ערים רבות ברחבי העולם מתהדרות בפיסול חוצות המשמש לרוב כקישוט למרחב הציבורי. פיסול מעין זה יכול להיות מעניין מבחינה צורנית וחזותית, אבל לרוב הוא אינו מכיל אמירה חברתית ובטח שלא ביקורת נוקבת, מאתגרת או חתרנית. יוצא דופן הוא פיסול החוצות בברלין – עיר המאתגרת את עצמה שוב ושוב.
את הקביעה הזו יש לסייג: לרוב הזיכרון המונכח על כל צעד ושעל אינו מהווה איתגור של השיח המקובל אלא דווקא אישוש לשיח השליט שמכוון לרוב להתנתק (ובכך להיטהר) מפשעי מלחמת העולם השניה. יחד עם זאת ואף על פי כן, מבט בפיסול החוצות של העיר ברלין מגלה כאמור עיר המאתגרת את עצמה שוב ושוב במרחבה הציבורי. לשם הדגמה: האנדרטה לזכר שואת הקהילה ההומוסקסואלית הממוקמת בסמוך לשער ברנדנבורג וליד האנדרטה של פיטר אייזנמן (Peter Eisenman) לזכר שואת יהודי אירופה, אינה מפליגה למחוזות של הפשטה צורנית או לסימבוליזם (בשונה מאנדרטה מקבילה באמסטרדם), אלא מראה את ה"דבר עצמו" – כמות שהוא: מבעד לחור הצצה בקוביית בטון ענקית (המתיחסת לאסתטיקה של האנדרטה לזכר שואת יהודי אירופה שניצבת בככר הסמוכה), רואה הצופה זוג גברים מתנשקים נשיקה אירוטית.
בדומה – בלא להשוות את גודל האסון והטרגדיה כמובן – אני תוהה מה היה קורא אילו בניסיון להתמודד עם העבר הלא רחוק שלנו היתה עולה ההצעה להציב פנלי זכרון עם שמות בסמוך לבתיהם של תושבים ערבים שברחו או גורשו במלחמת העצמאות, כפי שנעשה בבתי יהודים בברלין, וינה וערים נוספות. הצעות הרבה פחות רדיקליות נפסלות כאן על ידי פקידים בשם הפגיעה ברגשות הציבור, שכן המרחב הציבורי הישראלי אינו מוכן להיות מאותגר באופן שישדד את שגרת היומיום האזרחית, שמעצם טבעה נוטה לשכחה ולשוויון נפש.

האנדרטה לזכר שואת ההומוסקסואלים בברלין

לאחרונה, במלאת 20 שנה להפלת החומה בברלין, הציבה האמנית היווניה (פועלת באנגליה) Kalliopi Lemos בשיתוף עם האקדמיה לאמנות בברלין, פסל חוצות שהוא מעין שער ענק (בגובהה 13 מטר) הניצב מול שער ברנדנבורג.
Crossroads" "At היא מעין שער אלטרנטיבי שצורתו וצבעיו יוצרים אסוציאציה לפגודה מהמזרח ומנוגדים לשער ברנדנבורג הניצב בסמוך ומושתת על יסודות ארכיטקטונים אירופאים. המיצב עשוי קונסטורוקציות מתכת בו משולבות סירות דייגים טורקים ששימשו למעבר של מהגרים באופן לא חוקי ממזרח למערב. הצגת הסירות בסמוך לתווי החומה שהפרידה בין מזרח ברלין למערבה, מעלה תהיות בדבר הפרדות שמקיימת החברה גם כיום; הגדרתם של בני אדם כ"לא חוקיים", וההבדלה "בין דם לדם" שהגדרה זו טומנת בחובה. כך גם משמש המונומנט הזה כאתר זכרון זמני לטרגדיות שהגירה ולהבדיל – סחר ושינוע של בני אדם, גובים כל הזמן.

נושא ההגירה הוא נושא שנוי במחלוקת ושאלות הנוגעות לזהות והגירה תופסות מקום מרכזי בשיח האירופי. הרשויות האירופאיות קושרות באופן עקבי בין הגירה לאלימות, כאשר לא פעם, בין השאר בעקבות הקמת מנהלת ההגירה האירופאית החדשה, חודרים לשיח בנושא מונחים ודימויים השאובים מן התעמולה הנאצית, שמטרתם להכשיר הגבלות חדשות. מאידך, בניסיון להגדיר מחדש את הזהות האירופית בעולם רב-תרבותי שבו מהגרים ותרבויותיהם נטמעים ביבשת והופכים לחלק אימננטי מתרבותה, נוצר שיח תוסס הדן בסוגיית הרב-תרבותיות בעולם משתנה, שבו הגירה ומהגרים משנים את המרקם התרבותי המצומצם והחדגוני. במקום לראות בתופעה סכנה שצריך למצוא לה פתרון מהיר, מוצעת לא פעם האפשרות לאמץ אותה, בהנחה שחילופי תרבויות הם תופעה מבורכת ומפרה. כך, למשל, הופכים מבריחי גבול ובעלי סירות (כמו אלה שבמיצב) מפושעים לסוכני תרבות.
בימים שמשטרת ההגירה בישראל עסוקה בגירוש עובדים זרים וילדיהם (והבאת אחרים תמורתם, לטובת אינטרסים כלכליים של חברות כוח אדם), מציבה ברלין מראה מאתגרת שמעלה שאלות טורדות הרלוונטיות לא רק לחברה האירופאית אלא גם לנו.
המיצב של למונס משלב שיח פוליטי עכשווי מאתגר עם שיח צורני פואטי בעל משמעות אל-זמנית. היתכנותה של פעולה מאתגרת ומאירת עניים מעין זו במרחב הציבורי מהווה דוגמא טובה לאפשרות של פיסול חוצות להוות לא רק קישוט אלא גם אקט חברתי אנטי ממסדי מעורר מחשבה. במחוזותינו לעת עתה, דומה שארוכה ורחוקה הדרך למצב שבו במרחב הציבורי תתאפשר הצבת יצירות אמנות המאתגרות למחשבה.

עבודתה של קליאפי למוס, ברלין

לאחרונה, עולה בשיח התרבות והחברה המושג "פוסט-חילוניות", הגורס כי "חילוניוּת" ו"דתיוּת" אינן ניגודים, אלא מושגים הקשורים ביניהם בקשר שאינו ניתן להתרה. גם תחום הפולקלור המתחדש שנחשב בעבר למוקצה, והופך לנושא שנדון באמנות העכשווית ומפרה את השיח היהודי שלה.

הרוח החדשה מבקשת לפנות מקום לשיח דתי או מאגי חי – ענף שבעבר הודר והודחק משדה האמנות. יצירתו של ז'אק ז'אנו מתחברת לרוח זו. גוף העבודה של ז'אנו אינו נכנע להבניות שיצרו דיכוטומיה בין עולם הדת לעולם האמנות. לאורך שנות פעילותו הכליא ז'אנו בין הדיסציפלינות ואיתגר את השיח החילוני ההגמוני ואת שיח תרבות השוליים הדתית גם יחד. עבודותיו מקפידות לפוגג גם את ההבחנות המקובלות בין עולם חילוני הומניסטי, השם את האדם במרכז, ובין עולם טרום-מודרני שבו אלוהים הוא חזות הכל; אצל ז'אנו, "אנכי ה' אלוהיך" מתערבב ב"אנוכי" האישי, ומוכלא עם ה"הנני":
"אשרי האדם
הפשוט שהוא אדון לעצמו
שיש לו אני שיש לו אנוכי
שהוא הנני"

ז'אנו - העבודות בסטודיו

בעבודותיו עושה ז'אנו שימוש בדגמי מבנים של קברים ובתי-כנסת עשויים ברזל חלוד ומתפורר, בספרים בלויים, בשעווה שהותכה, בנרות נשמה ועוד. כל אלה מתאחדים לעיצוב פיסולי המחיה את האלמנטים השונים ונותן להם תוקף דתי ואמנותי גם יחד. ציורי הצדיקים והדיוקנאות של ז'אנו הם מעין ניסוי במאגיה שימושית, המלווה בהעלאת שאלות ביחס להגדרת זהות וחיבור למסורות פולחן עממיות. גם ביצירות שנוצרו בהשראת טיול במחוזות ילדותו של האמן במרוקו נשקף הפולקלור העממי במבט פוסט-אוריינטליסטי החף מכל אקזוטיקה. עבודות ה"מסע" שלו – מריצות גלגלים שספרים או תשמישי מצווה חפונים בהן, כמו גם עבודותיו המתבססות על כסאות גלגלים – אינן ביטוי למסע נדודים הנובע מכמיהה דיאספורית עזה המכוונת למעין "דור מדבר" נודד, אלא מסע פנימי של חיפוש עצמי. המבנים המקושתים שיוצר ז'אנו, שילוב בין דגמי קברי צדיקים לקברי שייחים, מערערים על הדיכוטומיה שבין "ערביות" ל"יהודיות" במגמה לתת נראות לקשר ביניהן, שאותו מקפידה החברה הישראלית להדחיק ולהדיר.
באמנות היהודית ובאמנות בישראל נעשה שימוש רב באותיות, לעתים קרובות כחלק מציטוט טקסטים יהודיים. אותיות הברזל המרותכות המוצבות על רצפת הגלריה בתערוכתו הנוכחית של ז'אנו עולות לא כמסמן של שפה או קול, אלא כאיכות מטאפיזית נפרדת, המתחברת למסורת חז"לית וקבלית של בריאת העולם מאותיות, ובעקבותיה היצירה כצירוף של אותיות. המודעות העצמית להיבריד המורכב עולה גם בעבודת הווידיאו "בבל" המוצגת בתערוכה (עורכת: נורית מלכין), שבה מחליף ז'אנו בתיאטרליות הומוריסטית זהויות ומציג סטריאוטיפים וקלישאות.
יצירתו של ז'אנו שואבת אפוא מעולם המסורת, ובאובייקטים שלו מיטשטש לא פעם הגבול שבין אובייקט אסתטי לחפץ מאגי. "הסטודיו שלי הוא כמו בית-כנסת. שם אני מתפלל לאלוהים שיעזור לי למצוא את האמת שלי, כדי שאוכל להיות אחד עם מה שאני עושה", מעיד האמן.
אם כן, השימוש שעושה כאן ז'אנו באובייקטים מעולם הדת אינו מעשה של הזרה, אלא מעשה כלאיים המצביע על הקושי לתחום את המסורתיות בהגדרה סוציולוגית ברורה. קושי זה נובע מסירובה של היהדות הערבית להתמיין לקטגוריות האירופיות של "דתיים" ו"חילונים". על רקע זה מצליחה יצירתו של ז'אנו ללכוד הכלאות מורכבות בין דת לחילוניות, ולא רק החלפה של אחת באחרת; בכך, למעשה, טמון כוחה.

ז'אנו - פרט מהתערוכה בגלריה אנגל

ז'אק ז'אנו- סופרסתם, גלריה אנגל, תל-אביב

התפיסה החרדית המודרנית רואה בעבודה מכשיר לפרנסה ולא ערך בפני עצמו. לעומת זאת, תפיסות ציוניות דתיות ואורתודוקסיות מודרניות החיו מחדש את ערכי "תורה ועבודה" כערכים מקבילים שמימושם נתפס כיעד בפני עצמו.  בדומה, גם ההתייחסות לאמנות בחברה הדתית היום, נעה בין תפיסה חינוכית פרקטית הרואה באמנות מכשיר חינוכי או אמצעי פרנסה, לבין תפיסות אחרות העולות לאחרונה ומציבות את העיסוק באמנות כערך בפני עצמו.
התפיסה הרואה באמנות מכשיר ולא ערך עולה לא פעם בראיונות עם אנשי חינוך, בעיקר בתיכונים הדתיים. אורית בלוך, ראש האולפנה "צביה יצירתית", מסבירה כי הריקוד שנלמד במגמת המחול באולפנה אינו מטרה בפני עצמה: "הריקוד במגבלות ההלכה יכול לעזור לצמוח מבחינה תורנית ורוחנית".  חוקרת התיאטרון רינה רוטלינגר-ריינר ציינה כי לדעת רוב הרבנים שעימם שוחחה, אין מקום לתיאטרון ככלי לביטוי אישי של היוצרים, אלא רק להעברת מסרים חינוכיים.  אורית אדר-בכר, ראש מגמת האמנות במכללת אמונה, סיפרה כי בתחילת עבודתה במכללה חשה שאין לתלמידות לגיטימציה לבטא את עצמן "עד הסוף" ולפנות  לקריירה בתחום האמנות.
דוגמה ליחס הזה יכולה לשמש בחירת החלל שהוקצה לתצוגות אמנות במכללת ליפשיץ – המסדרון (גלריה הלל 17), שתורמת לחיזוק תחושת השוליות של התחום וההתייחסות אליו כאל מותרות. בשביט, מכללה חרדית לבנות, משתמעת תפיסת העולם מעצם הגדרת  התחומים הנלמדים במקום: לא מלמדים שם קולנוע אלא צילום, לא עוסקים בתיאטרון אלא בדרמה, ובמקום ריקוד או מחול מעדיפים להשתמש בהגדרה תנועה. בדומה, במכללה לבנות שבשכונת בית-וגן מסווגים שיעורי האמנות של האמן טוביה כץ במסגרת לימודי "משאבי למידה".
בספר "מדריך תורני לאמנות" מבית יוצר חרדי, מסכם המחבר את הדברים כך: "האמנות כשלעצמה אין בה ערך, ואף סכנות רבות יש בה, וחשיבותה היא רק כשהיא משמשת כאמצעי לעבודת ה'… ביקור בתערוכות חייב להיעשות רק לצורך לימוד מקצוע, או לימוד היסטוריה וכדומה".

עבודה של אביגיל פריד, מכללת ליפשיץ

(המשך…)

ההלכה היהודית עיצבה את הזמן והזיכרון כקטגוריה של מעשה וזהות (1). אחד הביטויים המשמעותיים ביותר לאבחנה זו הוא ניתוקו של הזמן מתופעות הטבע האובייקטיביות (שכאילו יוצרות אותו), ונתינת מקום לאדם לעצב אותו בדרכו שלו (2). האמנית סיגלית לנדאו מעצבת זיכרון וזמן ברבות מעבודותיה. המעגליות (אחד הסימנים המציינים זמן)  שבעבודות  נדמית כשעונים שבהם הזמן המיסטי מתחבר לזמן החולי, היומיומי. היצירות  הללו עושות שימוש בתבנית של מעגל החוזר על עצמו, ובחלל השעוני-המסתובב שנוצר נוכחת הימצאות פיזית של גוף האמנית.

סיגלית לנדאו - מכונת סוכר

(המשך…)

אמנות המגזר הדתי המוצגת בתקופה האחרונה עומדת בסימן השיח המגדרי ומקומו של ה"שולי", הנדחה והמודחק בחברה הדתית. נחמה גולן היא אחת היוצרות הדתיות המרכזיות בשדה האמנות המקומי. ביצירתה עולים לא פעם נושאים כפמיניזם ומגדר, אך היא יוצרת מתוך תפיסה מודעת של טשטוש החיץ הבנארי שבין הדתי לחילוני. שתי התערוכות שהיא מציגה בימים אלה  מוצגות במוסדות  שאינם שייכים לעולם הדתי. גולן שוללת הסתגרות ומטעימה:  "חשוב בעיני להשתלב בשיח האמנות הכללי בכלל, ובתערוכות חוץ מגזריות בפרט". לדבריה,"אין מדור באמנות הנקרא אמנות מגזרית! הצגתה וחשיפתה של אמנות בהקשר חברתי תַחום ומוגדר, רק מנציחה  את הדחייה המאפיינת את ההתייחסות של שדה האמנות המקומית ליצירתם  של אמנים דתיים". "יש הרבה יצירות אמנות שיוצריהן מתייחסים לתרבות ומסורת יהודית וטוב להן בעיני שיוצגו  בחללים שנועדו לתצוגת אמנות נטולי סמכות רבנית. זאת מכיוון ששילובה של אמנות השואבת את תכניה ממקורות היהדות במרחב השיח הכללי,  מעשיר הן את עולם האמנות הכללי והן את השיח האמנותי-דתי".

נחמה גולן - פרט מתוך מיצב המעבדה ליצירת גולם, מוזיאון פ"ת

מיתוס בריאת אדם  עולה ממיצב שמציגה  גולן במסגרת תערוכה קבוצתית במוזיאון פתח-תקווה  (אוצרת: רויטל בן אשר פרץ). התצוגה מדמה מוזיאון לטבע, והאמנים המשתתפים בה מתייחסים לדפוסי תצוגה ולדימויים חזותיים מעולם מוזיאוני הטבע. כך  מתערבלות הדיסציפלינות "טבע"  ו"תרבות", שלא פעם נתפסות כשני צדדים קוטביים שלא יפגשו  לעולם.  בערוכה מציגה גולן דגם מעבדה ליצירת  "גולם". אוצרת התערוכה כותבת כי "מעבדה היא מצע נוח לבריאת מיתוסים ואגדות. מתרחשים בה תהליכים ניסיוניים המאיימים על נורמות, מוסכמות חברתיות ואיסורי טאבו. כל אלה נעשים בהרשאת הדיסציפלינה המדעית כקטגוריה 'אובייקטיבית' של ידע, המצדיקה מעשים המפרים צווי אתיקה, מוסר וצדק חברתי".
המיצב של גולן נע בין שני צירים המכוונים את  תנועת הצופה בחלל.  בציר הראשון תנועה חופשית  מדמה מעבדה מדעית לשיבוט אדם. חלקה הקדמי של המעבדה מואר  באור ניאון קר.  מוצבים שם מתלה קולבים המדמה מאגר עורות אדם עשויים לטקס, שולחן ועליו  תאי זרע עשויים אור  ניאון, מדפים עמוסים מבחנות וציוד מעבדה, תיבות תאורה קטנות ובהן תצלומי ציורים עתיקים המתארים רופא בן יוון העתיקה מצייר ומסביר למיילדות על מצבי מצוקה של העובר בזמן הלידה. בנוסף מוצבים שם סליידים מבדיקות רקמות שהפכה האמנית  למיצג מצויר, מבחנת זכוכית באורך 3 מטר  המכילה 150 סליידים  ועליהם ציורי אנשים זעירים שניצבים בשורה ארוכה. שתי מיטות ברזל קטנות המייצגות זכר ונקבה  מונחות זו על גבי זו ומופרדות באמצעות מזרון אויר שקוף. המיטות הללו מעלות  בזיכרון  את מימרת חז"ל  המציינת כי  שלושה  שותפים בבריאת האדם. אלא שהדימוי  המכני משהו שמוצג כאן כאילו מותיר את  השותפים הללו  מחוץ למשחק.

הציר השני בתצוגה עוסק  במיתוס ה"גולם" והוא חסום למעבר. גולן מספרת כי החסימה נובעת קודם כל משקולים אסתטיים, אבל לא פחות מכך  מתחושה שאין מהלכים בחלל המיתוס:  "התנועה בתוך המיתוס יכולה להיות  מטאפורית בלבד", היא אומרת. החסימה נוצרת באמצעות תעלת נירוסטה שמוצבת  לרוחב החדר. התעלה מוארת מתוכה ומכילה תצלום שחור-לבן של מים גועשים, המהווים מרכיב בתהליך בניית הגולם. רצפת החלל  מכוסה בשברי זכוכית שעליהם ניצבים  גלמים עשויים יציקת חול. החלק העליון של גופם מקופל ולמותניהם פיסת  גוויל שעליו רשומה המילה "אמת" כפי שהיא נכתבת בדרך כלל על ידי  סופר סת"ם. מתקרת החדר בוקע קול של  עבודת  סאונד שבה נשמעת  מעין התרחשות בעליית גג נסתרת – זכר לסיפור העממי  של בריאת הגולם  בעליית הגג בבית הכנסת בפראג. לדברי היוצרת,  "שני הצירים בהם נעה היצירה עוסקים בתשוקה הקיימת באדם להידמות לבוראו ולברוא אדם בעצמו. הרעיון שהִדבקות והידמות  לאל מתממשות על ידי יצירה מעניק משמעות רחבה  ליצירת האמנות, ומתחבר לשיח ענף מן העבר (בהגות הקבלית) שבו תפקידו של  האדם בעולם הוא "לברוא עולמות". עבודה זו  מאתגרת את נושא התערוכה כולה באמירה "שבכל אמת מדעית שכאילו מגובה על-ידי מחקרים במעבדה, קיימים  גם אלמנטים שמקורם  באקסיומות שהן מעין מיתוסים שאי אפשר לערער עליהן".

נחמה גולן - פרט מתוך מיצב המעבדה ליצירת גולם, מוזיאון פ"ת

בתערוכה "מן הצלע – טעימות", המוצגת  בגלריה העירונית כפר סבא (אוצרת: הדסה גורוחובסקי), ממשיכה גולן לבחון את אפשרות בריאת אדם על ידי אדם אחר, ומתייחסת גם להיבט המגדרי שמעלה  הנושא. התערוכה כוללת קבוצת עבודות חדשות בצירוף עבודות שהוצגו בעבר ומוצבות כאן באופן שונה הנותן בהן נקודות מבט ומשמעויות חדשות. "התערוכה הזאת מתחברת לתערוכה "מוזיאון הטבע" מכיוון  שספור בריאת האישה מן הצלע הוא למעשה השיבוט הראשון – יצור חי אחד נוצר מרקמת אדם חי אחר". אחת העבודות המוצגות שם היא למעשה רצף תצלומים המהווים סקיצת הכנה לעבודת וידאו.  בתצלומים נראות  כפות ידי  גבר עטויות בכפפות כירוגיות הרושמות בליפסטיק אדום על  כף ידה של אישה את המילה "אמת". ברגע שמסתיימת פעולת הכתיבה לוקחת האישה צמר גפן ומנסה למחוק את המילה. "האמת שלו כתובה בכלי האיפור שלה", מסבירה גולן. "כתיבת המילה אמת בשפתון שנועד לכאורה לייפות ולקשט, אך למעשה יוצר תעתוע, מרדדת ונוגסת בעצמת המושג אמת".
במיתוס הגולם הקלאסי  מוזכרות  אותיות-קוד שבעזרתן ניתן להשמיד את הגולם כאשר הוא קם על יוצרו. הסרת האות א' מן המלה "אמת" תותיר את המילה  "מת". "אמת" עולה כאן במגוון פרשנויות הן  כמושג אבסולוטי ומבורר והן כמושג יחסי. גולן מגדירה זאת כך: "אני מעמתת מושגי אמת שונים. מחד התפיסה של  אמת אחת ומאידך התפיסה  של אמיתות רבות. 'כל אחד והאמת שלו', לעומת תפיסה מסורתית של 'אמת מארץ תצמח', שהיא אמת אלוקית אבסולוטית".

נחמה גולן - פרט מעבודת וידיאו

ביצירתה של גולן בולט השימוש במילים ואותיות ובמחיקתן. בעולם היהודי מזוהה האל לא פעם דרך נוכחותו בשמותיו הכתובים. באמנות המקומית נעשה בעבר שימוש רב באותיות במסגרת העיסוק האבסטרקטי באל ובטקסטים יהודיים הנוגעים אליו, אלא שאצל גולן לא פעם המילים עצמן נעדרות ורק נוכחותן קיימת. אוצרת התערוכה הדסה גורוחובסקי כותבת ש"בלוחות הקרמיקה של גולן מוחלפות האותיות בחורים, הצורה הגרפית של האות אמנם אינה מתקיימת, אבל  החלל מכיל את האנרגיה העצורה במילה. האותיות החלולות מסמלות סוד שלא נגלה, כוח רוחני שמתקיים באות העברית שאינו מיוצג על-ידי הצורה הגרפית".

"אור ירושלים" – פסטיבל האור המתקיים בימים אלה בעיר העתיקה,  הוא יוזמה של הרשות לפתוח ירושלים והעירייה  בשיתוף עם משרד התיירות.  האירוע מצטרף לפסטיבלי אור ברחבי העולם, וכולל עבודות אור בטכנולוגיות המשלבות תאורה, מוסיקה ומופעים בתנועה. המיצבים והמיצגים מוצגים  ברחבי העיר העתיקה: ברובע היהודי, הנוצרי והמוסלמי וסביב  חומת העיר. הפסטיבל שמושך המוני אדם לרחובות העיר העתיקה הוא אירוע המתיימר להיות מותאם למבקרים שאינם נמנים עם  צרכני האמנות הקלאסיים. אולם בעיני, זהו בעיקר אירוע לא רגיש וככזה הוא אירוע מרגיז. יש להודות למארגנים שחושפים בלא ידיעה את ההתנהלות הפוליטית סביב חלוקת משאבי התרבות  בעיר – דבר שבדרך כלל נשאר סמוי מן העין.

כל התמונות: הדמיות מאתר הפסטיבל

(המשך…)

כשהאמנות יוצאת מחללה הסגור לחלל הציבורי, נוצרים לא פעם קונפליקטים עם הסביבה. זו הזדמנות מעניינת וחשובה עבור שיח האמנות, לאתגר עצמו ולהתמודד עם תפיסות ומבטים חוץ אמנותיים. כזה היה פסטיבל האמנות הבינתחומי "מוסררה מיקס 9: עבודה זרה", שאורגן על ידי ביה"ס לצילום, מדיה, אנימציה ומוסיקה חדשה, והגלריה החברתית במוסררה. ההפנינג התקיים בחללים שונים ובעיקר ברחובות היפים של שכונת מוסררה בירושלים, וכלל אמנות רב תחומית ואירועי רחוב: וידיאו, צילום, מיצגים, אנימציה, site specific, גרפיטי, עבודות סאונד והופעות מוסיקה. רבים מהעוברים והשבים באזור היו חרדים שאינם מורגלים בשפה אמנותית עכשווית. הצפייה באמנות לצידם של לובשי חליפות שחורות גורמת לצופה לשאול על הברור והמקובל – "כאחד האומר נחזור על הראשונות".
כאמור, הצגת אמנות במרחב הציבורי מעלה לא פעם קונפליקטים. כך, שלוש עבודות שיצר מתן ישראלי והיו אמורות להשתתף בפסטיבל הושחתו ערב פתיחתו על-ידי אלמונים – ככל הנראה חרדים – שריססו גם את הכתובת "לא לעבודה זרה בשכונתנו". גם במהלך הפסטיבל קראו עוברי אורח חרדים תגר על עבודות שונות (בעקר כאלה שמזכירות רעיונות או איקונוגרפיה נוצרית). (המשך…)

יום העצמאות שלנו הוא אמנם יום חג, אך לא פחות מכך יום של חשבון נפש לאומי. הקונפליקט הישראלי פלסטיני מלווה את כינון הבית היהודי-לאומי מאז יומו הראשון. בהתאם לכך, במרכז דיוננו כאן יעמדו היחסים המורכבים בין היהדות לאסלאם, כפי שהם משתקפים באמנות שנוצרת באזורנו.
בחרתי לעסוק כאן בעבודות של כמה אמניות דתיות שמשקפות זהות עצמית ברורה וחוט שדרה תרבותי שאינם סותרים מבט מורכב ורב-ממדי ופתיחות כלפי ה"אחר". האמניות שאציג כאן עוסקות במתחים שבין הדת היהודית לדת המוסלמית. מחד גיסא עבודותיהן מחדדות את הדיכוטומיה ביניהן, אך מאידך גיסא הן מחזקות את המצע המשותף שלהן. המאמר מבקש להציג ענף של האמנות הישראלית שבוחן מתוך מבט הומני ומעמיק את הקשרים בין היהדות לאסלאם בכלל, ואת יחסי הדת והתרבות בין יהודים לערבים במרחב המקומי בפרט. האמניות שנציג כאן מישירות מבט אל המורכבות והמתחים, וברוב המקרים מתמודדות עימם ללא התנצחויות. (המשך…)

שיח האמנות מציב לרוב גבול ברור בינו ובין העולם הדתי או האמוני, זאת בהתאם לתפיסה הרואה את שדה האמנות כשדה מובחן שכונן על בסיס המודרנה החילונית, ערכי ההשכלה ותהליך החילון. תפיסה זו נובעת בראש ובראשונה מכך שהדיסציפלינות העומדות מאחורי הקטגוריות של "אמנות" ו"מוזיאון" הן הבניות מודרניות חילוניות שלא התקיימו בעבר. המודרנה החילונית היא שיצרה הבחנה ברורה בין אמנות (fine art) לאומנות (craft), ולמעשה הפכה את האמנות לשדה נפרד של תרבות גבוהה. בעת העתיקה ובאירופה בימי-הביניים לא הייתה קיימת הבחנה בין אמנות לאומנות. מבחינה סוציולוגית, רק באמצע המאה ה-17 הוגדרה האמנות כתרבות גבוהה הנכללת במקצועות ההומניסטיים, וכך הפכו האמנות (בהגדרתה המודרנית) והדת לצוררות זו לזו. עולם האמנות נתפס לא אחת כאנטיתזה מודרנית לדת ולעתים למי שמנסה לרשת אותה. הנשגב הרליגיוזי, התיאולוגי, המטאפיזי והמיסטי הפכו למנוגדים לנשגב האסתטי והצורני של האמנות. (המשך…)

לאחר סגירת "הגלריה האחרת" במכללת תלפיות בתל-אביב, הקים האמן והמורה אבנר בר-חמא גלריה חדשה במכללה הדתית למורים "ליפשיץ" בירושלים. הגלריה שוכנת במסדרון, וכוונתו של בר-חמא להציג בחלל תערוכות אמנות מתחלפות באופן קבוע. התערוכה הראשונה שהוצגה במקום הוקדשה לזכרה של ציפוריה לוריא ז"ל, שותפתו הוותיקה של בר-חמא לעבודה ב"גלריה האחרת".

חנה גולדברג - ציור מתוך התערוכה

(המשך…)