החור בבית הפלסטיני – דניאל מן

26 בינו', 2009 | מאת ronenmen1 | קטגוריה: כללי, מאבקים, קולנוע, תיאוריה

פשיטה על בית בעזה כמחווה לאימה בקולנוע                 "באחד הלילות", סיפר לי חבר על שירותו הצבאי בעזה, "קיבלנו פקודה לפשוט על בית שסומן כמטרה. אני אפילו לא זוכר מה חיפשנו בדיוק. אולי חומרי נפץ, אולי מסמכים… ניתן לנו מידע שהכניסות לבית ממולכדות. במקרים אלו יש לנו טכניקה משוכללת; להיכנס דרך הקיר, לפעור חור מספיק גדול שדרכו נוכל כולנו [...]

פשיטה על בית בעזה כמחווה לאימה בקולנוע                

mann11"באחד הלילות", סיפר לי חבר על שירותו הצבאי בעזה, "קיבלנו פקודה לפשוט על בית שסומן כמטרה. אני אפילו לא זוכר מה חיפשנו בדיוק. אולי חומרי נפץ, אולי מסמכים… ניתן לנו מידע שהכניסות לבית ממולכדות. במקרים אלו יש לנו טכניקה משוכללת; להיכנס דרך הקיר, לפעור חור מספיק גדול שדרכו נוכל כולנו להשתחל פנימה במהירות ישר לתוך הסלון ומשם לחדר השינה. כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו בזמן כזה, איך 'לדקור' את השמיכות, להפוך את השולחנות, לרכז את תכולת הארון במרכז החדר ולחפש מתחת למזרון. זה מה שעשינו. עד שכל  הבית "נקי", הפעולה לא נגמרת ורק אם לא מוצאים שום דבר בשטח יוצאים. לא מצאנו כלום. לפני שיצאנו מהבית נכנסתי לשירותים, סגרתי מאחוריי את הדלת, הורדתי את הנשק והתיישבתי. לבסוף הורדתי את המים. אני לא יודע מה גרם לי להוריד את המים אבל היום אני חושב שזה הציל אותי".

החייל אינו זוכר מה בדיוק חיפשו במרחב בו אולי מוחבא אובייקט שעל מנת להשיגו יש לפשוט על הבית ולהפשיטו, אובייקט שלא בכדי נשתכח מראשו של החייל, כיוון שהוא מהווה מין מניע, מנוע עלילתי, 'מק'גאפין' בתסריט היצ'קוקי (1). הוא ריק כשלעצמו ומהווה סיבה להמשיך לפעול, להמשיך את ההתאוות הבלתי מסופקת אליו.כמו ביציאה מבית קולנוע בסיומו של סרט אימה, אולי כמחווה פיוטית לסצנת השירותים שמופיעה בסרט "השיחה" (Francis Ford Coppola, 1974) או פתק הנייר שמושלך לאסלה וצף שוב ב"פסיכו" (Alfred Hitchcok, 1964), החייל הולך לעשות את צרכיו לפני שהוא יוצא מן הבית. נדמה שאותה "אימה", כמו על פי חוקי הז'אנר הקולנועי, שמה במרכזה את הפיצול שבבסיס הטרנספורמציה בין אנושיות למפלצתיות. המודחק שבפרט מבטיח את הצפתו המחודשת על פני השטח והתפרצותו לכדי ה"אימה" עצמה, לכדי חוסר השליטה והריסון.
רובין ווד (2) מסמן את גרעין האימה האמריקאית בהופעת האוטומטיזם והמכאניות של ה"חיים" וזרותם. במקרה של הפעולה בבית הפלסטיני מדובר בהפוגת ה"אוטומטיזם" ובהשהייתו, בסיום האוטומטיות של הסריקה וברה-טרנספורמציה לאנושיות. משוואת ה"אנושיות-מפלצתיות" אינה בהכרח נימה אידיאולוגית וביקורתית ביחס לפעולות החיילים בעזה, אלא פריזמה שדרכה ניתן לראות בפעולה מפגן אסתטי שכמעט מתבקש לקרוא בו מחווה שנונה, צינית אולי, לז'אנר האימה האמריקאי. כמחווה שכזאת המפגש עם האסלה נראה הולם.

