מבחינה חוקית, ישראל נתונה במצב חירום קבוע, ירושה קולוניאלית מהמנדט, שמאפשרת למדינה להגדיר את הפלסטינים בין הים לנהר כאוכלוסייה מסוכנת ולמנוע מהם כניסה אל שטחים נבחרים, בזמנים משתנים. בעוד שפלסטינים אזרחי ישראל חדלו להיחשב (באופן פורמאלי בלבד) כסכנה פוטנציאלית כשהוסר המשטר הצבאי ב-1966, תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה מוגדרים כך כיום. סכנה פוטנציאלית זו שפלסטינים מגלמים בעיני המדינה, מהווה מבחינתה את ההצדקה למחסומים המנקבים את הארץ, לחומת ההפרדה שנישאת לגובה של שמונה מטרים באזורים עירוניים כמו ירושלים, בית לחם, קלקיליה וטול-כרם ולמשטר ההיתרים דרכו מוסדרת התנועה של תושבי הגדה המערבית הפלסטינים אל תוך הקו הירוק וההתנחלויות, בעיקר לצורכי תעסוקה בשוק העבודה הישראלי. שכן למרות סימונם הקולקטיבי כאוכלוסייה מסוכנת, מתקיים קונצנזוס נרחב במערכת הפוליטית בישראל, על שלל נציגיה וזרמיה, בנוגע ללגיטימיות ולצורך בהעסקתם.
בישראל המושגים "חוסן לאומי" ו"חוסן חברתי" כרוכים יחד ומייצגים לרוב מצב אידאלי של מוגנות מפני הסכנה שמאיימת על החברה כולה, הרע המוחלט. אך אין מדובר בתוקף שממתין על סף הדלת בלבד, איום חיצוני שמאיים לפרוץ אל תוך הבית, אלא גם באיומים פוטנציאליים שנמצאים בתוכו ממש, נכנסים ויוצאים מדי יום כדי לבנות ולשפץ את המבנים שבתוכם אנחנו יושבות, הכבישים והגשרים שמגיעים אליהם והתשתיות שמחברות ביניהם, מערכות המים, הביוב, הניקוז והחשמל. שיח החוסן בישראל כורך בתוכו את הדרישה האזרחית מן הקולקטיב ומהפרט להיות חלק מ"תרבות של מוכנות" למשברים שתמיד בפתח, עומדים להתרחש.[1] זו הדרישה לכוננות וללכידות חברתית אזרחית שיבטיחו מוגנות מפני איומים על הגוף הפרטי והקולקטיבי – הנתפסים כאורגניזם אחד – ואת הקשר בין המערכות, היכולת לעבוד יחד בפתאומיות ברגעי המשבר שעוד יגיעו. זוהי הדרישה לגמישות, היכולת להתאושש מהר, שוב ושוב כל פעם מחדש.
בדוח שפורסם לציבור ב-2022 על ידי הצוות לחשיבה חברתית של המכון למחקרי ביטחון לאומי בעריכת גדי איזינקוט, "עתיד משותף לחברה הישראלית לחיזוק החוסן החברתי – תובנות והמלצות", המילה סולידריות מופיעה 96 פעמים.[2] בהערה שמופיעה בתחילתו, מסבירים כותבי וכותבות הדוח שבעוד שסולידריות בתרגום לעברית היא לכידות חברתית, הם בחרו לאמץ דווקא את המונח הלועזי. זאת כיוון שהוא מבטא יחסים שהם מעבר לקשרים בין קהילות, לערכים משותפים ולתחושת שייכות. המילה שייכות, אגב, מופיעה 19 פעמים בדוח, לרוב בדמות הצירופים; "שייכות לקולקטיב מאחד", שייכות לקהילה, למדינה ולמוסדותיה" וכדומה.
הדוח מגדיר סולידריות כך: "תחושת אחווה בין פרטים ובין קבוצות חברתיות מגוונות ושונות זו מזו, הבאה לידי ביטוי בהתייצבות של פרט או קבוצה לצד פרט או קבוצה אחרים זולתם. סולידריות הינה מרכיב חיוני לקיומה ולחוסנה של חברה. האתגרים הניצבים בפני יצירת, שימור וחיזוק הסולידריות בישראל, המתאפיינת כחברה שסועה לעומק, נוגעים לשאלות זהותיות, לאומיות, פוליטיות, נרטיביות, כלכליות ודתיות. השסעים בין הקבוצות השונות נבדלים זה מזה בעומקם. השסע בין החברה היהודית לערבית הינו המשמעותי יותר, בהיותו חלק מסכסוך לאומי עמוק ונמשך ולכן הוא דורש תשומות מיוחדות הן כלפי פנים והן כלפי חוץ בהתאם. חלק מהפגיעה בסולידריות בעת הנוכחית נוצרה על ידי אינטרסים פוליטיים שהובילו לדה-לגיטימציה כלפי חלקים מהציבור."
