכיחה את גופניותו של הצופה במרחב, על כל המייחד אותה. משמעותה של הקרקע עצמה בתהליך שימור שכזה מהותית. זאת מאחר ופעולת ה׳שימור שכנגד׳ אינה שואפת לסטטיות המקפיאה רגע על ציר הזמן, אלא מכוונת תנועה אל העבר בכדי להשפיע על עיצוב העתיד. לפיכך מכונסת בהצעה זו דרישה לוותר על הערך הנדל"ני של הקרקע לטובת הערך החברתי שלה. דרישה זו הנה צעד בעל ממד אקטיביסטי, המעלה על סדר היום דיון בסוגיות של צדק חלוקתי המבקש לאתגר ולהציע חשיבה מחודשת אודות המושגים ׳פלישה׳ ו׳שימור׳, אודות יחסי הכוח המרחביים, ואודות החיים הפריפריאליים בשולי מרכזי הכוח.

 

מקורות

בנימין, ו ( [1940] 2001) מבחר כתבים, כרך, ב הרהורים. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

בר-אור, א (2012) "יפו העתיקה" גיוס ה"שימור" לעיצוב מחדש של זיכרונות קולקטיביים. מתוך" הכינוס הארצי ה-1 לשימור מורשת התרבות , 38-46

Yiftachel, O (2009). "Critical Theory and 'Gray Space': Mobilization of the Colonized", City, 13(3): 240-254.