לאקאן טוען שאחת התכונות המבחינות בין האדם ובין החיות היא שאצל בני האדם ההיפטרות מן הצואה הופכת לבעיה: לא מפני שיש לה ריח רע, אלא מפני שהיא באה מן המקום הכמוס ביותר שלנו (3). אנו מתביישים בצואה מפני שהיא חושפת ומחצינה את האינטימיות הכמוסה ביותר שלנו. לחיות אין בעיה עם הצואה משום שאין להם "פנימיות" כמו לבני-אדם. החרא המוחצן הזה הוא המקבילה המדויקת של המפלצת הזרה השוכנת בגוף האנושי ושולטת בו מבפנים, זו אשר ברגע שיא סרט האימה פורצת במישרין דרך הגוף. בזירת הפשע של המהלך הצבאי הזה ההיפטרות מן "הפנימיות" היא מהותית. בנקודה זאת היא מקדימה את הבנת הנעשה שנלווה לפעולת הפשיטה הצבאית על הבית, ומהווה משוואה מורכבת יותר, אירונית יותר מזו של "יורים ובוכים". תא השירותים הופך למין תא וידוי, הוא פרטי ומהותו היא "הסרת עול" מפנימיותו של החייל.

האסלה בבית הפלסטיני היא לפיכך כל האסלות כולן, של קופולה והיצ'קוק כמו גם של הבית שלנו. היא כלי יומיומי לריקון, להיפטרות ממטען עודף ויותר מכל, לכינון של סובייקטיביות. האסלה מתפקדת ככלי סימבולי שמסייע לאיתור הגרעין הפסיכואנליטי של האימה בקולנוע. הצואה עושה את דרכה בקו אנכי ויורדת כלפי מטה. היא נעלמת לתוך חור ללא תחתית, מודחקת לתוכו, מאיימת לחזור בבוא היום מאותו חור.
יצירות קולנועיות מז'אנר האימה כמו  “The Host” (Bong Joon-ho, 2006), או “The Descent”  (Neil Marshall,2006) הן דוגמאות להבעה של אותו אובייקט הרסני  שמשתכן מתחתינו, יוצא מתוך החור שלו כלפי מעלה, לעולם שלנו. יותר מכל ביצירת מדע הבדיוני המופלאה  “the Hole” (טסאי מינג-ליאנג) שבה נדמה שהחור שנפער ברצפה וגדל לאיטו בקבלה לגודל האימה של כליון האנושות.  בפשיטה על הבית, אותה מפלצתיות אינה המפלצתיות המשתוללת וחסרת הרסן כמו זו המופיעה בפורמט הקלאסי, אלא מפלצתיות מכאנית, מבוקרת ומדויקת, שעובדת על עקרון אסתטי של ניקיון: אותה חציצה בין המפלצתיות לאנושיות מתקיימת גם בין המכאניות העיוורת של משימת החייל לבין אותו רגע אינטימי בשירותים, המשיב לו את חזקת הסובייקט. באותה חציצה, מנסה החייל לתאר את ה"טראומה" שלו מהשירות הצבאי. במובן זה הוא מתאר כפילות שאופיינית ל"אימה" ומייצרת את הטראומה שנחוצה לה.

