קולנוע

למי שייך הקול?

4 באוג', 2009 | מאת יונתן אמיר ורונן אידלמן | קטגוריה: אמנות, כללי, למי שייך הקול?, קולנוע

הקדמה

לפני שנה התפרסמה בישראל פרשה שהסעירה מעט את הרוחות באקדמיה. כמאל בולאטה, אמן וחוקר פלסטיני המתגורר בצרפת, האשים את פרופ' גנית אנקורי מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בהעתקת רעיונותיו ושילובם בספרה "Palestinian Art", שיצא לאור בהוצאת ריאקשן בוקס. מעבר לטענה האקדמית-משפטית הספציפית (יש לציין שתביעה זו נדחתה בבית משפט, שחייב את כתבי העת שפרסמו את ההאשמות כנגד אנקורי בפרסום התנצלות ותשלום פיצויים), עוררה הפרשה דיון המתנהל בפורומים שונים ונוגע בשאלת הזכות (או אי-הזכות) המוסרית של חוקרים בני קבוצה אחת לחקור ולפרסם את מחקריהם על פעילותם התרבותית של בני קבוצה יריבה. במילים אחרות: המשתתפים בדיון תהו אם לאנקורי, כחוקרת ישראלית וחברת האקדמיה הישראלית (ולכן מייצגת את הצד הכובש), יש זכות מוסרית לחקור את עבודתם של אמנים פלסטינים (הנכבשים). רבים טענו כי עצם עבודת המחקר מייצגת כיבוש תרבותי, והאשימו את החוקרים הישראלים כי לאחר שלקחו את אדמתם של הפלסטינים, הם שוללים מהם גם את קולם. האשמות דומות, אם כי בעוצמה נמוכה יותר, הופנו בעבר גם כלפי טל בן-צבי – אוצרת ישראלית ממוצא אשכנזי שאצרה את התערוכה "שפת אם", שעסקה ביצירתם של אמנים ממוצא מזרחי, וכלפי חוקרים רבים מדיסציפלינות רבות ברחבי העולם. מנגד ניצבים טיעונים בזכות חופש אקדמי, מחקר כמצע לשיתוף פעולה וליבון של סוגיות פוליטיות ומחתרתיות, עוצמתה של פעילות ממוסדת כבסיס לשינוי וכיו"ב (דוגמאות לגישה כזו ניתן לקרוא כאן, כאן וכאן).

"למי שייך הקול"? – מוסף חדש של כתב העת המקוון מארב, מציב את הטענות הללו בקדמת הבמה ועוסק בשאלות כמו למי שייך קולו של האחר, האם יש בעלות על קול ומה טיבה של הזכות המוסרית להשתמש בו, ובהשלכות של שאלות אלו על שדה התרבות והאמנות. באמצעות הצגה ודיון בעבודות אמנות, אוצרות, קולנוע ואקטיביזם, בוחן המוסף את השאלות השונות שעולות מתוך היצירה והמחקר של האחר. למי יש זכות לדבר בשם האחר, ליצור בשם האחר ולערוך מחקר על תרבותם ואמנותם של אחרים; עד כמה רלוונטית זהותו של החוקר והיוצר למחקר וליצירה והאם היא עשויה לפסול או להכשיר אותו; האם הרקע העדתי, הכלכלי, הלאומי והמגדרי של אמנים, אוצרים וצופים עשוי לשלול את יכולתם להבין את מאבקיהן של קבוצות אחרות, לבקר אותן או לשאת את דגלן, והאם הגלובליזציה ותרבות הרשת מטשטשות את תוקפן של שאלות אלה, או לחילופין מחדדות אותן. מאחר ומחקר של קבוצות כרוך תמיד במפגש עם תרבות זרה, אנו בוחנים האם מבט זר מחויב להיות אלים ו/או מוקסם, או שמא הוא יכול להיות גם ביקורתי ומפוכח, האם בכוחו של מבט כזה לגלות או לכסות, והאם יצירה, מחקר, אוצרות, והתבוננות גרידא הן פעולות שתלטניות בהכרח, או שהן עשויות לבטא גם ניסיונות גישור ויצירת קרבה או אפילו מעשה מוסרי נעלה של שימוש בכוח הפריבילגיה לצורך חיזוק הקולות המוחלשים.

