מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח

--

דבר העורך

אורי דרומר 2007-09-08 14:36:11   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

"במשך שנתיים עסקתי בניתוח גופות. זה החזיר לי את הכבוד לחיים"

"ספר מעמיק ומטריד", כתב ויליאם בורוז על "תערוכת הזוועות" של ג'יימס גרהם באלארד. "חקירה מדויקת של מנתח הבוחן את השורשים הלא-סקסואליים של הסקס... הקו בין הנופים הפנימיים והחיצונים נשבר... אנשים עשויים מדימויים... ספר זה הוא חומר נפץ".
הטקסט הזה היה המפגש הראשון שלי עם שמו של באלארד. את "תערוכת הזוועות" עצמו רכשתי רק שנים מאוחר יותר, אך המלים נשארו חרוטות בזכרוני. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה, ואני הייתי בתחילת דרכי בלהקת דורלקס סדלקס. היתה זו תקופה של גילוי ועיצוב תודעה, ועל עטיפות התקליטים של הלהקות שאהבתי הוזכרו שמות יוצרים ששימשו להם השראה. השילוב בין השמות לבין הדימויים, המוזיקה ומלות השירים שילהב את הדמיון, ואחד השמות האלה היה, שוב, שמו של ג'יימס גרהם באלארד. אלה היו שנות השמונים. בישראל החלה אז מלחמת לבנון, וכן עלייתו של הימין הקיצוני ובראשו הרב מאיר כהנא. אז התחוללו גם פרשת קו 300, משפט דמיאניוק, האינתיפאדה. היה לי ברור שמה שמספרים בעיתונים בטלוויזיה מפוברק. רציתי לדעת מה הולך מאחורי הקלעים. בספרות של באלארד ושל עמיתיו מצאתי את הרמזים.

***

הסיפורים של באלארד נראים כמו שירים ארוכים, מוזרים ואפלים, בעלי עומק. הוא עסק במין, באלימות, במוות ובאורבניות. שלא כמו אצל רוב סופרי המדע הבדיוני באותן שנים, סיפוריו לא התרחשו בחלל החיצון ובעתיד, אלא בהווה הקרוב ובחללי הנפש. הוא עסק (ועוסק) ביומיום בדרך של ספקולציה עתידית. הוא כותב על הדרך שבה עתיד האדם להשתנות בהשפעת הסביבה שיצר. קריאה של ספריו היא תמיד מפגש עם משהו מוכר מאוד, אבל גם מוזר מאוד ולא ידוע; כאילו הלכתי לאיבוד ואני הולך לגלות מחדש את עצמי כזר. מפגש עם איכות כזאת תמיד מערער משהו.
כשהיה ילד, היה באלארד כלוא במחנה מעצר יפני. במשך שלוש שנים התמודד עם חרדת קיום ועם רעב, שיגעון ואלימות. הוא פגש במוות על צורותיו השונות, וראה את עולם המבוגרים מתפרק. המציאות שלו התפרקה. כילד בן דור שני לשואה, החוויות האלה לא היו לי זרות לי. אני רואה את סיפוריו כפוסט-טראומתיים: צלקות נפשיות שמיתרגמות למלים, דימויים ותובנות רלוונטיות למאה ה-21. באלארד דיבר לעולמי.
אף שהספרות הישראלית של ניצולי השואה עצמם, למיטב ידיעתי, מעולם לא עסקה בחוויותיה בסיפורים בדיוניים כמו אלה שלו, משהו בספריו הזכיר לי קטעים מ"צופן אדמע" של ק. צטניק, ומשהו בדימוייו ברוח ההזויה של התודעה הטרופה הזכיר את "הנאצי והספר" המצוין של יוצא השואה אדגר הילזנראט.
"חוויית המלחמה", אמר פעם באלארד, "משחיתה עמוקות. כל מי שחווה במשך שנים ברוטליות כזו לא יכול שלא לאבד את המשמעות של הטרגדיה ואת המסתורין של המוות. אני בטוח שזה מה שקרה לי. בן ה-16 שהגיע לאנגליה לאחר המלחמה סחב איתו את כובד הידיעה שהמוות הוא עובדה. במשך השנתיים שבהן עסקתי בניתוח גופות (שנתיים של לימודי רפואה; א"ד), זו היתה הדרך להזכיר לעצמי את המציאות של המוות עצמו, וזה החזיר לי את הכבוד לחיים".