mann2הישיבה בשירותים היא סופו של מהלך שמתחיל כבר עם כניסתם של החיילים. כאמור, החדירה לבית איננה מתבצעת דווקא דרך אותן כניסות/יציאות כמו הדלת או החלון אלא דרך הקיר עצמו. לאקט זה יש הסבר טקטי שלכאורה נשמע מחושב: הכניסות והיציאות ממולכדות בחומרי חבלה. אך ראוי להצביע על כך שהחור החדש שנפער בבית הוא תחילתו של הטקס שמסתיים בהטלת הצואה. הבית הפלסטיני שמסומן כגורם זר הוא הטריטוריה של הגוף בסרט האימה האמריקאי. הטלת המום בגוף השלם, פירוקו ופעירת החורים בו מפרים את הגבולות שלו. ממש כך ניתן להתייחס לבית הפלסטיני כיחידת גוף אחת שלמה שמבצעים בה ניתוחים ושינויים אסתטיים, פוערים חור שאיננו במקומו. הפעולה הזו יוצרת באופן מלכותי את ההזרה לבית, מנכסת את המוטיבים הללו מן האימה הקולנועית ומשתמשת בהם לצורך פירוק הבית מ"ביתיותו". כך, אולי, נדמית הכניסה הפתאומית לגיטימית קצת יותר. הפריצה דרך הקיר היא כפריצתו של האובייקט הזר דרך הבטן ב"הנוסע השמיני" )רידלי סקוט,(1979, היצורים המבעיתים שיוצאים הישר מגופה של האישה ב"The Brood" (דיוויד קרוננברג,1979) והחור במרכזו של הגב ב"eXisteZ" (דיוויד קרוננברג,1999). בהופעות אחרות כמו בEven Horizon (פול אנדרסון ,1997) החור הוא חור שחור שמשמש כמעבר למימד אחר. החור איננו במקומו.
חורים אלו פוגשים באותה פעולה צבאית שמתעלמת מ"חור היציאה" הניתן ומאופיינת דווקא ביצירת חור שאיננו ב"מקומו הטבעי". האסוציאציה האנאלית מוצדקת כאן לחלוטין: צורת ההופעה המיידית של הפנימי היא חרא חסר צורה. החור החדש שמופיע על פני העור של הגוף, כמו גם על פני קיר הבית, מבטא את החרדה המאיימת מפני פירוק אחדות הגוף/בית, החרדה מפני אותה פריצה של גורם זר, מלוכלך, הישר מתוכנו החוצה. אותו אפקט כמו הופנם על ידי המחברים עלומי השם של אותן טקטיקות צבאיות.
בתום הפעולה הפרט היחיד מכונן את עצמו מחדש במרחב הפרטי של הבית. כפי שהוא חוזר ב"קאט" להוויה אנושית דרך הביקור בחדר השירותים (אפילו בורגנית), כך חוזר הבית ב"קאט" לביתיותו. אז יוריד את המים ויצפה בשצף קצף הזה. כמו בסמליות דתית תמימה, במים הכול "מתמוסס", כל צורה מתפרקת. לכאורה כל מה שקרה חדל מלהתקיים. כפי שמעירה מרי דגלס בספרה, לאחר טבילה במים, שום דבר לא נותר כפי שהיה, לא קווי מתאר, לא "סימן", לא אירוע. טבילה ברובד האנושי היא המקבילה למוות ברובד הקוסמי, לאסון הממוסס את העולם באופן מחזורי לכדי אוקיינוס קמאי. המים, המפרקים את כל הצורות, הנפטרים מן העבר, מכילים את כוח הטיהור, ההתחדשות, הלידה מחדש [...] מים מטהרים ומחדשים מפני שהם מוחים את העבר, ומשיבים על כנה את השלמות של שחר הדברים (4).
האומנם מי האסלה בבית העזתי מטהרים? האם שטף המים היא דרך קטנה וסמלית לרכך את אותו חיתוך התנהגותי? את החיתוך בסובייקט או את החיתוך בקיר?
 בתחום עריכת הסרטים נהוג להכיל אפקט של "דיסולב" (dissolve)  על קאט (cut) שנדמה כלא חלק, כשדימויים פשוט אינם מתחברים. האם הורדת המים היא כתרגום לאותו אפקט חזותי?
ז'אנר האימה קורץ לנו כדי לרמוז על המים העכורים, המים באסלה שבשתיקתם טמונה ההבטחה לשובה של הצואה הזו.
החבר שסיפר לי את הסיפור חש שהצואה אינה נעלמת בצינורות האינסטלציה הרקובים של עזה, והיא עתידה להופיע שוב בתודעתו ולהציף אותה. 

" אני פשוט מכיר ביתרון העצום של הרשלנות.
הרשלנות כבר הצילה את חייהם של אלפי אנשים.
במלחמה מספיקה סטייה קטנה ביותר מן הפקודה
 כדי שאדם יציל את נפש."
 (ברטולט ברכט, שיחות עם פליטים, שוקן)

הערות:
1 היצ'קוק/טריפו: בשיחה הידועה בין טריפו להיצ'קוק אומר היצ'קוק לטריפו: מאין בא השם מק'גאפין? זה נשמע כמו שם סקוטי ואפשר לדמיין שיחה בין שני גברים ברכבת. האחד אומר לאחר:"מה זו החבילה ששמת ברשת של התיקים?" השני אומר: "אה, זה! זה מק'גפין". הראשון אומר: "מה זה מק'גפין?" והאחר עונה:"אז ככה! זה מכשיר ללכידת אריות בהרי אדירונדק". והראשון:"אבל אין אריות בהרי אדירונדק". והאחר מסכם: "אז זה לא מק'גפין". האנקדוטה הזו מראה לך את הריקנות של המק'גפין.   
2  ווד רובין, האימה בקולנוע האמריקאי, אוניברסיטת ני יורק
3  ז'יזק, הסובייקט שאמור להאמין, רסלינג
4 דגלס מרי, טוהר וסכנה, ניתוח של המושגים זיהום וטאבו, הוצאת רסלינג

אודות ronenmen1

3 תגובות
הוספת תגובה »

  1. אתם מקפידים לקחת את התרופות בבוקר,כי לפי איך שאתם מתנהלים ספק אם אתם נוטלים את התרופות שלכם ראו איזה שטויות אתם כותבים

  2. ? את זה שכחתי אחרי הפיסקה ה-1

  3. חשבתי שמדובר באתר רציני, מעניין ,אחר.
    מסתבר שזה מוסף מקוון של עיתון "הארץ". שוב נפלתי באותו פח.
    מחפש שוב ושוב אחרי מקום שאפשר לקרוא בו על אומנות בלי נסיונות לתאר לי פעילויות אנרכיסטיות (אידלמן!!!)במסווה של אקטיביזם.
    יש לכם המלצה למקום כזה?

הוספת תגובה