מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / פוליטי

"יש נכונות בסיסית, אבל זה דורש אמונה"

לילך-שירה גביש 2007-07-13 10:41:08   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

פרויקט הגלריות הפריפריאליות: רמלה ובית-שאן, כתבה רביעית בסדרה


רמלה: "זו טרגדיה"

לא בכדי אחת מגלריות הדגל של פרויקט הגלריות הפריפריאליות היא הגלריה ברמלה. דוד וקשטיין, האוצר הדומיננטי שלה, הוא דמות מפתח וותיקה בכל הנוגע לקשר שבין אמן לקהילה; כעת הוא שוקד גם על סרט העוסק בקשר הזה. פרויקט 12 הנועזים שהקים, שכמה מן המרכזיים באמני הארץ חברים בו, מציג בחלל הגלריה תערוכות נושא בהשתתפות יוצרים ידועים.
לצד זאת, ולצד קרבתה של הגלריה למרכז (דבר המסייע לה להביא אורחים ידועי שם לפתיחות ולתערוכות), אחד הגורמים החשובים בהצלחתה הוא נוכחותו החיובית והמתמסרת של עמאר דרבאס, מנהל הגלריה, שבשנים האחרונות אף עבר להתגורר בעיר. דרבאס (34) סיים את בצלאל ב-2003 בתום מסלול ייחודי שעבר במוסד: תחילה כפועל בניין בתקופת בנייתו של בית הספר, בהמשך כאיש תחזוקה במחלקה לאמנות, ולבסוף כתלמיד. כעת הוא מעביר שיעורים לילדים ערבים בסדנה שממוקמת לצד הגלריה, הסמוכה גם למבנה פיס המשמש מרכז קהילתי לילדי ולתושבי העיר. קבוצת ילדים אחרת שפועלת במקום היא קבוצת הילדים היהודים של אבשלום סולימן-אלטשולר, בוגר בצלאל גם הוא. וקשטיין וכמה סטודנטים מבצלאל עובדים עם קבוצת ילדים שלישית, מעורבת.


רמלה - צילום אוויר מתקופת המנדט הבריטי


חאלד: "בחברה הערבית לא כל כך מתייחסים לאמנות ונותנים תמיכה. בעבר ההורים שלי לא הסכימו שאלמד אמנות כי זה לא מפרנס"

"הקהל שאנחנו עובדים איתו הוא ילדים ובני נוער ערבים, נוצרים ומוסלמים, ויהודים שבאים פעם בשבוע לפעילות בגלריה", מסביר דרבאס. "בפתיחות נוכחים אנשים מהקהילה ומהעירייה, והקשר מתחזק". הוא אופטימי, נכון, ובכל זאת מבהיר כי "יש קושי להביא את הקהל היהודי והערבי לסירה אחת, גם באמנות". הפתרון? אמנות, כמובן. "גם אני, כדי להתגבר על המצב הפוליטי, עסקתי באמנות שלי", הוא מסביר.
"אנחנו נמצאים כאן למעלה משלוש שנים", הוא ממשיך, "והעבודה כאן היא התמודדות עם המון דברים מסביב. הילדים זה המראה של הבית. לפעמים ילד מגיע ומספר על רצח, החשיפה שלהם לאלימות מצמררת. החוויה הראשונית היא של אלימות. לכן המקום חשוב. הוא מעין דלת שנפתחת עבור התושבים של המקום, עבור התושבים והנוער. זו נגיעה בחיים, אבל באופן אחר מזה שהם מכירים. כאן הילדים משתחררים באמצעות הצבעים. ביומיום הם נמצאים במסגרת קפואה, בתוך הבלגן של העיר הזאת. זו אמנם הכללה, אבל לא תמיד אנשים יודעים איפה הם חיים. לפעמים אני מקבל בקשות מהורים ערבים לשלב את הילדים במסגרת יהודית, וזה גורם להם לבלבול שלא מבסס אותם וקושר אותם לקרקע, אלא יוצר מעין ריחוף.
"זה לא מעניין אף אחד אם הילדים למדו או לא למדו", הוא מלין על בתי הספר בעיר, שבכמה מהם הוא גם מלמד אמנות. "יש מקרים של ילדים שמגיעים לכיתות ז' או ח', והילד לא יודע לקרוא ולכתוב את השם שלו. זו טרגדיה. אלינו מגיעים ילדים מכל מיני מקומות קשים וטובים. השנה היו לנו ילדים מג'ואריש. הם התחילו, והמספר עולה ויורד כל הזמן. הילדים עדיין לא מעכלים את עניין האמנות. הם נמצאים בסיטואציית חיים לא פשוטה. כל אחד מסתכל על הדשא של האחר. לערבי מוסלמי קשה להיות עם ערבי נוצרי, וכאן אנחנו מנסים ליצור סיטואציה שונה של התנתקות מסטיגמות ולעבוד יחד. זה לא פשוט, אבל כאן מבחינה חברתית יש את היחד, ומבחינה תרבותית יש אפשרות לראות אנשים מסוג אחר".