מיכל היימן, האב לא הדוד (פרויד / קתרינה), 2008, וידיאו צבע עם פסקול, 26 דקות

מיכל היימן, האב לא הדוד (פרויד / קתרינה), 2008, וידיאו צבע עם פסקול, 26 דקות (פרט)

המאמרים

מוסף "למי שייך הקול"? נפתח במאמרה של נועה רועי "פוליטיקה ואסתטיקה בין בילעין ותל-אביב". במאמרה עוקבת רועי אחר השימוש באובייקטים שהוכנו עבור הפגנות נגד בניית גדר ההפרדה בכפר בילעין ומיצגים שהוצגו בהפגנות אלו, ואת מעברם מזירת ההפגנה לתצוגה בגלריה בתל-אביב. השימוש באמצעים אמנותיים, טוענת רועי, הופך את המפגינים לשותפים בקהילת האמנות האקטיביסטית הבינלאומית והעכשווית, ומאפשר להם להשמיע את קולם לא כמדוכאים אלא כשותפים פעילים בזירה זו.

זווית התבוננות נוספת על הסכסוך המקומי מציג גם ארי יוסקוביץ', שמאמרו "אחריות אוצרותית והצגת אמנות פוליטית ישראל ופלסטינית באירופה" פורסם לראשונה בקטלוג תערוכת אמנות ישראלית ופלסטינית שהוצגה בשנה שעברה בווינה. במאמרו משתמש יוסקוביץ' בסיטואציה המורכבת של התערוכה, על הקשריה ההיסטוריים והלאומיים הטעונים, על מנת לדון באפשרויותיהם ובמגבלותיהם של אוצרים המבקשים להקנות לתערוכות הקשרים היסטוריים, אתיים וחברתיים, וביחסים בין אמנות, חינוך, אקטיביזם והיסטוריה.

במאמרה "משקיף מעורב" עוסקת רותם רוף ביצירתו של האמן הדרום-אפריקאי היהודי וויליאם קנטרידג', שעבודתו מתייחסת למשטר האפרטהייד שהתקיים בארצו עד 1990, ועושה זאת באמצעות מערכת של תחבולות אמנותיות שתפקידן קודם כל להאיר – לאו דווקא לפתור – את המעמד הכפול (והעמדה המוסרית הכפולה), של האמן כמשקיף שגם מעורב בטרגדיה של שלטון האפרטהייד.

רלף הומן, אמן ואקטיביסט הפועל בגרמניה, מציג במאמרו "ניידות הסדק" את פעילותו של איגוד schleuser.net – מיזם אמנותי ופלטפורמת עבודה משותפת לאקטיביסטים, אמנים ומומחים מקצועיים. המיזם הוקם כדי לספק את הצורך בהצגת נתונים שיטתית לציבור הרחב לגבי ניעות והגירה ולהציג את האינטרסים למעבר חופשי בשדה הכלכלי ובשדה זכויות האדם, ועוסק בסוגיות הגבולות, ההגירה ומעמדם ה"לא חוקי" של בני אדם. במסגרת הצגת הפרויקט מעלה הומן שאלות חשובות הנוגעות לאמנים המשתייכים לכוח השולט ומדברים לכאורה בשם המהגרים המנוצלים, ומעלה רעיונות איך לעקוף את הבעייתיות שנוצרת במצב כזה.

במאמרו Kol Klone יוצא חגי כנען לרחובות ת"א בעקבות ציורי הקיר של אמן הגרפיטי  klone,  ומציע פרספקטיבה פילוסופית חדשה להבנת  "הקול של הדימוי" והופעתו במרחב העירוני.

עבודתה של מִיווה יָנַאגִי, אמנית יפנית צעירה המציגה בימים אלה בביתן היפני בביאנלה בוונציה, מוצגת במאמרה של חוקרת האמנות היפנית אושרת דותן "מאבקן השותק של נשים צעירות". דותן מציגה את עיסוקה של ינאגי במעמד האישה בחברה היפנית ובזהות נשית ביפן, ומתארת את האופן בו מעלות עבודותיה של ינאגי ביקורת נוקבת ומלאת אמפטיה על תפקידים חברתיים של נשים בחברה היפנית, ועל סטריאוטיפים של נשים צעירות וזקנות.

