כל הפוסטים מאת מחבר זה

עין באין

18 בנוב', 2009 | מאת מיכאל קסוס גדליוביץ' | קטגוריה: שוטף

עכשיו, כשסיכמתי במחשבתי פחות או יותר את כל מה שיכולתי לומר על סדרת ציוריו האחרונה של חנן שלונסקי, אני מעוניין לנסות ולהציע פתח נוסף לקריאה, שבעיני הוא מסקרן. ראשית אסקור בקצרה את כל מה שלא אדבר עליו: לא אגע במסורת ה"טבע דומם" על היבטיה הקלאסיים והמודרניים, לא אפליג בפרשנות למשמעות הדימויים ולכן לא אתייחס אליהם כסמלים או כאטריביוטים חברתיים ו/או מטפיזיים. לא אנסה את הגישה הטאוטולוגית, הקושרת את השימוש בחומרי הציור ובמקרה זה טכניקת טמפרה מבוססת ביצה, לאחד הדמויים המרכזיים בסדרה – הביצה. באותה מידה לא אפלוש ל"מטבח האלכימי" של שלונסקי, שאולי ניתן היה להגיד שדרך תרכובת חומרים ודימויים, ישנים וחדשים, הוא מנסה לשבט את "גיזת הזהב" על זיז "אבן החכמים". בנשימה קצרה אפסח על תורות צבע למיניהן ועל שימושו של שלונסקי בגווני ביניים, דגשים וצללים, משולש הרמטי החוזר על עצמו בכל ציור. אמנע מלפתוח את תיבת הקומפוזיציה, שחלילה לא יקפצו ממנה הקלאסי והמטאפיזי ומתוך כך אשתדל להתרחק מניתוחים פסיכולוגיסטיים הנכרכים בציורי אווירה ובמשמעויות נסתרות של דימויים נוכחים.
לסיכום, לא אגע בהומור, באירוניה ובדימויים מדרגה שניה ושלישית (מטא-דימוי) הניבנים כבדרך אגב על גבם של הדימויים.

חנן שלונסקי - ניקוטין. טמפרה על בד, 200/122 ס"מ

חנן שלונסקי - ניקוטין. טמפרה על בד, 200/122 ס"מ

מאחר ואני נמנע מלשאול את השאלה הראשונה המתבקשת, למה סיגריות? למה ביצים? למה דולרים? ולמה ספרים? (אולי מחשש שהתשובה תהיה, בעצם למה לא?), אני מוותר מראש גם על הניסיון לפענח את משמעות הדימויים, לפחות בכיוון של סמלים וסימנים. עם זאת, לנוכח הציורים, אני נותר בתחושה חזקה שאופפת אותם הילה של סוד או חידה. התחושה הזו מותירה אותי אמביוולנטי; מחד, הייתי רוצה להסתפק בציור שכולו חידה ולראות בכך הישג ציורי, רעיוני וצורני מרשים. מאידך, גם הציור כחידה, או הסוד שלכאורה מסתתר בתוך ציוריו של שלונסקי, אינו חד משמעי, מאחר שבמקביל בוקע מהציור קול נוסף, דק יותר, חמקמק ומתעתע, מודע לעצמו ואירוני. בפיתיון הזה ששלונסקי משליך לצופה הייתי רוצה לנגוס, גם אם יתברר שהוא כל כולו פרי דמיוני.

