"בלי שירה, גשם הוא לרוב אחד משלושה דברים: משאב, דבר סתמי או מטרד...כדי להיות מסוגל לחוש את הגשם בלב, יש צורך בשירה״ טוען דרור בורשטיין במאמר קצר שהתפרסם ב"הארץ" לאחרונה. ומה בנוגע לשיטפונות? מה הם ללא שירה? ללא השתאות? חיבור קצר זה מתחיל ב"כאן ועכשיו" -מהחלטת ממשלה 207 המתווה מדיניות בנוגע לשיטפונות, ומשם חולם את עצמו לעבר הנדסה, חקיקה ומחקר פואטיים של שיטפונות.

מראות השיטפונות בגרמניה ובלגיה בקיץ 2021, והזיכרונות של אירועי חורף 2020 דרבנו את ממשלת ישראל לקבל באוגוסט השנה החלטת ממשלה ראשונה העוסקת בשיטפונות. קריאה נדיבה של ניסוח ההחלטה, שהיא מעין חוזה ׳אדם – מים׳ בישראל מאפשרת הבנה של סד הלחצים הפוליטי, סד ה"ביצועיות" של הסמנטיקה הבאה לייצג שינוי, והסד התפישתי של מה נחשב כפעולה ראויה ויעילה, בהקשר של מים ושיטפונות..

החלטה מס' 207 לקידום תשתיות וניהול סיכוני שיטפונות[1] גובשה   "בהמשך למאמץ הלאומי לקדם בניית יחידות דיור…ולחזק יכולת ביצוע של פרויקטים לאומיים,״ לשון ההחלטה. הכותרת ומשפט הפתיחה מעידים על מסגרת השיח והיחס אל השיטפון בפוליטיקה המקומית – השיטפון חשוב כי הוא חסם שיש להסיר מפני אינטרס הפיתוח – הוא מסכן ומעכב פרויקטים של דיור. סל הכלים אותו מגבשת ההחלטה רחב ונוגע הן לתחומי החקיקה (תיקון של חוק הניקוז משנת 1957), תכנון (קידום תוכנית מתאר ארצית לניהול סיכוני שיטפונות והגנה מפניהם), גיבוש מידע וידע, ובעיקר, החלטה העוסקת בקידום ביצוע של פרויקטי ניקוז שונים. ההצעה מתאפיינת בשימוש רב בפעלים כגון קידום, ביצוע, הגנה, טיפול במערכות, צמצום סכנה וזאת במטרה לתמוך בקידום מהיר של תוכניות וביצוע של פרויקטי פיתוח, דיור ותשתיות. בהקשר של שיקום נחלים כמתודה להכלת השיטפונות, ההחלטה נוקטת בשפה רכה יותר ומורה על "גיבוש מדיניות, הנחיות וצעדים בתחום שיקום נחלים, על מנת לצמצם סכנת הצפות ושיטפונות" לשון ההחלטה.

הטענה של חיבור זה הנה כי התפיסה האינסטרומנטלית והאמונה ביכולת שלנו לנהל שיטפונות, לצמצם את המופע (וההפרעה) שלהם בשטח, להקטין את פשטי ההצפה והכל במטרה לפתח יותר יחידות דיור, סובלת מהיעדר לגיטימציה  לקיים שיח אלטרנטיבי (מדעי, מקצועי וציבורי) . הטענה של חיבור זה היא כי אנו סובלים ממחסור חמור בחינוך "רב – מקצועי" הרואה את המים והשיטפון כמכלול מורכב ונוכח של קשרים ומערכות יחסים אדם- מים, בצורה המדעית והמקצועית ביותר. החיבור הזה טוען כי שילוב של כלים וגישות  פואטיים – פילוסופיה, שירה ואומנות יכול להיות תפקיד קריטי בחינוך הדור הזה והדורות הבאים של אנשי מקצוע מתחום המים (ובכלל).

מרבית השיטפונות בישראל (ובעיקר באגנים המערביים המבונים, עתירי התשתיות) הנם תופעה היברידית של אדם- מים, קרי, תופעה שהיא מכלול היחסים, ההשפעות ההדדיות, הסיבות והתוצרים של פעולות האדם על הטבע ותגובותיו של הטבע לאדם. תופעה מורכבת זו הנה כמעט חסרת ייצוג מדעי, פוליטי וחברתי. שיטפונות כמעט שלא נחקרים באקדמיה, הייצוג שלהם בתהליכי תכנון הנו חסר משמעות סטטוטורית, ומלבד ייצוגים טכניים (כגון ההסתברות של השיטפון, או ההידרוגרף שלו) אין ברשותנו כלים לתאר את השיטפון ולהתייחס אליו. גישה סקרנית, חוקרת ומכבדת כלפי תופעה מורכבת זו היא ההזדמנות האחרונה שלנו לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע להיעדר אמפתיה פוליטית וציבורית לשיטפון.

לשיטת הפילוסופית האמריקאית מרתה נוסבאום,[2] ניתן לטפל בהיעדר האמפתיה בכלים פואטיים-פרקטיים ויש לעשות זאת במהרה מאחר  ואמפתיה הינה כלי מרכזי בדמוקרטיה השואפת לשוויון בין המינים, מוצאים אתניים, דתות וכיוצא בזה. סביר להניח שאם סיפרה "מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח?" היה נכתב היום (ולא לפני יותר מעשור) שאלת מעמדן השווה של המערכות האקולוגיות  בדמוקרטיה, וביניהן מחזור המים, היתה מקבלת התייחסות גם היא. הריי ללא מעמד זה, קריסת האקלים תהיה עובדה מוגמרת. "הלם האנתרופוקן" והבנת התלות הרדיקאלית שלנו במכלול גורמים שאינם אנושיים (סלעים, קרקע, מים, אוויר, פעולת ההאבקה, מגוון ביולוגי וכיוב'), וביניהם הנחלים והשיטפונות, מחפשת לה נתיב לביטוי מעשי, בין היתר, בהחלטות הממשלה, חוקים, עקרונות תכנון, והרחבת הפעולות הנחשבות לגיטימיות להשקעת תקציבי ממשלה. דמוקרטיה רב מינית, בה התלות ההדדית מנוסחת בכלים שלטוניים, היא אולי הדרך היחידה למנוע את קריסת המערכות האקולוגיות והאקלימיות. אחת ההצעות לביטוי של אותה דמוקרטיה הנה פעולת האמפתיה המכילה, המתגלמת, על פי פרופ' מריה פואיג דה לה בלקזה, כפעולת הדאגה.[3]

להלן מוצע תהליך תלת-שלבי לעיגון ארגז הכלים לפיתוח אמפתיה ודמיון שנוסח על ידי נוסבאום, המבוסס על עקרונות הפדגוגיה של סוקרטס, שיטת ההוראה ההומאנית של רבינדרנת טאגור וגישת הדמיון של רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי דונאלד ויניקוט. לטענתה, הגישות לעיל משלימות אחת את השנייה במטרה לבנות אצל האדם את המסוגלות לאמפתיה מכילה.

אמפתיה בכלים הסטטוטוריים (חוקיים)

"בעת השימוש בנכסיו החומריים חייב האדם להקפיד להגן על עצמו מפני עריצותם. אם הוא חלש דיו לקטון כדי להתאים עצמו למידת כסותו, הוא נדון לתהליך של התאבדות הדרגתית מתוך התכווצות הנשמה.״[4]

רוחב היריעה של חוק הניקוז משנת 1957, החוק המתווה את היחס לשיטפונות, דורש בחינה ביקורתית של "עריצות מידת כסותו", כלשונו של טאגור. זהו חוק ישן שלנגד עיניו האתוס הציוני של ״כיבוש השממה״. תפיסה זו האמינה שנכסיו החומריים של העם תלויים בהעלמת המים מאותם האזורים החשובים לנקודות יישוב אסטרטגיות, סלילת כבישים ומסילות. זהו  אולי החוק היחיד שהכותרת שלו היא פעולה הנדסית. החוק מגדיר את אופן ההתייחסות של מדינת ישראל לנושא של נגר עילי ושיטפונות; המים נתפסים כנזק: "מים עיליים או אחרים המזיקים או העלולים להזיק לחקלאות, לבריאות הציבור, לפיתוח הארץ או לקיום שירותים סדירים במדינה" לשון החוק, והניקוז הוא "כל פעולה שמטרתה לרכז, לאגור, להוביל או להרחיק". נכסיו החומריים של העם, כלשון הציטוט של טאגור, נכון לישראל בשנת 2021, הנן אותן יחידות הדיור המתוכננות בעודף תכנוני, ללא התייחסות לשטחים הנדרשים לשיטפונות להתקיים במרחב. למשל, תוכנית מתאר לפינוי מחנות צה"ל מאזור המרכז המכונה תמ"א 47נ (האות נ מסמלת ניקוז) שמטרתה להשמיש שטחים לצורך בניית יחידות דיור, מגדירה את הנחלים בתוכנית כ " מנעד שבין פתרונות מוטי איגום לאלו מוטי התיעול ובטווח שבין שילוב הפתרונות בשטחים פתוחים אל מול שילובם במרקם הבנוי " (מתוך פרק המתודולוגיות תמ"א 47/נ- אגן צפון מערבי). הסד של הסמנטיקה זועק – אפילו  המילה נחל, כיישות מרחבית המכילה מים, מופיעה כאן תחת כסות הנדסית- תכנונית.

הסכנה שבפואטיקה ברורה, והיא היעדר הרלוונטיות והדחיפות, כשהאינטרס המוביל – הנכסים החומריים החשובים, הנן יחידות הדיור. "ההתאבדות ההדרגתית מתוך התכווצות הנשמה,״" כלשונו של טאגור הנה תיאור פואטי של המצב בו חוק הניקוז טרם עודכן והתפיסות התכנוניות והרגולטוריות כיום מאופיינות בהיעדר אמפתיה לנגר ולשיטפונות כתופעת טבע וכמה שתומך במערכות החיים (לאו דווקא אנושיים) בערוצי הנחלים והסביבה הלחה של פשטי ההצפה. אמפתיה בחוק נשמעת מופרכת? אפשר להתחיל מהיגיון, ולשלב את עקרונות הפדגוגיה של סוקרטס תחילה – לבחון את ההנחות העומדות בבסיס החוק, את מערכת הערכים אותן חוק זה משרת ואת הרלוונטיות של ערכים אלו ל-2021. שימוש בשיטה הסוקרטית תביא לשולחן דיון המתמקד במהות – שיח פתוח אודות האינטרסים המוצהרים והבלתי מוצהרים, הסיבות שבגינן התיקונים לחוק לא צלחו, שיום של נרטיבים מקובלים כנרטיביים סמכותניים ומסורתיים, גיבוש מטרות משותפות מוצהרות ובעיקר- במה שוויונית ומכבדת של כל השחקנים המשפיעים והמושפעים מנגר, נחלים ושיטפונות.