לפי דוח זה, סולידריות הינה מרכיב חיוני לקיומה ולחוסנה של המדינה, אך מכיוון שישנם "שסעים" בתוך החברה בישראל, צורך זה הינו מאתגר במיוחד. הדוח מבטא חלוקה בין פנים לחוץ, בין חוסן חברתי או אזרחי שמהווה מנגנון של לכידות פנימית, לבין חוסן לאומי המהווה מנגנון פנימי הפועל כלפי חוץ. לפי דוח זה לא ניתן לקיים חוסן חברתי או "סולידריות" פנימית ללא חוסן לאומי, כלומר ללא תחושה קולקטיבית של שייכות למדינה. אך כיצד מדינה שגבולותיה מטושטשים יכולה לקיים חוסן חברתי או חוסן לאומי? איפה זה בפנים? איפה זה בחוץ? מתי אני בפנים או בחוץ?
גבולותיה של מדינת ישראל מעורפלים. הם מתהווים מאז הקמתה ומהווים אתר של מאבק מתמשך על לגיטימיות. למעשה ניתן לומר שישראל היא מדינה ללא גבולות, מכיוון שהם חורגים מעבר לטריטוריה וזמן, שהרי היא מוגדרת כשייכת לכל יהודי ברחבי העולם.[3] הקו הירוק הוא גבול מתעתע שכל הזמן מופיע ונעלם – משרד החינוך הישראלי בעצמו אסר על המוסדות תחת פיקוחו לעשות שימוש במפות המציגות אותו.[4] שכן מדובר בגבול שנאכף על פלסטינים בלבד; בעוד שאזרחים יהודים – וגם אזרחים זרים בעלי ויזת שהייה בישראל – יכולים לחצות אותו בקלות ללא הודעה מוקדמת, פלסטינים חשים אותו בגופם.[5]
It's shit to escape but they don’t give me a permit so I just said fuck it you know[…] I found work in Herzelia and the guy told me come tomorrow. So I packed my stuff while my family was waiting to say goodbye. My mom was really worried, but I just went. I had to make money, so I escaped the wall to work[6]
ציטוט זה נלקח משיחה שקיימתי ב-2015 עם אמיר, אז בן 18 מקלקיליה, העיר הפלסטינית הרביעית בגודלה בגדה המערבית והקרובה ביותר לישראל, שמוקפת כולה בחומת ההפרדה מלבד חלק מזרחי אחד קטן שאינו חסום על ידה. באותה תקופה אמיר עבד בישראל ללא היתר עבודה, שוהה בלתי חוקי לפי המדינה, מונח שעושים בו שימוש בישראל כמעט תמיד רק בהקשר של פלסטינים.[7] לצד מטריקס המחסומים המנקבים את הארץ, חומת ההפרדה שבנתה ישראל לאורך הקו הירוק והבירוקרטיה המסועפת של משטר ההיתרים, מקיימת המדינה מדיניות ארוכת שנים של העלמת עין לאורך הקו הירוק, כזו שמתעצבת ומשתנה בהתאם לצרכיה המשתנים. באופן זה פועלת ישראל בשני אופנים סותרים, מצד אחד מונעת כניסה דרך המחסום מפלסטינים רבים המוגדרים על ידה כסיכון ביטחוני, על פי תנאים והגדרות עליהם ארחיב בהמשך, ומצד שני, באופן בלתי פורמאלי, מאפשרת להם להיכנס בהמוניהם מבלי לעבור בדיקה ביטחונית אחת.
כולנו ראינו את התיעוד בתקשורת וברשתות החברתיות של המוני אדם חוצים דרך הפתחים ואת המכוניות הממתינות להם מן הצד השני.[8] תושבי הגדה שאינם מצליחים להשיג היתר כניסה קופצים מעל החומה, מצטופפים בתא מטען של מכונית, הולכים שעות ארוכות לאורך דרכים הרריות כדי להגיע למקום שהחומה עוד לא נבנתה בו, מסתכנים במעצר ואף גרוע מכך. לאורך העשורים האחרונים ישנן תקופות ארוכות שקל לחצות ללא היתר כניסה אך בזמנים אחרים האכיפה מתהדקת והקו הירוק הופך קטלני. התיאור של אמיר חושף את הגדה המערבית כסוג של כלא ואת השימוש שישראל עושה בה כמאגר עובדים זולים וקלים לניצול. אך מעבר לכך, מילותיו מצביעות על הרווח שמופק באמצעות הגבול הפרוץ ועצם שמירת מראית העין של "בריחה מוצלחת". שכן הצורך העמוק להיות בתנועה תמיד בקרב פלסטינים, עליו הצביעה אמאל בשארה, הוא מה שמנוצל בצורה הכי מתוחכמת על ידי ישראל, המאפשרת באופן קבוע את המעבר של עובדים לא חוקיים, הכי קלים לניצול ולכן הרווחים ביותר.[9]
מאות אלפי פלסטינים תושבי הגדה המערבית פזורים באתרי בניה ברחבי הערים, עמלים על תשתיות או עובדים בתוך בתי עסק ובתי משפחה באופן חוקי ולא חוקי עם כלים כבדים ומסוכנים למשך תקופות ממושכות.[10] מדי פעם ובפעימות דנים בתקשורת הישראלית בפריצות הקו הירוק ומגדירים את הפלסטינים שנכנסים דרכו ללא היתר כ"מכת מדינה" המאיימת כל החברה כולה. בעקבות כך מתהדקת האכיפה לאורך חומת ההפרדה ופשיטות משטרה ומעצרים המוניים מוצגים לראווה בתקשורת, מלווים לא פעם בדימויים של קבוצות גברים עם פנים מטושטשות, רק גוף, עומדים אזוקים בחדר, בתוך תא מטען של מכונית, או תיעודיים גרפיים קשים יותר.[11] אך מי הם אותם שב"חים? ומה מבדיל בינם לבין אלו שמקבלים היתרי כניסה?
ישראל בוררת את האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית באמצעות משטר ההיתרים שמטרתו המוצהרת היא לזהות ולנטרל סכנות לפני שהן מתממשות. בפועל, ההבחנה בין "הפועל" ל"אויב" מטשטשת על ידה ונמצאת תחת שינוי מתמיד.[12] היתר כניסה מונפקים לאחר בדיקה במערכת הנקראת "אבן מתגלגלת", המלכדת את המידע אשר מתקבל על תושבי הגדה המערבית הפלסטינים משלל מנגנונים ביטחוניים, פליליים ומנהליים. ההיתרים ניתנים עבור צרכים מוגדרים בלבד, למשל: תעסוקה – ההיתר המופץ במכסות הגבוהות ביותר המאפשר עבודה בענפים מסוימים בלבד – צרכים משפטיים, בריאותיים, צרכי פולחן ואפילו באופן הציני ביותר, למטרות תיירות.[13] כל סוג היתר מהווה מנגנון ניהול אוכלוסייה בפני עצמו, המגדיר תנאים ומגבלות שונות הנקבעות על ידי שב"כ ומופץ במכסות שונות הנקבעות על ידי הממשלה מעת לעת.
כדי לקבל היתר עבודה בתוך הקו הירוק בענף הבניין למשל, שמהווה את הרוב המשמעותי ביותר של היתרי העבודה, פלסטינים תושבי הגדה המערבית צריכים להיות מעל גיל 22 ונשואים. כלומר, היתרי העבודה ניתנים רק לאלו שעל כתפם מוטלת אחריות כלכלית כבדה יותר ולכן סביר שיהיו כבולים יותר למעסיק.[14] המגבלה על הגיל והמצב המשפחתי מאפשרת למדינה להתערב באורחות החיים של האוכלוסייה אותה הגדירה כמסוכנת. שכן היא מעודדת רבים המבקשים להשיג היתר עבודה – לאור אחוזי האבטלה הגבוהים בשטחים הכבושים – להתחתן מוקדם, להקים משקי בית ולקחת על עצמם חובות כלכליים כבדים יותר. העובדים הופכים כך תלויים יותר במקום העבודה וביציבותו, נאמנים ומסורים יותר למעסיק. מעבר לכך, מגבלות אלו מגדירות באופן קולקטיבי את כל הפלסטינים תושבי הגדה המערבית הצעירים והרווקים כסכנה פוטנציאלית.
מדובר בשליטה על התנועה במרחב ובזמן. שכן שהותם של אלו שקיבלו היתרי העבודה בתוך הקו הירוק מוגבלת למסגרת זמן נוקשה שאינה כוללת את הלילה ונמשכת לרוב בין 05:00 – 19:00\ 22:00. מסגרת הזמן הזו מגבילה את בעל ההיתר למרחב העבודה ומדירה אותו ממרחבים ואינטראקציות שאינן מבוססות על יחסי העסקה. שכן מחוץ לשעות העבודה הוא יכול להיות רק בדרכו הביתה או חזרה. מגבלות טמפורליות נוקשות אלו מנתבות את תושבי הגדה המערבית לתפוקה מקסימלית ומצמצמת אותם לתפקידם כפועלים. בפועל, רבים נמנעים מלעמוד שעות ארוכות ומחניקות במחסומים הצפופים, נשארים גם במהלך הלילה והופכים "לא חוקיים" עם רדת החשכה.
חוסן בישראל פירושו מוגנות, הגנה עצמית, לעולם לא מתקפה. מצב החירום שבו נמצאת המדינה ומערכת ההצדקות שרטוריקת הביטחון מבוססת עליה, מבנים חברה בכוננות מתמדת שבתוכה האלימות מוכחשת (צבא *ההגנה* לישראל). האלימות הזו ממוסגרת תמיד כאקט של הישרדות, אלימות שמופעלת מתוקף הנסיבות ולכן היא נטענת בגבורה, ממוסגרת כהכרחית ומוכתרת כקדושה. משטר ההיתרים, המחסומים וחומת ההפרדה שנועדו למנוע סכנה, משמשים בפועל באופן יומיומי כמנגנוני מקסום רווחים ושליטה יהודית במרחב. המדינה עושה שימוש בכוח העבודה הפלסטיני כמשאב שיש לנצל עד תומו, שכן תושבי הגדה המערבית עובדים בגופם את בניין האומה הציונית, תחת תנאים בלתי אפשריים המצמצמים את נוכחותם למינימום הרווחי ביותר.
לא רק שהרוב המוחלט של היתרי העבודה אינם תקפים בלילה, אלא שכמו כל שאר ההיתרים הם יכולים להתבטל בכל רגע. סגרים מוכרזים באופן קולקטיבי, בהפתעה בעקבות מתיחות ביטחונית או באופן קבוע כל שנה מחדש (בחגים יהודיים ובימי בחירות), ואלו מבטלים באופן אוטומטי את כל ההיתרים ומפלילים קולקטיבית את כל תושבי הגדה המערבית הנמצאים בתוך תחומי הקו הירוק. מעבר לכך, מעסיקים יכולים לבטל היתרי עבודה באופן מידי, באמצעות שליחת בקשה באתר אינטרנט ממשלתי או להביא למעצר העובד. למעשה כל אזרח ישראלי, אזרחים יהודים באופן המשמעותי ביותר, יכול להביא למעצר ולביטול היתרי כניסה של פלסטינים תושבי הגדה המערבית, מבלי להתאמץ, בחסות עליונותו האינהרנטית בחוק. באופן זה ההבדל בין "הפועל" ל"אויב", או בין סכנה לרווח, מטשטש כל הזמן, בדיוק כפי שהגבול עצמו נאכף, בשרירותיות ובהתאם לאינטרסים משתנים של הסוכנים בשטח.[15]
שיח החוסן בישראל כולל בתוכו את הדרישה האזרחית לערנות מתמדת, כדי להבטיח את ביטחונה של המערכת כולה. דרישה זו מבוססת על הסמכות החוקית שניתנת לכל אזרח לפעול על פי שיקול דעתו ולהביא ל"נטרול" האיום.[16] לאחרונה גוברת הציפייה מאזרחים לשאת נשק בתוך הקו הירוק ובהתנחלויות כדי לסייע לכוחות הביטחון ולמנוע סכנה קטסטרופאלית.[17] כל האזרחים אחראים על ביטחונה וחוסנה של המערכת כולה ויכולים להפעיל אלימות מטעמה במקרה שעולה חשד מספק לאיום. במצב החירום התמידי והמתוח הזה נעשות "טעויות" ופלסטינים ויהודים מזרחים בעלי "חזות ערבית" נורים ונרצחים כשהם נחשדים בשוגג כמסוכנים.[18]
מדינת ישראל אינה מעוניינת להגדיר באופן סופי את תחומיה ומותירה את הגבול נזיל והיא אינה מתכוונת להכליל את תושבי הגדה המערבית כאזרחים – שכן זה יפגום במאמציה הדמוגרפיים ליהוד הארץ. שיח החוסן בישראל, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדוח שפתחתי איתו, דורש מהחברה בישראל לקיים "יחסים שהם מעבר לקשרים בין קהילות, לערכים משותפים ולתחושת שייכות" וזאת מכיוון שהוא נטוע עמוק בנרטיב של אשליה. לישראל אין גבול גאוגרפי מוגדר עם הגדה המערבית ובכל זאת היא דורשת מאיתנו להגן עליו. ההבחנה בין פנים לחוץ קורסת שכן הגבול נמצא בכל מקום, משני צדי הקו הירוק, מסומן על הגוף הפלסטיני באשר הוא, המגלם את סופיות המדינה בכל מקום ובכל זמן. מצב החירום וחוסר ההכרעה המתמיד בנוגע למעמד החוקי של תושבי הגדה המערבית הפלסטינים, מאפשר למדינה לנצלם עד תום כמשאב ומציבם על סף הכחדה לטובת העמקת העליונות היהודית בין הים לנהר, אך בו בזמן הוא מחולל פנימה חברה שסועה, שנמצאת בכוננות תמיד, עם האצבע על ההדק כל הזמן, עסוקה באופן יומיומי בדחיית הקץ שעוד רגע מגיע.
[1] תודה למיכל גבעוני על ההמשגה של שיח החוסן, אותה הציגה בפני קבוצת המחקר שהובילה לכתיבת הטקסטים בגיליון זה.
[2] פורסם לציבור באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב, פברואר 2022 – עתיד משותף לחברה הישראלית – המכון למחקרי ביטחון לאומי (inss.org.il) הדוח הודפס לראשונה באוקטובר 2021 אך הופץ באופן פנימי בלבד.
[3] Tawil-Souri, Helga. “New Palestinian Centers: An Ethnography of the `checkpoint Economy’.” International Journal of Cultural Studies 12, no. 3 (May 2009): 217–35
[4] "משרד החינוך דורש מעיריית תל אביב להסיר מבתי הספר מפות המציגות את הקו הירוק", אור קשתי, הארץ, 24.8.22
[5] פלסטינים שבידם אזרחות ישראלית יחוו לרוב מעבר משפיל, אך לבסוף יחצו את המחסום, בעוד שפלסטינים תושבי הגדה המערבית אינם יכולים להיכנס ללא היתר. הכניסה לתושבי עזה כמעט ואינה מתאפשרת מאז שהוכרז המצור ב-2005. על תנאי ההעסקה המחפירים של תושבי עזה המעטים להם ניתנת "הזכות" לעבוד בישראל ניתן ללמוד מפניה שנעשתה על ידי הארגונים קו לעובד וגישה למשרד הכלכלה ורשות האוכלוסין וההגירה בינואר 2022; פניה-בנוגע-להעסקת-עובדים-בעלי-היתרים-לצרכים-כלכליים.pdf (kavlaoved.org.il) בנוסף, למרות שאזרחים זרים שקיבלו אשרות תיירות מישראל יכולים לחצות מחסומים בקלות, הם אינם מורשים ללמד, ללמוד, להתנדב, לעבוד ולגור בה. עוד על כך ראו: "כללים חדשים לכניסה לגדה המערבית מחמירים את בידודם של הפלסטינים", פורסם באתר של Human Rights Watch ב- 23.1.23.
[6]. יומן שדה,12.4.15 . ציטוט זה נמסר באנגלית במקור.
[7] מעניין לבחון את הרגעים המעטים בהם פליטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה ממקומות אחרים נקראים שוהים בלתי חוקיים.
[8] לדוגמה: "סיכון מחושב: מה שקורה בגדר ההפרדה כל בוקר צריך להדאיג את ישראל", ניר דבורי, ,N12 30.1.21.
[9] Bishara, Amahl. Driving While Palestinian in Israel and the West Bank: The Politics of Disorientatio n and the Routes of a Subaltern Knowledge, in American Ethnologist, Vol. 42, No. 1,(2015): 38
[10] אין הארכות מדויקות של מספר הפלסטינים החוצים ללא היתר.
[11] למשל: ""מנוחה נכונה? שב"חים הסתתרו בקברים", עזרי עמרם, N12, 23.11.14; "השוטרים נדהמו: שב"חים במקרר ובארונות . תיעוד", גיא עזרא, סרוגים 3.7.17.
[12] המסגרת הקצרה של המאמר הזה לא אפשרה לי לעסוק במנגנון המודיעין הישראלי, אשר אחראי באופן משמעותי על הטשטוש הזה. שב"כ סוחר בהיתרים למטרות מודיעין ומשתמש בהם על מנת לשכנע רבים לשתף עמו פעולה. טקטיקה דרכה הוחדר חשד עמוק בתוך קהילות פלסטיניות ובינן לבין יהודים במרחב.
[13] היתרים מופצים לפלסטינים תושבי הגדה לצורך עבודה בהתנחלויות ללא הגבלה של מכסה כמותית.
[14] סטאטוס הרשאות לכניסת פלסטינים לישראל, ליציאתם לחו”ל ולמעברם בין איו”ש לבין רצועת עזה 13.1.22
[15] הפוזיציה הדואלית מלאת המתחים של הפועל-אויב (עליה הרחבתי בעבודת המאסטר שלי) משתקפת בשיח ובתקשורת הישראלית, לדוגמה; "במציאות המורכבת בי"וש חדירת ש"בחים אינה בהכרח דבר רע", נועם אמיר, מקור ראשון, 29.3.21; "הורים מתלוננים: פועלים רבים עובדים בגן ללא השגחה", ניקי גוטמן, nrg, 26.9.17; "שר הביטחון אישר: פועלים פלסטינים לא יוכלו לנסוע באוטובוסים בארץ", נועם אמיר, מעריב, 26.10.14; "עיר בפחד: שב"חים מסתובבים חופשי. בנס נמנע טבח"
[16] ישראל היא חברה מיליטריסטית, שירות החובה ליהודים ויהודיות זוכה לקונצנזוס עמוק ומהווה טקס חניכה ומעבר לבגרות וקרש קפיצה לעולם התעסוקה הישראלי. הוא כורך את זהותם בזהותה של המדינה והופך את כולם מגיל צעיר לסוכנים שלה.
[17] ישנם דוגמאות רבות מאוד למקרים בהם אזרחים נטלו את סמכויות המדינה לידיהם. אך מעניין גם לבחון את התגובה למקרים הפוכים, בהם לא היה אף אחד שיעשה זאת. ב-15 לנובמבר 2022 לדוגמה, פלסטיני בן 19, תושב הכפר חארס דרס ודקר למוות שלושה אנשים ופצע אנושות ארבעה נוספים, בכניסה לאזור התעשייה אריאל. הידיעה על כך התפרסמה בתקשורת הישראלית וכללה תגובות מופתעות מצד גורמים ביטחוניים, אשר תהו מדוע לקח עשרים דקות "לנטרל" את הנער הפלסטיני. הקולות הללו לא הפנו אצבע מאשימה כלפי הצבא ושב"כ אלא דווקא כלפי האזרחים שהיו בסביבה, אשר מתוכם לא היה מי שיעצור אותו מוקדם יותר. ההפתעה הזו חושפת עד כמה התפקיד שמייעדת המדינה לאזרחיה היהודים, להוציא לפועל את מדיניותה בכל מקום ובכל זמן, נתפס כמובן מאליו. ראו: "הכשלים בפיגוע וההשפעה המסוכנת", רון בן ישי, Ynet, 15.11.22
[18] דוגמאות לכך: "החשוד המיידי: יהודים בעלי חזות מזרחית הפכו למטרה בתוך גל הטרור", תמר דרסלר, מעריב, 14.10.15, "תקרית חמורה בכוכב יאיר: אדם שנחשד בטעות כמחבל נורה בידי אזרח ישראלי", משה נוסבאום וניצן שפירא, N12, 24.11.22; "טרגדיה ברעננה: גבר לוקה בנפשו נחשד כמחבל – ונורה למוות, צפו", חרדים 10, 14.11.22; "היהודי שתקף בדואי הנחשד כמחבל: מתנצל, זה היה בלהט הרגע", יניר יגנה, וואלה!, 26.11.15