לכאורה, סרטו של הבמאי רנזו מרטינס "Enjoy Poverty" הוא סרט על קונגו, ארץ המוגדרת כאזור אסון הומניטרי. זהו נושא שצפוי מראש שיכיל מידה מסוימת של מראות קשים לעיכול, אולם כפי שמראה אפי וייס במאמרה "זוועה בהפוכה", המראות הקשים מגיעים דווקא מכיוון שונה לגמרי, ונובעים מחשיפת הציניות, הניצול והסיאוב של ארגוני הסיוע המערביים הפועלים במקום.

באמצעות דיון ביצירתו של ז'אן רוש, קולנוען ואנתרופולוג צרפתי, עבור דרך עבודתם של קולנוענים ישראלים כאבי מוגרבי ויולי גרשטל כהן, וכלה בכתיבתו של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, תוהה אדם אבולעפיה במאמרו "של מי הקולנוע הזה?", האם באפשרותו של הקולנוע לייצג אחרות המתגברת על זהותם המובחנת לכאורה של יוצר הקולנוע, של מושאיו ושל הצופים בסרט, ואם כן, מה טיבה של אחרות זו.

במאמרו "פסקולי סרטים כמפצלי אישיות", טוען עמרי גרינברג כי בסרטיו של הבמאי האמריקאי ווס אנדרסון (משפחת טננבאום, סטיב זיסו ועוד), משמשים הפסקולים על מנת לערער את נקודת מבטו האחידה של הבמאי וליצור סרט רב-קולי ורפלקסיבי. השירים, הלחנים והביצועים המופיעים בסרט, טוען גרינברג, יוצרים צרימה במבנה העלילתי ופועלים כקול נפרד ואף מנותק מן המארג הקולנועי הכולל.

רותם רוזנטל מנתחת במאמרה "עין בקופסת אור" את עבודתה של האמנית הפולניה אנטה גז'שיקובסקה, שהוצגה בתחילת השנה בתערוכה "שדים" במוזיאון בת-ים. התערוכה הוצגה במסגרת שנת התרבות פולין-ישראל, שהביאה לחללי התצוגה המקומיים לא מעט אמנים זרים באדיבותה של אומה המקיימת יחסים מורכבים עם ישראל. רוזנטל מתייחסת להיבט זה, ובעזרת התיאוריה האסתטית של הפילוסוף ז'אן לוק ננסי מנתחת גם את  משחקי המבט ויחסי הכוחות בין האמן, היצירה והצופה, כפי שהם באים לידי ביטוי בעבודתה של גז'שיקובסקה.

חוקר האמנות היהודית דוד שפרבר, מבקש במאמרו "ניכוס הקול היהודי בשיח האמנות המקומית", להצביע על הנתק והחיבור מחדש שבין היצירה והאוצרות העכשווית למסורת היהודית. לטענת שפרבר, בחינת השדה מגלה תהליכים סותרים של הכלאה וטיהור, כאשר מצד אחד אלמנטים ויסודות יהודיים מחלחלים לאמנות החילונית, ומנגד, שדה האמנות מתנער מיסודות אלו תוך יצירת חלוקות מודרניסטיות המפרידות בין אמנות נטו ובין מה שמכונה כ"אמנות עם הכיפה".

מוסף "למי שייך הקול"? נחתם בטקסט ותצלומים נבחרים מספרה של אריאלה אזולאי "מעשה מדינה", המלווה תערוכה בשם זה שהוצגה בשנת 2007 בגלריה של בית הספר לאמנות מנשר. בתערוכה ביקשה אזולאי לקרוא את ההיסטוריה המקומית דרך דימוייה המצולמים, ובמאמרה היא עוסקת בשאלה למי שייך התצלום ובוחנת את מה שניתן לדלות ממנו.