כבר מעצם הגדרת הציור כ"טבע דומם" אנו נכנסים לעולם הקשרים שהשפה שלטת בו. אם בצרפתית נגיד "טבע מת" (Nature Morte) ובאנגלית "חיים דוממים" (Still Life), בחירות תרבותיות שכשלעצמן הן מעניינות – נוכחות של מוות מול חיים וטבע מול דומם – הרי שבעברית, שפה עתיקה שהוקפאה לאלפיים שנה וכעת מתחדשת, אנו מוצאים את הצימוד הלשוני " טבע דומם". מעין פשרה: הטבע קיים ולא מת, דומם ולא חי. מכאן שהעברית דחתה את דיאלקטיקת החיים והמוות לטובת העמדת עולם הטבע מול עולם הדוממים.
אם נמשיך לפתח את אותו קו אסוציאטיבי, נוכל להתייחס גם לסמיכות של הצימוד "טבע הדברים" ל"טבע הדומם", סמיכות לשונית ורעיונית. בפשטות, "טבע הדברים" מצביע על המהות, אותה אמת גרעינית, אינהרנטית וקבועה של הדברים, ובגזירה שווה לטבע הדומם, יתכן שאנו מתחילים להתקרב למהות החיפוש בציוריו של שלונסקי. האם זהו ציור "טבע דומם" או ציור "טבע הדומם"? נראה לי שפה אנו פוסעים בצעד מהוסס אל המטוטלת הקלאסית בין תפישות אריסטוטליות וניאו-פלטוניסטיות, מטוטלת שהיא כמעט קבוע-יסוד בחשיבה המערבית.
אף על פי שהצימוד "טבע דומם" מגדיר לכאורה דבר שישנו, זהו ציור! וזה מה שמצויר בציור, בכל זאת מדובר בחיבור של ניגודים, ממש כמו ה-Nature Morte וה-Still Life. על כן אנו מצויים בטווח של הגדרה שלא על דרך השלילה ולא על דרך החיוב, שנראה כבכוונת מכוון נותרת מטושטשת וחמקמקה, מעין נקודת תפר ארכימדית שבין ה"יש" וה"אין" או בלשון אחרת, סופרפוזיציה בין שני הפכים.
בשפה העברית האטימולוגיה של המילה "דומם", מתייחסת לנייח ובעיקר לזה שאינו מסוגל לדבר. על פי תפישת המסורת היהודית, ובמיוחד בזרמים שונים בקבלה, לשפה העברית, למילה הכתובה והמדוברת תפקיד אוטונומי, שהוא הרבה מעבר לכל מה שאנו מכירים בשפות ובתרבויות אחרות. על פי זרמים אלו, אלוהים ברא את העולם בדיבור, באמצעות המילה. אלוהים מסתכל בטקסט – בתורה, שהיא תוכנית הבריאה ובאמצעותו בורא.
הטקסט הוא מעין קודקס, שבמניפולציה נכונה של הקודים שבו ניתן לאדם הכוח המיסטי-מאגי להיות כמו אלוהים ולברוא.
גם במערכת האלוהות ישנה חלוקה בין המקום שבו האל אינו ניגלה ואינו מושג, מקום שניתן להגדירו רק על דרך השלילה והיא האינסוף כלומר האין, לבין אותן התגלויות של האל, היש (מערכת הספירות) במערך כוחות, תכונות ועולמות הולך ויורד עד לעולם התחתון, מגרש המשחקים של האדם. לאדם תפקיד מרכזי במערכת הבריאה, תפקיד המתקן. הוא היחיד שמכיל בתוכו את שני ההפכים, "האין" וה"יש". ובהשאלה, הדומם ב"טבע דומם", זה שאינו מסוגל לדבר משול ל"אין" ועל כן הטבע משול ל"יש".