***

מה בין חוויות הנפש של האסירים בגולגים הרוסיים, של החיילים הגרמנים או היפנים בשבי הרוסי ושל היהודים במחנות ההשמדה – ואיך השפיעו החוויות האלה על תפישת עולמם, על יצירתם, על תפישת העתיד שלהם? המגזין שלפניכם אינו עוסק במפורש בעניין הזה, אך זו שאלה שעולה שוב ושוב בזמן קריאה בטקסטים של באלארד ובטקסטים המתייחסים אליהם. הספרות של באלארד עוסקת תמיד בזהות בקונטקסט של הגליה והגירה. בקונטקסט של איבוד הקשר אל הבית – אל חלל הבית, שהוא מקור הזהות. הספרות של באלארד היא מסע לגילוי וחקר גבולות החלל שבין העצמי לאחר, ודימויי המרחב האורבני או המדברי של באלארד מעלים שוב ושוב תחושות של חוסר אינטימיות, שבירות, אי-יכולת התאקלמות, אי-שייכות.
היוצאים (או הנידונים) למסעות החקר והגילוי של באלארד אינם גיבורי המסעות הרומנטיים של המאות ה-18 וה-19. הם אינם מתבוננים בהנאה, בפליאה או בהשתאות, אלא צועדים עיוורים במבוך של חוויות מבולבלות, מעוותות ומקוטעות.
אבל למרות האווירה המנוכרת והמרוחקת, הקורא בספריו של באלארד יוצא בתחושת זיכוך, תקווה ושחרור, המלוות בהרבה אופטימיות. אף שנופיו המוחשיים והאנושיים עירומים ונוראים לא פעם, כוחו נמצא דווקא בטרנספורמציה ובהתעלות, בהחייאה מחדש של המסתורין ובגילוי החמלה לאנושי.

***

בבריטניה, שבה הוא מתגורר, נחשב באלארד אחד הסופרים החשובים. כך גם באירופה כולה, וגם בארצות-הברית. בישראל הוא מוכר בעיקר לקהילת חובבי המד"ב, אף שאינו סופר מד"ב במובן הרגיל של המושג. הוא הרי אינו כותב על העתיד; הספרות הפילוסופית, הקודרת וההומניסטית שלו עוסקת בהווה – באפוקליפסה שבחיי היומיום.
המגזין שלפניכם, "זמן באלארד", עוסק על כן בהיקסמות מהטכנולוגיה אך גם בהתרסקות שלה. הוא עוסק בהיקסמות שבהתרסקות. במוות. פניתי ליוצרים ישראלים מתחומים שונים: קולנוע, וידיאו-ארט, ציור, מיצב, ספרות, צילום, מוזיקה וקומיקס. כל אחד מהם קיבל סיפור של באלארד, והתבקש להתייחס אליו בהקשר של תחומי העניין שלו או בכל אופן אחר. לצד זאת כולל המגזין תיק עבודות של קבוצת אמנים ישראלים עכשוויים, שעבודתם עוסקת בנושאים רלוונטיים למציאות הישראלית, וגם מתקשרים בעיני לבאלארד.
לאור חשיבותו של הסוריאליזם אצל באלארד ולנוכח העניין המחודשת בו ותחייתו באמנויות המדיה החדשה, בספרות, בקולנוע ובקומיקס, ניסיתי לבדוק מה מקומו של הסוריאליזם אצל באלארד, בייחוד בהקשר חיי היומיום. מאיה אטון עוסקת בסיפור של באלארד "החלל העצום" ובציוריו של רנה מגריט, ואילו אלון כהן-ליפשיץ עוסק באותה יצירה מזווית אדריכלית, ובוחן את ההשפעות הפסיכולוגיות של התפתחות הטכנולוגיה על החברה והסביבה.
בספרים כמו "תערוכת הזוועות" ו"קראש" חיבר באלארד את הפופ-ארט והסוריאליזם. החיבור הזה ניכר גם בעיבוד הקולנועי של "תערוכת הזוועות" (ג'ונתן וויס, 1999). חן שינברג כתב על הספר, הסרט והקשרים שבין קולנוע, פצצת האטום, קרני רנטגן ומרילין מונרו.
בהשראת "קראש" כתב אסף עברון מאמר העוסק בפוטוריזם, קטסטרופות המלחמה, ארוטיקה של שנות העשרים ומכוניות, ואילו יוסי מר-חיים כתב את "מזמור קראש": מסה המנתחת את פסקול הסרט ודנה במלחינו, האוורד שור.
ד"ר אילנה גומל כותבת על  העיסוק של באלארד באפוקליפסה בספריו הראשונים: ספרים שנכתבו בשלהי שנות החמישים ועד אמצע שנות השישים, והציגו אותו לעולם כסופר דיסטופי.
בהשראת ארבעת הספרים שפירסם באלארד מאז שנות התשעים, ובהם עסק בחיים בחברה צרכנית מודרנית וניהיליסטית, כתב CH4 מאמר אישי העוסק בחייו בתל אביב האורבנית, ב"סופר-קאן" של באלארד, בבורגנות המודרנית, בספר הסנסציוני "תרבות אפוקליפסה", במוזיקה תעשייתית ובלאס וגאס.
גם אופיר טושה גפלה עוסק ב"סופר-קאן", ובמושבה שבמרכזו: עדן-אולימפיה, פארק עסקים היי-טקי המשקיף על העיר קאן, והוא מיקרוקוסמוס אימתני של אירופה החדשה, המזכירה את אירופה האחרת, הישנה.
גי'פ פיקאר קיבל לידיו את הנובלה הקצרה "Running Wild" מ-1988, וכותב על עריצות האהבה.
לצד כל אלה מתפרסמים טקסט-ויזואלי של בועז קדמן המספר על אמנית הקומיקס והמאיירת פיבי גלוקנר, שתרמה את האיורים למהדורה המאוחרת של "תערוכת הזוועות" בהוצאת re-search; עבודת וידיאו-ארט וסיפור קצר ומפתיע של רון קציר, "שנת הלמוס למוס"; וסיפור הקומיקס "כוכב הכלב" של הגר ינאי ומאיה שלייפר.
אל מאמרים אלו התווספו לאחרונה מאמרים וסיפורים מאת באלארד, שתורגמו לעברית לראשונה: שמות הסיפורים הם מיתוסים של העתיד הקרוב והחלל העצוםתערוכת הזוועות הוא פרק מתוך ספרו של באלארד, שיצא לאור בשנת 1969, המאמר התעוררות ממצב תת-הכרתי עוסק בזרם האמנות הסוריאליסטי, והתמים כפרנואיד מתמקד בעבודתו של הצייר הסוריאליסטי הספרדי הידוע סלבדור דאלי.  

***

ב-12 ביולי 2006, עם פריצתה של  מלחמת לבנון השנייה, חזרתי לבאלארד, הרלוונטי, אז כתמיד, למציאות הישראלית.
המציאות בסיפוריו מעורערת. גיבוריו נמצאים באזורים שבהם הגבול בין מציאות לדמיון לא ברור. הם במשבר. החברה נמצאת בהתפוררות ומידרדרת לאלימות וברבריות. בראיונות מדבר באלארד על תפקידה של המדיה בחיים שלנו, על דיסאינפורמציה תקשורתית ופוליטית, על איבוד הזהות של הפרט, על חיים בעולם של צרכנות. הוא כותב על העתיד לבוא. הוא כותב על ההווה.
תחושת האלימות והכאוס ברחוב הישראלי היא שעושה את באלארד רלוונטי. אנחנו רק בתחילתה של קריסה כלכלית וחברתית. המציאות הישראלית היא מציאות יומיומית של עצבים חשופים, איום הישרדותי תמידי, דיסאינפורמציה, זיהום דימויים, חיים המתנהלים על-פי היגיון של ערוץ קניות ואינטרסים כלכליים.
ואלה רק הסימפטומים.

***

באלארד כותב על משמעות החיים בעולם משתנה. הוא כותב על משמעותו של השינוי. הוא מתעניין באחורי הקלעים של הנפש והמציאות האנושית, ועוסק בהיגיון שמאחורי הממשלה שלך, הבנק, חברת הפרסום. הגיבורים שלו כמו מודעים לאיזו אמת. הם עולים על משהו.

 

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
יצא מעולה!
רוזטה

מוסף מרתק, עשוי טוב. תודה לך, דרומר.

פורסם ב-12:53 ,09/09/2007
2
מסכימה עם רוזטה (ל"ת)
מ

פורסם ב-14:07 ,14/01/2008
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה