מבוא קטן למחשבה ימית עכשווית / איתמר מן

מבוא קטן למחשבה ימית עכשווית

דיני הים היה באופן מסורתי אחד מתחומי המחקר היבשים ביותר בלימודי המשפט. אבל על רקע תפקידו של הים כשחקן ראשי בטרגדיה הענקית של משבר האקלים, התחום תפס חיים חדשים והפך, כפי שמסבירה רניסה מוואני, ל"מתודולוגיה": פרספקטיבה כללית שממנה ניתן לבחון מחדש את הנחות היסוד הבסיסיות ביותר של שאר תחומי המשפט. אני חושב על כך לא מעט כשאני במים. מנקודות המבט של שחיה או שייט במרחק מאה מטרים מהחוף, העיר חיפה ורכס הכרמל שמאחוריה נראים שונים ומובחנים. למי שרגיל לראותם מהיבשה, נוצרת הזרה כלשהי. באותו האופן, משפטנית שמביטה מהים על ההסדרים המשפטיים החלים ביבשה, תראה תמונה שונה מזו שרואים עמיתיה שעובדים באחד מהתחומים הרבים שמחוברים לטריטוריה. משבר האקלים והאיומים שהוא מביא אתו, הופכים את נקודת המבט הייחודית הזו לרלבנטית יותר מתמיד.

שורשי המחשבה הימית במאה ה-17

על מנת לבסס את "הים כמתודולוגיה", מוואני חוזרת לשני הוגים מרכזיים בתולדות המשפט הימי: המשפטן ההולנדי בן המאה ה-17 הוגו גרוטיוס, והמשפטן הגרמני הנאצי בן המאה ה-20, קרל שמיט.

גרוטיוס הוא אבי דוקטרינת "הים החופשי" (Mare Liberum), רעיון בעל השפעה מרחיקת-לכת, שחל במידה מסוימת עד ימינו. תוך שהוא מייצג את האינטרסים של הולנד כמעצמה ימית בפתיחת נתיבי סחר, גרוטיוס טען שמעצם מהותו הים אינו ניתן לחלוקה ולא ניתן להשליט עליו ריבונות או קניין פרטי. המחשבה של גרוטיוס צומחת מתוך הקשרים אימפריאליים מובהקים, אך מתאפיינת גם במימד אסתטי: "בשביל גרוטיוס, המאפיינים הפיזיים-חומריים של הים – רוחב הידיים שלו והשתנותו התמידית – הם שהפכו אותו לשונה מבחינה משפטית מיבשה [terra firma]." תודות לתרומתו התיאורטית של גרוטיוס, הים הפך אפוא לנחלת הכלל. למעט מקרים חריגים, לא ניתן להגביל תנועה של ספינות מעבר לרצועה חופית מוגבלת שמדינות יכולות להטיל עליה את שליטתן. בדומה לכך, מעבר לאותה רצועה, לא ניתן לכבוש את הים או לרוכשו בכסף.

יחד עם זאת, ההבניה המשפטית של הים לא הופכת אותו, לפחות בתקופתו של גרוטיוס, לדמוקרטי או משחרר. במובן זה, האמירה שהים הוא חופשי עלולה להטעות. הים הוא מרחב רווי משפט. משפט זה מוצמד לספינות הצי הסוחר הנע בים. כל ספינה נושאת עמה דגל ומביאה עמה את החוקים שלה, כסוג של "טריטוריה צפה" – או בלשונה של לורן בנטון – "אי של משפט". בתקופתו של גרוטיוס, הים הופך אפוא לעורק התחבורה החשוב ביותר של פרוייקט הקולוניאליזם המתגבש. הים הוא מרחב משותף, אך בפועל מנהלות אותו מספר מעצמות ימיות כמו אנגליה, ספרד, והולנד, תוך שהן מנצלות ומשנעות משאבים, עובדים ועבדים ברחבי העולם.

לצד המעצמות ומתוך המציאות המשפטית הימית הרוויה הזו צמחו במאה ה-17 אויבי המעצמות המושבעים, הם שודדי הים. בדיוק כיוון שהים היה מעבר לכל שליטה ריבונית, ושונעו בו אוצרות מכל קצוות תבל למרחקים עצומים, הוא גם יצר הזדמנויות מסוימות למי שפרעו עצמם מהמטרות הכלכליות של המעצמות. שודדי הים נודעו אפוא בתולדות המשפט הימי כמי שניצלו לראשונה את נקודת המבט המיוחדת שיצר המשפט הימי ביחס למציאות המשפטית היבשתית.