חנן שלונסקי - טמטום נגד טמטום. טמפרה על בד, 122/68 ס"מ

חנן שלונסקי - טמטום נגד טמטום. טמפרה על בד, 122/68 ס"מ

גם במסורות החסידות, עבודת האל, שהיא גם עבודת תיקון העולם הפרטי האישי ותיקון העולמות העליונים, יכולה וצריכה להתבצע דרך כל פעולה אנושית, גם זו הלכאורה שולית וזניחה ביותר. כלומר, כל פעולה אנושית חייבת להשתתף בעבודת תיקון. מטלה גדולה זו ניתנה לאדם מאחר שהוא מכיל בתוכו את פוטנציאל האלוהות המלא, שהוא כפי שכבר ציינו צד "האין" וצד "היש”.
לשם כך פותחו טכניקות נומיות וא-נומיות רבות. מפאת קוצר המקום לא נוכל להכנס לדיון זה. ר' לוי יצחק, מממשיכיו הבולטים של הבעל שם טוב, מייסד זרם החסידות, מנסה להגדיר את תפקיד הצדיק כאדם שנמצא בתווך בין ה"אין" ל"יש” ושיכול לפעול בשניהם ולהשפיע על שניהם:
"כי ידוע שצריך להצדיק להיות דבוק תמיד באין וזו ביטל המציאות מחמת גודל היראה ופחד מהבוב"ה (מהבורא ברוך הוא) … וכשהצדיק הוא דבוק באין. משם הוא מביא השפעות רצון וברכה לעולם כולו (…) ר"ל (רצה לומר) שמקודם צריך להיות דבוק באין (…) שהצדיק צריך להיות דבוק באין ולהיות בטל במציאות ואח"כ מביא כל הברכות לעולם" (קדושת הלוי דף ה' ע"ב).
בעוד המהלך הראשון כרוך בהפרדת הרוחני מן הגשמי, צעד שמאפשר את המפגש הרוחני עם האין, עם ה-Deus sine modis מתמקד המהלך השני במעמדו של עולם החומר ומבקש לשפרו על-ידי המשכת הרוחניות מעולם האלוהות.

בחזרה לציורי הטבע דומם של שלונסקי, ובהשאלה מהמודל המיסטי-מאגי שלעיל, ניתן לראות את פעולת הציור כ"עבודה" שמגשרת בין ה"יש" וה"אין" ומטרתה תיקון. כפי שכבר הזכרתי, טקסט התורה מתפקד כספר קודים ובדומה ניתן להתייחס לציור של שלונסקי כאל "טקסט" שאף הוא מכיל קודים שבמשחק הרכבה מניפולטיבי בין מרכיביו ניתן להגיע להגיע למערך "הנכון".
על פי הבנתי, עומדות בפנינו שתי אפשרויות לניתוח הטקסט. הראשונה רואה את הציור כ"טבע הדומם", כלומר מובילה אותנו לכיוון של ציור שאף על פי שה"יש" לכאורה נוכח בו, בעצם כל מהותו הוא ניסיון לתפוס את ה"אין" (הדומם). ואילו האפשרות השנייה רואה את הציור כ"טבע דומם", גם טבע שהוא "יש", וגם דומם שהוא "אין". מהלך המוביל אותנו בהכרח לתפישה שמנסה לאחוז באותה נקודה שאין לה שם, לא על דרך החיוב ולא על דרך השלילה, "אין ויש".
בניסיון לפצח את הקוד, אני רוצה תחילה להתייחס להיבט המספרי בציוריו של שלונסקי. הדימויים המרכזיים, בין אם הם סיגריות, ביצים ,דולרים או ספרים, מופיעים תמיד בהרכב מספרי דומה. דימוי אחד, שני דימויים, שלושה דימויים חמישה דימויים. אף פעם לא מופיעים ארבעה דימויים, שישה דימויים או כל מספר אחר. אנו מקבלים סדרה של מספרים: 1,2,3,5…
לכאורה סדרה אקראית (מעבר לשיקולי קומפוזיציה), אולם במבט שני ניתן בקלות יחסית לראות את החוקיות בסדרה. מפתיע שבשלב זה גם לסדרה זו שתי אפשרויות פיצוח הלקוחות מתורת המספרים.
הראשונה, זוהי סדרת פיבונצ'י (כל שני מספרים רציפים מרכיבים את המספר הבא). וסדרת פיבונצ'י היא העומדת בבסיסו של חתך הזהב, כמעט חוק טבע בחשיבה הרנסאנסית.
האפשרות השנייה היא שזוהי גם סדרת מספרים ראשוניים (מתחלקים ב-1 ובעצמם בלבד), שגם להם הילה מעט מיסטית במתמטיקה.
הדבר הבולט ביותר הוא שזוהי סדרת המספרים היחידה שהיא גם סדרת פיבונצ'י וגם סדרת מספרים ראשוניים. ועל כן הזוהר האופף סדרה זו הוא בוהק במיוחד. ההיבט המספרי של הדימויים הוא רק אחד המרכיבים של הטקסט של שלונסקי. באופן אקראי התחלתי בו וכבר ניתן לחוש בלחלוחית של חוקיות שייתכן שמסתתרת בקריאה הפנימית של הציור.
את השאר אפתח במאמר אחר.

חנן שלונסקי - ללא כותרת, טמפרה על בד, 43/38 ס"מ

חנן שלונסקי - ללא כותרת, טמפרה על בד, 43/38 ס"מ



קין סיטי

23 בספט', 2009 | מאת מיכאל קסוס גדליוביץ' | קטגוריה: תיאוריה

קין רצח את הבל אחיו, גורש מעל פני האדמה, נדד, בודד ומוכתם, בעולם רחב וחסר גבולות, בלא מנוחה ובלא מקום – עד שעשה מעשה, נשא אשה, הוליד ילד ובנה עיר.
זהו, לכל הפחות לפי המיתוס המקראי, קיצור תולדות העיר הראשונה.
שם העיר הראשונה שבנה קין הוא גם שם בנו: חנוך. מהדהדת בשם הזה המצוקה הרגשית והקיומית שקין היה נתון בה, ועולה ממנה גם פתרונה היצירתי. כי מה כבר נותר לו לעשות, לעובד האדמה הרוצח והיוצר?
על פי מראית טבעו, הוא לא היה גיבור ציד ולא רועה צאן (עיסוק שבדרך כלל נקשר למנהיגות ומלכות), כי אם אדם מן הישוב שנותר חסר ישוב. אדם סבוך ומורכב, אנושי כל כך, שמבעד לסדק שנפער בעולמו פרצו זרמי עומק רוחשים: גאווה, קנאה, יצר חסר מיצרים, אלימות, פחדנות ושקר.
לנוכח פריצת הגבולות הזו, החיצונית והפנימית, קין זקוק למקום של קבע: לסדר, לגבולות ולביטחון בעולם פרוץ. הצורך הקיומי שהניבה העקירה והניבו הנדודים הבלתי נסבלים היה לאידיאולוגיה חתרנית – וקין ממציא מקום חדש. מקום שאינו גן שננעל ואינו האדמה שהקיאה אותו. מקום אחר, שלאלוהים אין בו דריסת רגל.
הקמת העיר היתה, אם כן, פעולה הישרדותית ומהפכנית, מרד בטוטאליות האינסופית של אלוהים ושל הטבע הבלתי מרוסן. מקום מקלט וגבול, שניתן למפות אותו ולשלוט בו. ובעיר הראשונה, חנוך, עתידים היו להתקיים מנוחה וחניה, חינוך וחניכה, מסורת וחזון.
קין – הרוצח, המנודה, ספק האוטופיסט הראשון – היה דור שני למורדים. הוריו גורשו מגן עדן אל האדמה, ואילו הוא גורש מעל פני האדמה. אך בניגוד לאדם וחווה, שהיו בסופו של דבר מעט פסיביים, קין מסמן את תחילתו של עידן המורד-היוצר. זה שחטא ונענש בגלות ובבדידות, אך יצר הקיום הדרוויניסטי המשיך לרחוש בו בעוצמה בלתי נשלטת. העיר, היצירה האנושית העצמאית הראשונה, היתה מרד נוסף, מתוחכם ומעודן יותר, שהתחפש ליצירה, ונולד, כדרכן של המצאות אנושיות גדולות, מתוך מצוקה וכורח. התרסה אל מול קללתו-ציוויו של אלוהים, "… נע ונד תהיה בארץ".

מונטאן/רוזנבלום, ללא כותרת, שמן על בד - 2008

מונטאן/רוזנבלום, ללא כותרת, שמן על בד - 2008. כל הדימויים מתוך התערוכה "מופעי שוליים". אוצרים: מיכאל קסוס גדליוביץ' ומעין שלף