מארב משיק בימים אלה את חלקו האנגלי, ובמסגרת זו תורגמו מקצת המאמרים המופיעים פה והם מפורסמים במקביל בשתי השפות. בנוסף מופיעים במארב-אנגלית שני מאמרים שנכתבו למוסף זה ומפורסמים באנגלית בלבד: ביקורת של נט מולר על התערוכה "In the Middle of The Middle" שאצרה קטרין דויד בחורף האחרון בביירות. מולר בוחנת את המעשה האוצרותי של דויד, אוצרת מערב-אירופאית שמציגה אמנים ערבים בלב ביירות, ומנתחת את המעשה לאור האופנתיות של אמנות מזרח תיכונית בעולם האמנות של ימינו.
מאמרה של שירה ריכטר "Any Women in the Director's Room?" עוסק בזהותם של אלו שעדיין מדברים בשם הנשים, ותוהה כיצד ניתן להשמיע קול נשי מבלי לוותר על הייחודיות.

אפילוג

במוסף "למי שייך הקול"? העוסק בקולו של האחר ובדיבור עליו, ראוי לכלול גם את קולם של פלסטינים ואזרחי מדינות שכנות כמצרים, ירדן, לבנון ועוד. עקב המצב הפוליטי באיזור ומדיניות הכיבוש הישראלית, בוחרים יוצרים וחוקרים מרחבי העולם בכלל ומארצות המזרח התיכון בפרט שלא לשתף פעולה עם גופים ישראלים. מכיוון שחשבנו שאין זה ראוי שנשתמש רק בקולנו על מנת לדבר בשם תרבויותיהם של שכנינו, ולאור המצב שהתהווה באזור לאחר מתקפת צה”ל בעזה שחיזקה את הסירוב לשיתוף פעולה, מוסף "למי שייך הקול?" יוצא ללא קולות אלו, החסרים לנו מאוד.

יונתן אמיר ורונן אידלמן, יולי 2009



קליע המפלח את האיברים הפנימיים של החברה הישראלית

14 ביולי, 2009 | מאת ג'ק פאבר | קטגוריה: אמנות, כללי, קולנוע, שוטף

12

עג'מי.
בימוי: סכנדר קובטי, ירון שני
ישראל / 2009
120 דקות
עברית, ערבית

אפשר להרגיש את הלחץ נבנה בתוך כל פריים. הזמן מוגבל, מסוכסך ופועל לרעת כל המשתתפים. חייבים לנסות להספיק לעצור ולנשום, אבל ההזדמנויות לכך מעטות מדי ונבלעות באותה תנופה הרסנית הממשיכה לאורך כל גוף הסרט – קולנוע כקליע המפלח את האיברים הפנימיים של החברה הישראלית, הנגלים לראשונה לעדשת המצלמה. חברה המסרבת לחבר את הנקודות על מפת הדרכים המובילה לקריסתה ונאלצת לראות כיצד אותם תסמינים שאת קיומם היא מכחישה מופיעים בכל פרט וכל פעולה המתרחשת במהלך הקולנועי פורץ הדרך של עג'מי.

סרט הביכורים של סכנדר קובטי וירון שני הוא יצירה מדוייקת ורב רבדית שחיוניותה וחשיבותה מתבהרים למן הדקות הראשונות של הצפייה. התיאום המושלם כמעט בין הסיפור רב העוצמה שמשרטטת העלילה המורכבת, בין הרעיונות וההבנות המניעים אותה ובין אמצעי המבע היוצרים אותה מול עינינו הנפקחות בהשתהות וחוסר אמון, הינו כוריאוגרפיה מהודקת של גיאוגרפיה דחוסה המתפרצת על המסך.

8

שכונת המצוקה היפואית הנודעת עג'מי היא לא רק ליבו הפועם של הסרט והדופק המתעצם שלו, אלא גם – בהשאלה מדבריו של התסריטאי רוברט טאון על יצירת המופת פרי עטו צ'יינה טאון – מצב נפשי. וכך הסרט, שמתחיל במיטב המסורת של Meance II society (אלברט ואלן יוז, 1993) ו-Mean streets (מרטין סקורסזה, 1986) – אם לנקוב בשתי דוגמאות מפיסגת הז'אנר של סרטי הפשע השכונתיים – מציג לפנינו את המציאות המסוכסכת והברוטאלית של החיים בגטו (והגטו הוא גטו, בין בסאות' סנטרל, בברוקלין או ביפו), כפי שהם נתפסים מנקודת מבטו של המספר, מתבגר צעיר המנסה לשרוד סבך מהלכים פאטליים הנרקמים לתוך חייו. אך במקרה של עג'מי, הגטו חורג מגבולות השכונה ומתחיל להתוות את נוכחותו כמצב תודעתי המתנהל על פני כל הטריטוריה הישראלית. משכונות הפשע של לוד דרך חוצות בני ברק, ממחסומי הגדה ופאתי שכם עד סלוניהם של יישובים בורגניים מטופחים וכפרי חמולות בנגב, עג'מי טווה רשת הקשרים הדוקה וחושף את המפה הסמויה של מציאות ערבית-ישראלית שטרם נחשפה בפני הקהל. זו מפה של אלימות השוחקת כל התנגדות, מכניזם של פשע המוטמע במסורות תרבותיות, באתוסים חברתיים ובהתנגשות של שיטות מנוגדות המונעות על ידי אותה תערובת דליקה של לחץ ומצוקה ומובילות לאותו עיוורון ואבדון. בדומה למחסומי הכבישים, כך המחסומים בין הפשיעה ומניעתה משמשים כסמלים אשר המציאות עוקפת כדבר שבשיגרה, מוכיחה בכך את חוסר התוחלת של התיחום. ההפרדה המלאכותית לא תמנע את הטרגדיה של עצם קיומה. רשת ההקשרים אשר קוריה נטוו לפני שנים, עד שהפכו לחלק אינטגרלי מסבך הסיכסוך המקומי שאין מבחינים בו, שרירה וקיימת מתמיד, ומתהדקת במהירות סביב גלריית הדמויות המורכבת והמרשימה, המלוהקת כולה בשחקנים לא מקצועיים, רובם בני השכונה.

נאסרי, הילד המגולל בגוף ראשון את העלילה, הינו עד ראייה אילם לאלימות הזאת, והוא מעתיק אל מחברת הקומיקס שלו את המציאות נטולת החמלה הממתינה בפתח ביתו. התנקשות בעקבות ניסיון כושל לגבות דמי חסות מדודו היא האירוע המוליד את האנרגיה הקינטית שתתעצם במהלך הקולנועי, תחריב בדרכה את מנגנוני האדישות והאטימות השחוקים שלנו, ותניע עד כותרות הסיום את אותה תנופה הרסנית וחסרת מוצא שהסרט מתאר במודעות ורגישות נדירות.

מרגע שנשפך הדם, השעון מתקתק – כדי להימנע מחיסול נאלצת משפחתו של נאסרי לפעול באמצעות מתווכים ובוררים ונדרשת לשלם כופר כבד שידם אינה משגת. אחיו הגדול, עומר, פונה לפשע בניסיונו להציל את המשפחה, אך המסלול המוכר במורד התהום עוטה בעג'מי פנים לא מוכרות, הלובשות ופושטות זהויות בהתאם לתפקיד שגיבוריהן נאלצים לשחק בנסיבות נטולות חמלה. יש עובדות, מחירים, זמני פירעון. לא נותר לרגשות אלא להישאר כלואים ולקרוס תחת הלחץ, לזלוג מן הפנים ולהתרסק אל החוץ. אין מדובר במתכונת המוכרת של עלייה ונפילה בעולם הפשע, שכן הסיפור מרחיב את תודעת המבט ומכיל בתוכו מערכת תנועות ענפה בין דמויות נוספות, התופסות משקל משמעותי בהתפתחות העלילה: מאלק, שוהה בלתי חוקי משכם המועסק במסעדה בה עובד עומר, אחיו הגדול של נאסרי; דן, קצין משטרה הנאלץ להתמודד, לצד עבודתו התובענית, גם עם משפחתו שהתפרקה בעקבות היעלמות אחיו החייל; ובינג', צעיר יפואי המסתבך לאחר שאחיו נחשד ברצח שכן יהודי חדש.

כל אלה לא רק מהדהדים האחד את מצוקות האחר אלא גם מזינים אותן מבלי דעת. הם מופיעים בסרט באופן מורכב, שאינו מסתפק בהותרת רישומי פעולותיהם על פני השטח אלא חודר אל מעמקיהם הפרטיים וחושף את נבכי נפשם, את הסיכסוך שהועתק פנימה. דפוסי הלחץ של החוץ מתפשטים אל תוך חייהם של כל המעורבים בעג'מי. אחת מאיכויותיו המכריעות של הסרט, המשולבת ללא היכר בכישרון המשחק המופלא של הלא שחקנים המשתתפים בו, היא האופן בו הוא מציג את מערך הניגודים הפועל בקרב כל הדמויות ומאפשר להן לגלות אותו בניסיונותיהם להתמודד עם הטלטלות החדות שהם נאלצים לעבור – המשפחות המתפוררות, הצרכים הנפשיים המבקשים מענה וזוכים לתגובה ברוטאלית, הרדיפה התמידית המואצת לכדי ממשות מרה.