צורת החיים האירופאית שהחלה להתפשט בעולם דרסה ודכאה התארגנויות פוליטית ילידיות שלא חלקו עמה הנחות יסוד הנוגעות למוסדות בסיסיים כגון קניין פרטי, משפחה, ויישוב-קבע. ואולם שודדי הים לעתים קרובות היו פרטים וקבוצות שיצאו מתוך אירופה והחליטו לנצל את הכללים שביססו את ההתפשטות האירופאית – כנגדה. חתרנותם הוקדשה למטרות פרטיות ופרטיות בלבד, והדגל השחור האיקוני שלהם סימן אותם כחריג בעולם שבו שאפו מעצמות ליצור את סדרן האימפריאלי. כפי שנראה מיד, הדיכוטומיה בין מעצמות לבין שודדים כנראה לא היתה פשוטה כל כך. אבל הכינוי המשפטי הלטיני שניתן להם, Hostis humani generis, דווקא ניחן בפשטות רבה: "אויבי האנושות בכללותה".

שקיעה בבת גלים, איתמר מן, 2021

השליטה על הימים במאה ה-20

שמיט כותב שלוש מאות שנה אחרי גרוטיוס, בזמן מלחמת העולם השניה, ובעבודתו נמצא בסיס שני למחשבה משפטית-אסתטית על הים. למרות ש- Nomos of the Earth מוכר יותר, החיבור הרלבנטי לענייננו הוא מסה קצרה יחסית שפורסמה מוקדם יותר, ב-1942 תחת כותרת שתורגמה לאנגלית: Land and Sea: a World Historical Meditation. ברמה הפוליטית מה שמעניין אותו יותר מכל הוא כיצד האימפריה הבריטית זכתה לשליטה כמעט בלעדית במרחב העולמי. ברמה הפילוסופית מה שמעניין אותו הוא כיצד אנחנו חיים בעולם; ובאופן ספציפי, כיצד העולם התאחד ב"מהפכה מרחבית פלנטרית", עד שלדבריו, באמצע המאה העשרים, האדם מחזיק את כדור הארץ כולו בכף היד.

בצל משבר האקלים, תשובה אחת לשאלה איך האימפריה הבריטית השתלטה על העולם מתמקדת במהפכה התעשייתית באנגליה של המאה ה-19, ובפנייה לאנרגיה ממקורות מאובנים. זו שחררה אל האטמוספירה את הפחמן הדו-חמצני שאגרו צמחים במשך אלפי שנים, ואפשרה את ההתפשטות חסרת התקדים של הכלכלה הקפיטליסטית במאה ה-20. ואולם המענה של שמיט הוא שונה. שורשיו מוקדמים יותר בהיסטוריה, והוא ונעוץ בשליטה הבריטית במרחבים הימיים. הים, המחבר בין כל חלקי העולם והופך אותו למרחב משותף, אינו מקום חייו האופייני של האדם לדעתו של שמיט. בכך הגביל הים את  האדם ואת השתלטותו על משאבי כדור הארץ. עם השליטה בימים, אומר שמיט, צורת החיים האנושית השתנתה לבלי הכר. באמצעות מהפיכה טכנולוגית ולוגיסטית, האדם זכה בפעם הראשונה בהיסטוריה לשליטה במרחב של העולם.

דמותו של שודד הים היא דמות מפתח עבור שמיט. "הקפיטליזם הטורפני המוקדם" של האנגלים, הוא מסביר, הסתמך על נוסחה בסיסית אחת: לצד הצי המלכותי וההתנהלות של האנגלים כמעצמה ימית, האנגלים בנו את העושר שלהם גם על שוד וביזה במרחב הימי כולו. עבור האנגלים החלוקה ל"אנושות" (המעצמות) ו"אויב האנושות" (שודדי הים) היתה אולי דיכוטומית, אך בסופו של דבר זו היתה העמדת פנים. בפועל, בית המלוכה וגורמים בממלכה עמדו בעת ובעונה אחת בשני צידי המתרס – הן בצד הציבורי, המעצמתי-קולוניאלי, והן בצדם של השודדים שנצלו את המערכת העולמית החדשה למטרות פרטיות.

התקופה המכרעת מבחינת שמיט היא ארבעים וחמש השנים שבין 1558 ל-1603 בהן שלטה המלכה אליזבת (שאף הקדימה את גרוטיוס). הוא כותב עליה: "מבחינה זו, עם כל התום הבתולי שלה, היא עשתה בדיוק מה שאינספור בני ובנות אצולה ובורגנות עשו בזמנה. הם השתתפו בעסק ענק של ביזה. מאות ואלפי אנגלים ואנגליות הפכו לשודדי ים קפיטליסטים  [corsair capitalists – שמיט משתמש בשפה האנגלית]. גם זה חלק מהתפנית היסודית מהיבשה לים, עליה אנו מדברים כאן." האופן שבו אנגליה פעלה כאימפריה בוזזת הוא מבחינת שמיט מודל לכוח עצום שהצליח להביא את החדש, להחריב את הישן, ולשנות לנצח את גורלה של האנושות.

לקראת מחשבה ימית סולידרית

בהשוואה לגרוטיוס, שהניח יסודות איתנים למשפט הבינלאומי ההסכמי המודרני, הכתיבה של שמיט היא אנטי-משפטנית. היא מכויילת אל הכוח, וככל שהמחשבה המשפטית מלווה את הכוח ודוחפת אותו קדימה, כך היא יצירתית ומשמעותית יותר. אך מנקודת מבט אחרת, ניתן לראות בקלות את ההמשכיות בין השניים. מדובר בשני חלקים חשובים מתוך מסורת של מחשבה משפטית אירופאית שמדגישה התפשטות מרחבית עולמית לצד צבירת הון ושליטה.

יתרה מזו, ניתן להציב גם את גרוטיוס וגם את שמיט על רצף אחד בסיפור היסטורי שמביא אותנו למציאות הנוכחית של טרגדיה אקלימית. לפי סיפור כזה, גרוטיוס הניח את התשתית לסחר בינלאומי ושינוע סחורות למרחקים ארוכים; שמיט זיהה כיצד הממלכה הבריטית עשתה שימוש בתשתית הזו כדי להפיץ כלכלה קפיטליסטית ונצלנית לכל עבר, לצבור כוח, ולשנות את האנושות לבלי הכר; ועם המהפכה התעשייתית, התשתית הקפיטליסטית העולמית שכבר הונחה, התחמשה בפחם ומקורות אנרגיה מאובנים. התחנות הימיות הללו קשורות לבלי הפרד בתהליך גלובליזציה שנמצא בגרעין משבר האקלים.

כיצד, אם כן, יכולה מחשבה ימית עכשווית להעניק לנו מושגים שיכולים להתמודד עם משבר זה? תפקידו של הים כשחקן ראשי בטרגדיה ניתן לו בעיקר עם עליית פני המים. כולנו כביכול בסירה אחת טובעת. יתרה מזו, בצלו של המשבר, תפקידו של הים כמאגר טבעי לפחמן דו-חמצני הולך ומתחסל. המשימה שעומדת מולנו היום, אני חושב, היא לנצל את נקודת המבט המשפטית-אסתטית השונה שיוצר הים על מנת לפתוח הזדמנויות לסולידריות בינלאומית שהמרחב הטריטוריאלי המוגבל מסתיר. אפשר אולי ללמוד משהו משודדי הים, אשר יישמו לראשונה ובצורה החדה ביותר את נקודת המבט הימית –כמתודולוגיה. סביר להניח שלא נוכל וגם לא יהיה כדאי להתנתק לחלוטין מנקודת המבט היבשתית. אך האם לא ניתן, כמו האימפריה האנגלית שכותב עליה שמיט, להחזיק במטרות ציבוריות ופרטיות בעת ובעונה אחת?

בעבר, דיני הים נועדו ליצור מסגרת של סולידריות הדדית עבור ימאי כל העולם שהיו חשופים יחד לסופות ופגעי מזג אויר בלתי צפויים במרחב הימי. מה שאפשר למעצמות יריבות להתאחד ולקבוע כללים לסיוע הדדי בין ספינותיהן היה האויב החיצוני המשותף – הטבע. היום התנאים הם שונים. רוב הספינות המפליגות פגיעות הרבה פחות לאירוע מזג אויר קיצוני במקום כזה או אחר. והאיום המשותף לכולן, זה של משבר האקלים, איננו בא מבחוץ. הוא תוצר ישיר של הפעולות של המדינות המפותחות כולן – ייצור, אך כמובן גם שינוע.

אם אכן התהליך הימי הסתיים באיחוד הסופי של המרחב העולמי ניתן לשאול כיצד ניתן לנצל את האיחוד הזה למטרות סולידריות. כיצד יכול המרחב הימי לאפשר לנו לפעול על מנת למתן את תוצאותיו הרות האסון של האיום החדש הזה, ובתקווה לפרק את מנגנוני הניצול שעלולים להקריב, בהווה ובעתיד הקרוב, חלקים גדולים מהאנושות?

הדוגמה המוכרת ביותר לפעולה מסוג זה לקוחה מההקשר העכשווי של תנועת מהגרים ופליטים, שרבים מהם נעקרו מנסיבות שנגרמו בין היתר בגלל התחממות כדור הארץ. כאשר מבקשי מקלט נעים על פני הים למדינה חדשה, הם מנצלים את המרחב המשפטי הימי שבו קיימת הנחה של תנועה שאינה מוגבלת; והם נסמכים על חובות ההצלה והסולידריות בים, שגם הן כאמור חלק ממורשתו הישנה של גרוטיוס. כאשר כתב על חובת ההצלה, גרוטיוס חשב על הסוחרים הזקוקים לעזרה בעת סערה. אך היום פליטים ומהגרים מנצלים בגופם חובות אלו למטרות אחרות של הגנה עצמית מפני חיים שאינם חיים, כולל חיים בצל משבר האקלים. גם קבוצות המצילים והמתנדבים הנעות על פני הים התיכון להושיט יד לעזרה לעתים קרובות מנצלות את הדינים שנוצרו בעידן אחר. הם בוחרים דגלים בזהירות ותוך מבט למערכת הסמכויות המיוחדת שנוצרת בים, ומסתמכים על כללים שנוצרו כדי לאפשר חופש תנועה לסוחרים וקולוניאליסטים.

ואולם, כפי שהראה המשפטן פרדריק מגרה (Mégret) במאמר מהעת האחרונה, הפוטנציאל שפותחים היום דיני הים לצורות חדשות של סולידריות אינו נגמר שם. מגרה כותב על סולידריות עם פליטים, אך מדגיש גם כיצד המרחב הימי אפשר צורות פעולה חדשות לפעילי גרינפיס שמפליגים על מנת להגן על הים ועל החיים בו; וכן כיצד עשתה בו שימוש הקבוצה הפמיניסטית women on waves על מנת לפתוח קליניקות אקס-טריטוריאליות להפלות מול חופי מדינות בהן יש איסור על כך. עבור מוואני, הדרך להעניק פוטנציאל מהפכני כלשהו לסביבה המשפטית הימית עוברת בנטיעת המחשבה המשפטית הימית המערבית בהיסטוריה מושתקת יותר של חיים לא-אירופאיים עם ובאמצעות הים.

הדוגמאות וכיווני המחשבה שונים זה מזה במובנים חשובים. מה שמשותף להם, הוא הניסיון להגיד דבר פשוט: אל מול המשבר הנוכחי, יש צורך במחשבה מחודשת על הקטגוריות הבסיסיות, המשפטיות, הכלכליות והפוליטיות, של החיים שלנו במשותף. יתרה מזו, יש צורך לנצל הזדמנויות לפעולה שמערכת משפטית לא-טריטוריאלית טומנת בחובה. ייתכן שלא במקרה תנועות ששואפות לדמוקרטיזציה ושחרור עושות לא פעם שימוש בדימוי הדגל השחור של הפיראט. אם נוכל ללמוד משהו משודדי הים, אם נלמד לשחות בתוך ההזרה שיוצר המרחב הימי, ייתכן שהים ייצר לנו נקודת מבט והזדמנויות חדשות לפעולה.

נמל קיסריה / איתמר מן, 2020

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לקריאה נוספת:

Barak, On. Powering Empire: How Coal Made the Middle East and Sparked Global Carbonization, 2020.

Benton, Lauren, and Nathan Perl-Rosenthal, eds. A World at Sea: Maritime Practices and Global History. Philadelphia, 2020.

Braverman, Irus, and Elizabeth R. Johnson, eds. Blue Legalities: The Life and Laws of the Sea. Durham, 2020.

Grotius, Hugo. Mare Liberum, 2012.

Mawani, Renisa. Across Oceans of Law: The Komagata Maru and Jurisdiction in the Time of Empire. Durham, 2018.

Mégret, Frédéric. “Activists on the High Seas: Reinventing International Law from the Mare Liberum?” International Community Law Review 23, no. 4 (January 21, 2021): 367–402. https://doi.org/10.1163/18719732-12341454.

Schmitt, Carl. Land and Sea: A World-Historical Meditation. Edited by Samuel Garrett Zeitlin and Russell A. Berman. Candor, NY, 2015.

———. The Nomos of the Earth in the International Law of Jus Publicum Europaeum. Translated by G. L. Ulmen. New York, 2006.