העיר נועדה לספק ביטחון ולשבור את הבדידות הקיומית של קין. לצד זאת היה בה מעין תיקון מעט וכפרה על רצח הבל, שכמעט הביא להכחדת האנושות.
שבעה דורות מאוחר יותר, נראה היה כי חזונו של קין מתחיל להתגשם הודות לאבות המייסדים של הייצור והמסחר, האמנויות והמדע – לשון אחר, בסיסי הקוד הגנטי של הציוויליזציה האנושית. אלה היו יבל, יובל ותובל, ניני הנינים של קין, בניו של למך (רוצח אף הוא, ומשורר, שעל פי האגדה רצח בשוגג את קין וגם את בנו, תובל קין, "… כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי").
לכאורה, הצלחה! שלא ככל אוטופיה, החזון האוטופיסטי של קין הוגשם. אין עוד צורך בהתערבות אלוהית. אין עוד צורך במשיח. האדם, במו כוחו היצירתי והתבוני, יכול לתקן אף את שגיאותיו הנוראות ביותר, לתכן את חייו ועולמו, לקחת את גורלו בידיו ולהגשים את מה שיעד לו בוראו המאוכזב תדיר.
אבל רק לכאורה. הסיפור המקראי על הולדת העיר הראשונה ועל תולדותיו של קין נקטע במפתיע. היאלמותו של המספר צורמת שבעתיים לנוכח תחילתו של סיפור תולדות אנושי חדש. לאדם וחווה נולד בן נוסף, שת, שאמור לשמש תחליף להבל. שת הביא את אנוש ו"אז הוחל לקרא בשם יהוה".
לפי המקרא, היתה זו ראשית השושלת האנושית הרשמית והאמיתית, זו שמובילה עד אלינו.
חזקה עלינו ששתיקת המספר כמוה כהודאה, אך הודאה במה? האם פרויקט העיר שיצר ובנה קין הצליח או נכשל? השתיקה אולי מרמזת גם שרעיון העיר היה מעט חתרני מדי. רעיון שהקדים את זמנו, שהנביט זרע מסוכן. קין הרי "בונה עיר". לא בנה, כי אם בונה – לשון הווה מתמשך. העיר ממשיכה להיבנות, תוך צמצום העבר והעתיד. העיר היא טריטוריה פיזית ורעיונית חדשה, שקוראת תגר על נוכחותו של אלוהים בעולם ועל שליטתו הבלעדית בו.
אלא שהצלחתו של קין, אם היתה כזו, היא עדות גם להצלחת מעשה הבריאה האלוהי, זה שגולת הכותרת שלו היתה יצירת האדם "בצלמו וכדמותו". ואם כך, אין לנו אלא להסיק כי גם העיר שקין יצר היא "בצלמו וכדמותו". אלא שהעיר כבר אינה זקוקה להתערבותו הפעילה של אלוהים; משתמע מכך שתפקידו של אלוהים בעולם הושלם ונגמר, ומחשבה כזו הרי לא תעלה על הדעת. הנה הסבר אפשרי לקטיעת השושלת של קין ולקטיעת סיפור העיר.

Trash/Treasure,סופים פתוחים

Trash/Treasure, סופים פתוחים

ישנו מאמר בזוהר שפותח בזו הלשון: "שנוי בחמישה מאמרות אלה כלול הכל. בחמישה מאמרות אלה נגלפו חמישה אחרים, ודאי חמישה תוך חמישה זה כיצד? אנכי יי אלוהיך כנגד לא תרצח ששנינו, שניים אלה בכלל אחד נכללו, שמי שהורג ממעט דמותו וצלמו של קונו".
כלומר, חמשת הדברים הראשונים שבעשרת הדיברות מכילים, בהתאמה, את חמשת הדברים האחרונים. מכאן שגם את הציווי המוסרי "לא תרצח", שכל כולו תחום בטריטוריה האנושית, יש לחפש דווקא ביחסים שבין האדם לאלוהים. על פי בעל המאמר בזוהר, הסיבה ל"לא תרצח" היא "אנכי יהוה אלהיך… לא-יהיה לך אלהים אחרים על-פני".
רצח, במלים אחרות, פוגע בכוליות ובשלמות של האלוהות. ממעט את דמותו של האל.
והרי שני מחולליה העיקריים של העיר הראשונה, קין ולמך, היו רוצחים. ה"דם הרע" עבר בתורשה, אך נקודת השבר המוסרית היא גם שורשו של פרץ יצירתי. העיקרון המובלע נועז, וכלל אינו קל לעיכול: כל התפתחות אנושית משמעותית זקוקה לפעולה מקדימה של הרס, חורבן, ניתוץ גבולות וחציה אלימה של גבולות המוסר, האלוהי והאנושי.
כפילות זו, העומדת אף בבסיס הרעיון המאוחר בהרבה של גאולה דרך הביבים, מאפיינת בזעיר אנפין גם את דמותו של קין: אדם בעל כושר המצאה, יצירתיות וחדשנות, ולצד זאת אדם שאת מעשיו מניעים לא פעם גאווה וקנאה, מרד ואלימות. כל אלה – הטוב והרע, הנשגב והעלוב – הם בהכרח גם חלק מדמותו של אלוהים, כי בצלמו וכדמותו נברא האדם, וקין בכלל זה. ובהכרח הם גם חלק מפניה של העיר שברא הנברא.
כך שהיצירה האנושית הזו, העיר, כולה סתירות משלימות. היא "מקום אחר", המכיל בו בזמן מרחבי קודש וחול, מרחבי ממש ומרחבי אשליה. ממשותה של העיר גואלת אותה מן האיום שבלהיעשות אוטופיה – והרי ההיסטוריה והמיתולוגיה של תרבויות העולם ממזרח וממערב מלמדות אותנו מה מר גורלן של ערים מצליחות מדי, מושלמות מדי. אטלנטיס של אפלטון, בבל המסופוטמית והמקראית, סדום ועמורה, אנגקור הח'מרית, טיקאל של בני המאיה, קנוסוס המינואית, ממפיס, תבאי ונא-אמון של האימפריה המצרית העתיקה – את כל הערים המפוארות והכבירות האלה, ועוד רבות, בלע הזמן.
חורבנן והיעלמן של מגה-ערים אלה נתלו תמיד בסיבות שעניינן אישיותו ההפכפכה של בן האנוש, ובראש ובראשונה נטייתו המטרידה לחרוג ממעמדו ומתפקידו בעולם. סטייה מוסרית וחברתית, חטאים נגד האלים ובעיקר ההיבריס המפורסם, אותה גאוות יתר חסרת גבולות, כל אלה מעוררים את חמת זעמם הלוהטת של האלים. דין כליה נחרץ וממומש באמצעות איתן טבע כזה או אחר.
לכן אין זה מפתיע שאחת הפרשנויות הידועות במסורת היהודית לקורותיהם של קין, צאצאיו והעיר שבנה היא שכולם נכרתו מעל פני האדמה במבול, מן הסיבות הידועות.
סיפור העיר, אלוהים והאדם במקרא אינו תם בקין ובצאצאיו. ניסיון נוסף שלא צלח מופיע בפרשה המפורסמת של מגדל בבל. גם במקרה זה רב הנסתר על הגלוי ובוודאי מצריך עיון.

'הומונים' - רותי סלע, בועז ארד, דורון רבינא, גיא בן נר. ביקור סאדאת, חימר ומטפים

'הומונים' - רותי סלע, בועז ארד, דורון רבינא, גיא בן נר. ביקור סאדאת, חימר ומטפים

עריכה לשונית: אסף שור

"– אי, אי, אי – קרא סנדריל, מנענע בראשו ומתמיה – מה נורא כרך גדול כזה! אבל בנימין, בבקשה ממך, אמור לי, מאין באו לעולם הכרכים הגדולים האלו? איזו רוח נשא האדם למקום אחד, שיהיו נדחקים ודרים איש על גבי חברו בבתים גבוהים, כאילו צר להם העולם ואין אדמה לפניהם. מסתמא יש טעם לדבר זה. שמא הוא מטעם זה, כמו ששמעתי מפי זקנינו בבית-המדרש, שנשמתו של אדם חלק אלוה ממעל, והאדם נמשך אחריה, מטפס ומתרפק רק למעלה למעלה…"
(- מנדלי מוכר ספרים, "מסעות בנימין השלישי")