מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות
דליה כתב-אריאלי - עלה עלה, רישום בעיבוד מחשב. 2005

דליה כתב-אריאלי - עלה עלה, רישום בעיבוד מחשב. 2005

--

צאנה וציירנה

דוד שפרבר 2008-07-23 19:14:56   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

יהדות ואמנות אינן זרות זו לזו, אך המפתח לגאולת האמנות החרדית טמון קודם כל ביכולתם של אמני מגזר זה להפסיק להתייחס אל עצמם כאל מגזר, ולהתחיל לעשות אמנות מבלי לפחד ממה שיגידו השכנים

מבקרים בתערוכת בוגרות בית הספר החרדי הגבוה לאמנויות, ותערוכת האמנים "אדם-מה" המוצגת בסמוך, נדרשים להשתחרר מסטריאוטיפים ודעות קדומות. קל אמנם להיכנס לאבחנות הקשורות בזהותן של הנשים המציגות שם, ולייחס לעובדה זו את ריבוי התצלומים והציורים המתארים טבע דומם ונוף, את עיסוקן של נשים צעירות יחסית בנושא הילדות (אבל לא בלידה), ועוד כהנה וכהנה, אולם נדמה שמדובר במסקנות עקרות וכוללנות הנובעות מסטריאוטיפים וחוסר היכרות עם היצירה החרדית. 
בולט בתערוכת הבוגרות ניסיון כן להציג חיפוש דרך ותהליך עבודה על חשבון יצירות מוגמרות. בניגוד לבוגרי בתי הספר המרכזיים לאמנות בארץ, הנקלעים שלא בטובתם לשוק ההופך אותם לכוכבים בין רגע ואת עבודתם למוצר צריכה, בוגרות בית הספר החרדי אינן משתתפות במשחק, וסביר להניח שגם לא יוזמנו להשתתף בו. לכן, בעוד בוגרי בתי הספר המרכזיים מתבקשים להציג בסיום לימודיהם תוצר מוגמר, מלוטש ומוכן להצגה/מכירה, בוגרות בית הספר החרדי משוחררות ליצור ביטוי עדין לתהליך הלימודי שעברו, וזאת מתוך תקווה שיוכלו להמשיך בתהליך זה, שאינו חייב להסתיים.

מבט כללי על התערוכה

בתערוכת האמנים "אדם-מה", המוצגת לצד תערוכת הבוגרות, משתתפים אמנים המשייכים עצמם לחברה הדתית והחרדית, אך רובם מציגים תדיר בתצוגות שאינן מגזריות. רבים מהם סיימו לפני שנים את לימודיהם במוסדות האמנות המרכזיים בארץ, וחלקם גם למד בשנים האחרונות בבית הספר לציור של ישראל הירשברג, שהחזיר את הביטוי הפיגורטיבי וההתבוננות הבלתי אמצעית בנוף ובאובייקט למרכז הבמה. 
היצירות המוצגות ב"אדם-מה" לא נוצרו במיוחד לתערוכה, אלא נבחרו על ידי האמנים עצמם בהקשר לתמה שהוצעה על ידי האוצרות אליזבט דור ונעה לאה כהן, שבחרו לעסוק בקשר שבין אדם ואדמה. אף שמדובר בנושא מקראי (בריאת האדם מן האדמה), הנוגע בסוגיות יהודיות וישראליות בסיסיות, בקונסטלציה הנוכחית הוא נראה מאולץ. מתברר ש"עבודת אדמה" אינה מאפיינת את עיסוקם של אמנים חרדים, ואפילו הטריגר של שנת השמיטה לא יצר דיון מחודש סביב התמות האלה. הנושא שהונחת מבחוץ על ידי אוצרות שאינן חרדיות, מתגלה כנטע זר בשיח החרדי. יצחק (איקא) ישראלי, למשל, מציג ציור אקריליק, שבו נראה מאחור מתפלל עטוף בטלית. הרקע המופשט של הדמות מציב אותה רחוק מאוד מהאדמה, והיא נמצאת ניצבת במעין ר?יק, ואקום או "שום מקום".
 
התצוגה מעלה תהיות בדבר הקסם וההפתעה שטומנת בחובה תערוכה שסבה סביב מכנה מגזרי משותף (אמנים דתיים וחרדים). השאלה העולה כאן היא האם מעבר לקוריוז, החיבור הזה מצדיק את עצמו. החיבור אמנם מובן מאוד בשדה שרובו חילוני, אבל הוא  אינו מייצר תחושה של סדר תמאטי שנוצר על בסיס תיזה אוצרו?תית או בשורה אמנותית, מעבר לעובדה שגם דתיים עוסקים באמנות. היצירות הטובות בתערוכה אינן מסגירות בהכרח השקפת עולם דתית. כך ציורי הטבע והטבע-דומם של סילביה בר-עם, דליה כתב-אריאלי, מוטה ברים ושאול שץ, ציור הנוף האורבני של הדי אברמוביץ והמיצב שנוצר בטכניקת ראקו וחול של נחמה הנדלר. איסוף יצירות תחת מטריית ה"דתי" הופכת עבודות ראויות כשלעצמן למקבץ שאינו זוכה לנראו?ת במסגרת עניינית של ביקורת אמנות, אלא רק במסגרת חדשותית, כקוריוז עסיסי.

עניין נוסף שעולה מן התערוכה הוא האופן שבו לימודי האמנות והרצון להשתייך לזרם מרכזי מעקרים שפה מסורתית לטובת שיח קאנוני מקובל. תמות יסוד יהודיות העומדות במרכז העיסוק האמנותי בעולם החרדי שאינו מכוון להשתלבות בשיח האמנותי של כלל החברה הישראלית, מומרות כאן בשפה עכשווית. ציור הדיוקן האיקוני היהודי, למשל, הוא סוגה בעלת מסורת היסטורית ענפה. היצירה העכשווית הצעירה מעניקה לז'אנר טיפול מעניין (למשל אצל בת שבע רוס, רעיה ברוקנטל ואחרים), אולם אמנים "מסורתיים", כך נראה, חוששים להיתפס כאמני שוליים ולהידחות על ידי המרכז, ולכן מתייחסים אל העניין כקיטש בלבד. עם זאת, אין ספק שחילופי התרבויות הללו – דהיינו, השיח החרדי הפנימי והאינטראקציה שלו עם שדה האמנות המקומי, החילוני ברובו - מייצרים משהו חדש ומפרה, שיש בו מאיכויותיה של אמנות טובה, הנסמכת על העבר ומייצרת על בסיסו (או כנגדו) עבודות עכשוויות. 

הדי אברמוביץ - מעבר חצייה. שמן על בד, 2004

בשיח גלריה שנערך בתערוכה, המה האולם במבקרים. ליתר דיוק – מבקרות. אין ספק שהתיזה בדבר "יתרונה של השוליות", שפיתחה איריס פרוש ביחס לחברה היהודית בעבר, מקבלת כאן משנה תוקף. חלוקת התפקידים המגדרית בעולם היהודי-מסורתי בנויה על תפיסת הייעוד השונה של המינים: הגבר ממלא את ייעוד הבריאה, בעוד האשה מאפשרת לו לקיים את ייעודו. חלוקה זו נותנת את אותותיה בתכני הלימוד השונים לנשים ולגברים: תחומי הלימוד הנעלים (לימוד התורה ובעיקר העיסוק בתלמוד) מיועדים לגברים, ואילו נשים מכוונות לנושאים שנחשבים לפחותים (בעבר קריאה ב-"צאינה וראינה", וכיום הלכות הרלוונטיות לנשים וספרי מוסר). באורח פרדוקסלי, השוליות של הנשים בחברה זו הופכת דווקא ליתרון, משום שהן מורשות לעסוק בתחומים שונים שרוב הגברים מודרים מהם. אמנות עכשווית היא דוגמה טובה לכך, ולכן מעניין יהיה לבחון כיצד חלחול נושאים מרכזיים באמנות הישראלית, כמו פמיניזם ועיסוק חדש בנושא המשפחה, יתמזגו בעתיד בשפה האמנותית החרדית. אין ספק שתמות אלה יכולות להפרות את השיח ולקבל צורה ייחודית בשדה זה.

על אף מה שנאמר כאן, התערוכה "אדם-מה" מציגה את החיבור בין היהודי לאמנותי כחיבור טבעי שאינו מוגבל לעיסוק בתמות של "יודאיקה", ומגלה קשר עמוק ומפרה בין השדות. טובי קהאן, אחד האמנים האורתודוקסים המרכזיים בניו יורק, סיפר לי פעם שבמשך שנים רבות נעשתה יצירתו האמנותית תוך ניתוק חד מעולמו היהודי-רוחני. החיבור בין שני התחומים לא היה טבעי עבורו. נראה שהדברים מתחילים להשתנות.  

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
כרגיל כתוב בצורה מעניינת
מירי פליישר

כרגיל כתוב בצורה מעניינת שסוגרת על פערים בין החילוני לדתי באופן מנחם ומעורר תקווה. האמנות ושפתה היא הגשר.

פורסם ב-20:28 ,23/07/2008
2
דוד שפרבר פשוט מצויין
רונה

אני נהנית לקרוא כל מה שאתה כותב. המשך לכתוב לנו..

פורסם ב-21:20 ,23/07/2008
3
תערוכה מרשימה
חנה שפירא

אכן פריצת דרך בעולם החרדי בעצם קיום התערוכה. התערוכה מרשימה הן מבחינת ההיקף והן מבחינת האיכות. ניתוח מעניין.

פורסם ב-21:25 ,23/07/2008
4
אבחנות ראויות ומדוייקות
פנינה

ועדיין, לתחושתי היה לתערוכה ערך סינרגטי כלשהו. לראות את ברוך נחשון לצד סילביה ברעם בקונטקסט משותף מעורר מחשבה על האופן בו מכנים משותפים של עולם רליגיוזי-רוחני מוצאים אחד את השני דרך צורה וצבע.

פורסם ב-22:49 ,23/07/2008
5
מענין מאד
רבקה

מאד מענין לקרוא את הכתבות שלך, כולל אלה שמלפני שנה. תמיד יש מה ללמוד, ומכיון שאין לשום אדם אפשרות לראות הכל, ובודאי לא להתבונן ברמה שכזו-מאד מענין לקרוא את הניתוחים שלך, ודרכם לראות אמנות עכשיות.

פורסם ב-22:52 ,23/07/2008
6
מכמיר את הלב
אורה

ההשתדלות למצא את המשותף בין היהדות לאמנות, ההצבעה על הקשיים של האמנים הדתיים לעשות אמנות בחופשיות מחד, ועל הזרם המרכזי המתיחס אל אמנים דתיים כאל קוריוז - הרצון והצורך לחבר בין החלקים המנותקים האלה - זה מכמיר, וזה מעורר תקווה, וזה פשוט מפעל כל כך יפה!

פורסם ב-15:33 ,24/07/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על דוד שפרבר

חוקר אמנות יהודית ואוצר הגלריה לאמנות במרכז ליבר שבאוניברסיטת בר-אילן.

עוד מ דוד שפרבר
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה