עין באין
18 בנוב', 2009 | מאת מיכאל קסוס גדליוביץ' | קטגוריה: שוטףעכשיו, כשסיכמתי במחשבתי פחות או יותר את כל מה שיכולתי לומר על סדרת ציוריו האחרונה של חנן שלונסקי, אני מעוניין לנסות ולהציע פתח נוסף לקריאה, שבעיני הוא מסקרן. ראשית אסקור בקצרה את כל מה שלא אדבר עליו: לא אגע במסורת ה"טבע דומם" על היבטיה הקלאסיים והמודרניים, לא אפליג בפרשנות למשמעות הדימויים ולכן לא אתייחס אליהם כסמלים או כאטריביוטים חברתיים ו/או מטפיזיים. לא אנסה את הגישה הטאוטולוגית, הקושרת את השימוש בחומרי הציור ובמקרה זה טכניקת טמפרה מבוססת ביצה, לאחד הדמויים המרכזיים בסדרה – הביצה. באותה מידה לא אפלוש ל"מטבח האלכימי" של שלונסקי, שאולי ניתן היה להגיד שדרך תרכובת חומרים ודימויים, ישנים וחדשים, הוא מנסה לשבט את "גיזת הזהב" על זיז "אבן החכמים". בנשימה קצרה אפסח על תורות צבע למיניהן ועל שימושו של שלונסקי בגווני ביניים, דגשים וצללים, משולש הרמטי החוזר על עצמו בכל ציור. אמנע מלפתוח את תיבת הקומפוזיציה, שחלילה לא יקפצו ממנה הקלאסי והמטאפיזי ומתוך כך אשתדל להתרחק מניתוחים פסיכולוגיסטיים הנכרכים בציורי אווירה ובמשמעויות נסתרות של דימויים נוכחים.
לסיכום, לא אגע בהומור, באירוניה ובדימויים מדרגה שניה ושלישית (מטא-דימוי) הניבנים כבדרך אגב על גבם של הדימויים.
מאחר ואני נמנע מלשאול את השאלה הראשונה המתבקשת, למה סיגריות? למה ביצים? למה דולרים? ולמה ספרים? (אולי מחשש שהתשובה תהיה, בעצם למה לא?), אני מוותר מראש גם על הניסיון לפענח את משמעות הדימויים, לפחות בכיוון של סמלים וסימנים. עם זאת, לנוכח הציורים, אני נותר בתחושה חזקה שאופפת אותם הילה של סוד או חידה. התחושה הזו מותירה אותי אמביוולנטי; מחד, הייתי רוצה להסתפק בציור שכולו חידה ולראות בכך הישג ציורי, רעיוני וצורני מרשים. מאידך, גם הציור כחידה, או הסוד שלכאורה מסתתר בתוך ציוריו של שלונסקי, אינו חד משמעי, מאחר שבמקביל בוקע מהציור קול נוסף, דק יותר, חמקמק ומתעתע, מודע לעצמו ואירוני. בפיתיון הזה ששלונסקי משליך לצופה הייתי רוצה לנגוס, גם אם יתברר שהוא כל כולו פרי דמיוני.
כבר מעצם הגדרת הציור כ"טבע דומם" אנו נכנסים לעולם הקשרים שהשפה שלטת בו. אם בצרפתית נגיד "טבע מת" (Nature Morte) ובאנגלית "חיים דוממים" (Still Life), בחירות תרבותיות שכשלעצמן הן מעניינות – נוכחות של מוות מול חיים וטבע מול דומם – הרי שבעברית, שפה עתיקה שהוקפאה לאלפיים שנה וכעת מתחדשת, אנו מוצאים את הצימוד הלשוני " טבע דומם". מעין פשרה: הטבע קיים ולא מת, דומם ולא חי. מכאן שהעברית דחתה את דיאלקטיקת החיים והמוות לטובת העמדת עולם הטבע מול עולם הדוממים.
אם נמשיך לפתח את אותו קו אסוציאטיבי, נוכל להתייחס גם לסמיכות של הצימוד "טבע הדברים" ל"טבע הדומם", סמיכות לשונית ורעיונית. בפשטות, "טבע הדברים" מצביע על המהות, אותה אמת גרעינית, אינהרנטית וקבועה של הדברים, ובגזירה שווה לטבע הדומם, יתכן שאנו מתחילים להתקרב למהות החיפוש בציוריו של שלונסקי. האם זהו ציור "טבע דומם" או ציור "טבע הדומם"? נראה לי שפה אנו פוסעים בצעד מהוסס אל המטוטלת הקלאסית בין תפישות אריסטוטליות וניאו-פלטוניסטיות, מטוטלת שהיא כמעט קבוע-יסוד בחשיבה המערבית.
אף על פי שהצימוד "טבע דומם" מגדיר לכאורה דבר שישנו, זהו ציור! וזה מה שמצויר בציור, בכל זאת מדובר בחיבור של ניגודים, ממש כמו ה-Nature Morte וה-Still Life. על כן אנו מצויים בטווח של הגדרה שלא על דרך השלילה ולא על דרך החיוב, שנראה כבכוונת מכוון נותרת מטושטשת וחמקמקה, מעין נקודת תפר ארכימדית שבין ה"יש" וה"אין" או בלשון אחרת, סופרפוזיציה בין שני הפכים.
בשפה העברית האטימולוגיה של המילה "דומם", מתייחסת לנייח ובעיקר לזה שאינו מסוגל לדבר. על פי תפישת המסורת היהודית, ובמיוחד בזרמים שונים בקבלה, לשפה העברית, למילה הכתובה והמדוברת תפקיד אוטונומי, שהוא הרבה מעבר לכל מה שאנו מכירים בשפות ובתרבויות אחרות. על פי זרמים אלו, אלוהים ברא את העולם בדיבור, באמצעות המילה. אלוהים מסתכל בטקסט – בתורה, שהיא תוכנית הבריאה ובאמצעותו בורא.
הטקסט הוא מעין קודקס, שבמניפולציה נכונה של הקודים שבו ניתן לאדם הכוח המיסטי-מאגי להיות כמו אלוהים ולברוא.
גם במערכת האלוהות ישנה חלוקה בין המקום שבו האל אינו ניגלה ואינו מושג, מקום שניתן להגדירו רק על דרך השלילה והיא האינסוף כלומר האין, לבין אותן התגלויות של האל, היש (מערכת הספירות) במערך כוחות, תכונות ועולמות הולך ויורד עד לעולם התחתון, מגרש המשחקים של האדם. לאדם תפקיד מרכזי במערכת הבריאה, תפקיד המתקן. הוא היחיד שמכיל בתוכו את שני ההפכים, "האין" וה"יש". ובהשאלה, הדומם ב"טבע דומם", זה שאינו מסוגל לדבר משול ל"אין" ועל כן הטבע משול ל"יש".
גם במסורות החסידות, עבודת האל, שהיא גם עבודת תיקון העולם הפרטי האישי ותיקון העולמות העליונים, יכולה וצריכה להתבצע דרך כל פעולה אנושית, גם זו הלכאורה שולית וזניחה ביותר. כלומר, כל פעולה אנושית חייבת להשתתף בעבודת תיקון. מטלה גדולה זו ניתנה לאדם מאחר שהוא מכיל בתוכו את פוטנציאל האלוהות המלא, שהוא כפי שכבר ציינו צד "האין" וצד "היש”.
לשם כך פותחו טכניקות נומיות וא-נומיות רבות. מפאת קוצר המקום לא נוכל להכנס לדיון זה. ר' לוי יצחק, מממשיכיו הבולטים של הבעל שם טוב, מייסד זרם החסידות, מנסה להגדיר את תפקיד הצדיק כאדם שנמצא בתווך בין ה"אין" ל"יש” ושיכול לפעול בשניהם ולהשפיע על שניהם:
"כי ידוע שצריך להצדיק להיות דבוק תמיד באין וזו ביטל המציאות מחמת גודל היראה ופחד מהבוב"ה (מהבורא ברוך הוא) … וכשהצדיק הוא דבוק באין. משם הוא מביא השפעות רצון וברכה לעולם כולו (…) ר"ל (רצה לומר) שמקודם צריך להיות דבוק באין (…) שהצדיק צריך להיות דבוק באין ולהיות בטל במציאות ואח"כ מביא כל הברכות לעולם" (קדושת הלוי דף ה' ע"ב).
בעוד המהלך הראשון כרוך בהפרדת הרוחני מן הגשמי, צעד שמאפשר את המפגש הרוחני עם האין, עם ה-Deus sine modis מתמקד המהלך השני במעמדו של עולם החומר ומבקש לשפרו על-ידי המשכת הרוחניות מעולם האלוהות.
בחזרה לציורי הטבע דומם של שלונסקי, ובהשאלה מהמודל המיסטי-מאגי שלעיל, ניתן לראות את פעולת הציור כ"עבודה" שמגשרת בין ה"יש" וה"אין" ומטרתה תיקון. כפי שכבר הזכרתי, טקסט התורה מתפקד כספר קודים ובדומה ניתן להתייחס לציור של שלונסקי כאל "טקסט" שאף הוא מכיל קודים שבמשחק הרכבה מניפולטיבי בין מרכיביו ניתן להגיע להגיע למערך "הנכון".
על פי הבנתי, עומדות בפנינו שתי אפשרויות לניתוח הטקסט. הראשונה רואה את הציור כ"טבע הדומם", כלומר מובילה אותנו לכיוון של ציור שאף על פי שה"יש" לכאורה נוכח בו, בעצם כל מהותו הוא ניסיון לתפוס את ה"אין" (הדומם). ואילו האפשרות השנייה רואה את הציור כ"טבע דומם", גם טבע שהוא "יש", וגם דומם שהוא "אין". מהלך המוביל אותנו בהכרח לתפישה שמנסה לאחוז באותה נקודה שאין לה שם, לא על דרך החיוב ולא על דרך השלילה, "אין ויש".
בניסיון לפצח את הקוד, אני רוצה תחילה להתייחס להיבט המספרי בציוריו של שלונסקי. הדימויים המרכזיים, בין אם הם סיגריות, ביצים ,דולרים או ספרים, מופיעים תמיד בהרכב מספרי דומה. דימוי אחד, שני דימויים, שלושה דימויים חמישה דימויים. אף פעם לא מופיעים ארבעה דימויים, שישה דימויים או כל מספר אחר. אנו מקבלים סדרה של מספרים: 1,2,3,5…
לכאורה סדרה אקראית (מעבר לשיקולי קומפוזיציה), אולם במבט שני ניתן בקלות יחסית לראות את החוקיות בסדרה. מפתיע שבשלב זה גם לסדרה זו שתי אפשרויות פיצוח הלקוחות מתורת המספרים.
הראשונה, זוהי סדרת פיבונצ'י (כל שני מספרים רציפים מרכיבים את המספר הבא). וסדרת פיבונצ'י היא העומדת בבסיסו של חתך הזהב, כמעט חוק טבע בחשיבה הרנסאנסית.
האפשרות השנייה היא שזוהי גם סדרת מספרים ראשוניים (מתחלקים ב-1 ובעצמם בלבד), שגם להם הילה מעט מיסטית במתמטיקה.
הדבר הבולט ביותר הוא שזוהי סדרת המספרים היחידה שהיא גם סדרת פיבונצ'י וגם סדרת מספרים ראשוניים. ועל כן הזוהר האופף סדרה זו הוא בוהק במיוחד. ההיבט המספרי של הדימויים הוא רק אחד המרכיבים של הטקסט של שלונסקי. באופן אקראי התחלתי בו וכבר ניתן לחוש בלחלוחית של חוקיות שייתכן שמסתתרת בקריאה הפנימית של הציור.
את השאר אפתח במאמר אחר.