אמפתיה במחקר המדעי

 ניתן לטעון, בהכללה מסוימת שאינה רחוקה מהמציאות, כי המחקר המדעי בישראל בנוגע לשיטפונות הנו דוגמא קלאסית לתפיסה המפרידה בין האדם לטבע. הפרדה זו, לפי התאוריה של הפילוסוף הצרפתי ברונו לאטור, מכונה ה"חוקה המודרנית", והיא המאפשרת לעשות "כל דבר, מבלי להיות מוגבלים על ידי שום דבר".[5] למעשה, נתק של האדם ממכלול המערכות עליהן הוא נשען (מים, קרקע, אוויר וכדומה) מאפשר פעולה בלתי מוגבלת מבלי להידרש להשלכותיה על אותם המשאבים. הפרדה זו עומדת בבסיס המחקר של מדעי הטבע, המתקיים בדרך כלל בדיסציפלינות המבחינות בין האדם לעולם התופעות ה״טבעי״. כפי שמדעי ההידרולוגיה גיבשו את הנוסחה המעגלית של מחזור המים בטבע (אידוי, עיבוי, גשם, חילחול/ זרימה עילית וחוזר חלילה) עם התעלמות מהגורם האנושי, כך מדעי החברה מתנהלים בעולם שרק בני האדם (ההיסטוריה המשפחתית שלהם, ההתניות התרבויות של החברה בה הם נולדו וכיוצא בזה) קיימים בו, ללא ההכרה בתלות הקיצונית של האדם במערכות הטבעיות.[6] חקר השיטפונות בישראל, בתקופה בה שינויי האקלים מתבטאים באופן חריף בשיטפונות בסביבה עירונית, מתמקד רובו ככולו בסביבה, שניתן לכנותה באופן גס כנטולת אדם. דוגמה לכך ניתן לראות בכותרות של הרצאות מכנס שהתקיים בסתיו 2021, בנושא חקר שיטפונות שרובו ככולו התמקד בשיטפונות באזור ים המלח: "סופות גשם קיצוניות בסביבה מדברית צחיחה", "שיטפונות עבר בנחלי מדבר יהודה", "ניטור שיטפונות באזורים צחיחים" ודומיהם. סביבה נטולת אדם אמנם מאפשרת מחקר אמפירי אך הוא אינו יכול לתרום להבנה רחבה ומעמיקה של שיטפונות בבואינו לתקן את חוק הניקוז הארכאי. ידע עובדתי ולוגיקה המתגבשים אל מול מציאות נטולת לחצי פיתוח, נטולת ערים ונטולת אדם הנו עקר וקר. אמפתיה במחקר המדעי, שתאפשר "ללכלך" את מדע ההידרולוגיה באנשים, במקבלי ההחלטות, ובמציאות הלא נוחה בה כל נחלי החוף חופפים/ קרובים/ עוברים בסביבה אורבנית צפופה, הנה הכרחית כדי שנוכל לדמיין שילוב אדם-מים מכיל, אמפתי, המכיר זה בעצמתו של זה, וזה בחולשתו של זה.

אמפתיה בלימודים אקדמיים

 "חינוך הוא התהליך שבו המחשבה נפתחת מתוך הנשמה, נקשרת אל דברים חיצוניים ומוחזרת אל עצמה, וכך נעשית מודעת לממשותם ולצורת.״[7]

חינוך פואטי רואה באמנות תחום מרכזי לפיתוח הדמיון. דמיון מאפשר לנו לשים את עצמינו במקומו של אדם אחר, או של ישות אחרת. דמיון נרטיבי הוא היכולת לספר את סיפורו של האחר, להבין אותו, לכבד ולחמול אותו. אנו רגילים לחשוב על  דמיון כשייך לתחום המשחק, ולא ל"עבודה רצינית". אלקוט מערער על כך, וטוען כי ההבדל היחיד בין עבודה רצינית לבין משחק הוא החומרים איתם מתעסק הדמיון. קרי- הדמיון הינו מרכיב קרדינלי גם בעבודתם ה"רצינית" של הידרולוגים, מתכננים ומהנדסות הידראוליקה. מסלול הכשרה מוצלח יראה ללומדים כי הדמיון, הפתיחות, האמפתיה, נמצאים בכל דבר שהוא "מחוץ לתחומה של תגובה פיזית ישירה."[8] זה כולל שיחה עם שותפים ובעלי עניין, מחקר או ניסוי מדעי, תכנון בסביבת הנחל ועוד. לפי נוסבאום, חינוך טכני ועובדתי יכול בקלות להתעלם מההיבט של התלות ההדדית המתגלה כשאנו בוחנים באמפתיה את עולמינו. חינוך פואטי, לעומת זאת, מחנך לראות את האחר בפליאה, בהתרגשות, בהכרת התודה. הידרולוגים והידרולוגיות שיתחנכו בשיטת החינוך הפואטי, המשלב בצורה אינהרנטית תכנים פילוסופיים אומנותיים בתוכנית הלימודים, יוכלו לחשוב ולטעון בזכות עצמם, במקום להיכנע למסורות ולסמכות. ומכאן חשיבות החינוך הפואטי לדמוקרטיה. טיב הטיעון, ולא מעמד הטוען, אמפתיה מכילה, השימוש בגישה הביקורתית הסוקרטית החושפת את מבנה עמדתו של כל אדם, ובתוך כך חושפת הנחות משותפות, נקודות הצטלבות המקדמות מסקנה משותפת, כל אלו יהפכו את אותם ההידרולוגים, מקבלות ההחלטות, גאוגרפים, מתכננות, לאנשי מקצוע הטוענים טיעון מקצועי ולא סמכותני, טיעון המסוגל להיות חלק אינטגרלי מהעולם האנושי והמעבר לאנושי, ולא כנוסחה או מודל טכניים. האדריכל עודד קוטוק, בטור דיעה שפורסם בנובמבר האחרון מצביעה בדיוק על אותם  "פערי חלימה", כשהוא מתמקד במגזר הציבורי. בעידן קריסת האקלים היכולת לחלום, קרי, לדמיין עולמות בהם, למשל, למים ולשיטפונות יש מקום מרכזי בתהליכי תכנון ערים, היא קריטית. פיתוח הנרטיב אדם-מים, בדגש על העושר הסמנטי המתלווה אליו, החדרה של השיח הרטוב אל מסדרונות השלטון, אבל לא פחות חשוב מזה, הפיכה של השיח אדם-מים למקובל עבור כל אדם באשר הוא, הם צו השעה, והם אתגר משותף.

החלטת ממשלה ספקולטיבית, שיטפונות- 2030 תתקצב תכנון מכיל, ללא צורך בריסון ותחימה של האחר, תורה על הקצאת תקציבים לעשיה רפרודוקטיבית – משמרת, מטפחת, דואגת. נחלים משוקמים יהיו "סופגי" התקציב וסופגי השיטפונות, פשטי ההצפה יהיו מרכיב תכנוני שווה למרכיבים תכנוניים אחרים. ועוד נדמיין כי החולמים, המגשרים על "פערי הדמיון", ישמעו בצורה בהירה ונוכחת, כמי שמממשים את הזכות הדמוקרטית שלהם אך גם של כל אותם המרכיבים הלא אנושיים של עולמינו בהם אנו תלויים תלות גמורה.

 

החיבור מוקדש לזכרו של אבי, ד"ר יעקב גוטמן, גיניקולוג מיילד, שהיה לכלי עזר וכלי קיבול בשטף החיים.

 

[1] להחלטת הממשלה ראו https://www.gov.il/he/departments/policies/dec207_2021

[2]  נוסבאום, מ. 2017. לא למטרות רווח – מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח? . הוצאת הקיבוץ המאוחד. מאנגלית: שירן בק.

[3] de La Bellacasa, M.P., 2017. Matters of care: Speculative ethics in more than human worlds (Vol. 41). U of Minnesota Press

[4]  Tagore, R.,1917.Nationalism. New York:Macmillan.

[5]  Latour, B., 2012. We have never been modern. Harvard university press.

[6] Linton, J., 2010. What is water?: The history of a modern abstraction. UBC press.

[7]  ב. אלקוט, מחנך שפיתח את שיטת החינוך הפואטי, ראו Alcott, A.B., 1836. The Doctrine and Discipline of Human Culture. James Munroe

[8] Dewey, J., 1903. Democracy in education. The elementary school teacher, 4(4), pp.193-204.