5

הדימויים שמציב לפנינו עג'מי נבחרו בקפידה, אך הם נראים אותנטיים לחלוטין ומעידים על הבנה עמוקה של החומרים בהם הוא עוסק ועל היכרות אישית עימם, זאת לצד הבימוי והמשחק הטעונים באותה חיוניות מתפרצת בה ספוג הסרט כולה. הבחירות שהובילו לליהוק, לצילום ולעריכה מציעות ידע קולונעי עשיר שנעשה בו שימוש חכם ורגיש. כל אלה תורמים ליצירת סרט שלצד היותו מסמך חברתי נוקב (דקירת סכין או קליע חוד חלול) – הוא מסמך קולנועי חדש מסוגו.

השימוש של סכנדר ושני בשפה דוקומנטרית, לתוכה זורמים בטיבעיות צילומי כתף מבויימים בשלמות, חיתוכים מהירים ועריכה מהודקת עד דחיסות מוביל ליצירת קומפוזיציות נפשיות המניעות את העלילה הרב רבדית, עלילה המבקשת לחמוק מן הלחץ האינטנסיבי באמצעות התפצלות והתפרקות במישורי הזמנים. כל אלה נעשים בתוך המרחב הפיזי, הנוכח באופן בלתי אמצעי כל כך של עג'מי. ההסתמכות על לוקיישנים קיימים ותאורה טיבעית ככל האפשר, השימוש בעגת דיבור מקומית ובז'רגון אופייני תוך הבנת מקומה של השפה בזמן ומרחב (רוב הסרט דובר ערבית) מעניקים לעג'מי ערוצי ביטוי חדשים במרחב הקולנועי ומאיצים את הדופק הפועם של הסרט. העלילה חיה ומתפתלת, נכרכת סביב הדמויות, מלטפת אותן ומשכיחה לרגעים את החנק, את החמצן הנסחט מהן.

כבר שנים שאנחנו מחכים ליצירה קולנועית כזאת, למישהו שירים את כפפת סרט הפשע היפואי המוטלת זנוחה בחצר הקידמית של המציאות המוכחשת שלנו, המשקיפה אל הים. קובטי ושני הרימו את הכפפה הזאת, איגרפו אותה, וכעת היא פוגעת, קודם בבטן, אחר כך בראש.

2



החור בבית הפלסטיני – דניאל מן

26 בינו', 2009 | מאת ronenmen1 | קטגוריה: כללי, מאבקים, קולנוע, תיאוריה

פשיטה על בית בעזה כמחווה לאימה בקולנוע                

mann11"באחד הלילות", סיפר לי חבר על שירותו הצבאי בעזה, "קיבלנו פקודה לפשוט על בית שסומן כמטרה. אני אפילו לא זוכר מה חיפשנו בדיוק. אולי חומרי נפץ, אולי מסמכים… ניתן לנו מידע שהכניסות לבית ממולכדות. במקרים אלו יש לנו טכניקה משוכללת; להיכנס דרך הקיר, לפעור חור מספיק גדול שדרכו נוכל כולנו להשתחל פנימה במהירות ישר לתוך הסלון ומשם לחדר השינה. כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו בזמן כזה, איך 'לדקור' את השמיכות, להפוך את השולחנות, לרכז את תכולת הארון במרכז החדר ולחפש מתחת למזרון. זה מה שעשינו. עד שכל  הבית "נקי", הפעולה לא נגמרת ורק אם לא מוצאים שום דבר בשטח יוצאים. לא מצאנו כלום. לפני שיצאנו מהבית נכנסתי לשירותים, סגרתי מאחוריי את הדלת, הורדתי את הנשק והתיישבתי. לבסוף הורדתי את המים. אני לא יודע מה גרם לי להוריד את המים אבל היום אני חושב שזה הציל אותי". (המשך…)