מפת הגעה לגלריה ברמלה


דרבאס: "הילדים זה המראה של הבית. לפעמים ילד מגיע ומספר על רצח, החשיפה שלהם לאלימות מצמררת. החוויה הראשונית היא של אלימות. לכן המקום חשוב. הוא מעין דלת שנפתחת. כאן הילדים משתחררים"

חוסיין חאלד (20) מבית צפאפא פעילה בפרויקט במסגרת קורס שנתי שוקשטיין מעביר בבצלאל. "הילדים הערבים מתלהבים מהעשייה האמנותית, זה חדש להם", היא מספרת. "בחברה הערבית לא כל כך מתייחסים לאמנות ונותנים תמיכה. בעבר ההורים שלי לא הסכימו שאלמד אמנות כי זה לא מפרנס. זה חשוב למי שיש לו כישרון. הלימוד נותן דחיפה ומשפיע. מי שמתעניין באמנות תמיד בא לפעילות וחושב קדימה".
"כולם באים ועושים אותו דבר", אומרת סטודנטית אחרת בנימה מעט ביקורתית באשר לדרך עבודתו של וקשטיין. "אנחנו פועל יוצא של הרעיונות שלו, ובדרך זו אני לומדת את שיטת העבודה. רק בתוך המסגרת המצומצמת, שהוחלט עליה מראש, ניתן לילדים ביטוי אישי. הערך תלוי בתלמיד עצמו. בהתחלה זה נראה לא הגיוני, שכולם עושים אותו הדבר, אבל יש בזה משהו טוב. אם נלך אחורנית בזמן, למשל למאה ה-16, לא היה דבר אחר חוץ משוליות. וקשטיין מלמד אמנות בדרך שהוא מכיר ואוהב, זו האמת שלו והוא לא מנסה למכור שום דבר אחר. אם אני מסתכלת על מורים שלמדתי מהם הכי הרבה לאורך זמן, הם אלה שידעו ללמד את מה שהם ידעו לעשות הכי טוב, לא את כל העולם".

בית-שאן: "האמנות היא לא חד-צדדית"

כבר יותר משנה וחצי שמנסים להקים גלריה בבית-שאן. עמי שמואלי, עוזרו של ראש העירייה ג'קי לוי ובעבר מנהל אגף החינוך בעיר, מתאר את בית-שאן כעיר תיירות מתפתחת, שרואה באמנות הפלסטית כלי למינוף האזור הן מהבחינה התיירותית-כלכלית והן מהבחינה התרבותית, המקומית.
"כעיר תיירות", הוא קובע, "בית-שאן צריכה להציע אטרקציות נוספות. אחת מאלה היא מוקדי תרבות, שאנו מנסים לקדם ברמה לאומית ובינלאומית". פרויקט הקצה השאפתני של ההכרזה הזו הוא הביאנלה האזורית שאנשי העיר שוקדים עליה, בשיתוף עם גורמים כמו אמנות לעם ומפעל הפיס. פרויקט הגלריה הצנוע יותר קורם בינתיים עור וגידים, ומקווים שיתממש בקרוב; בראשו יעמוד ככל הנראה אמן מקומי, שירכז סביבו אמנים נוספים מן האזור.

קיציס: "כרגע האמנים עובדים כל אחד לעצמו ואין להם קשר. זה חלק מהמאפיינים של הפריפריה"

גלריה בעיר, אומר שמואלי, תהיה כלי לחינוך לאיכות ולאמנות עבור תושבי האזור, שאינם מגיעים למרכזי אמנות במרכז הארץ. "אנחנו מאמינים שהחשיפה תיצור שינוי תדמיתי לעיר, כאשר התוצאה הסופית היא תעסוקה לתושבים", הוא מוסיף, ומבהיר שלצד אמנים מקומיים יוצגו במקום גם תערוכות אחרות.
האמן זאב קיציס, המתגורר בקיבוץ מעלה-גלבוע ומלמד צעירים לפני גיוס חסידות וציור בישיבה על-תיכונית, האמין במשך שנים שגלריה כזו תקום בבית-שאן בעוד רגע ממש. במשך חודשים עמד בקשר עם עיריית בית-שאן ועם אמנים רבים. הפגישות ושיחות הטלפון הרבות לא נשאו פרי בינתיים, אבל קיציס משוכנע שסוף הגלריה לקום, גם אם לא הוא יהיה זה שיפעיל אותה. "יש הרבה נשמות טובות מבית-שאן והסביבה שמתעניינים ונותנים עצות, מתעניינים ומייחלים לדבר הזה", הוא מסכם ומעביר את המושכות הלאה.
"זה אזור שקט", הוא מסביר. "שקט מדי לפעמים. נינוח ויפה. היו רגעים של התלהבות, האישורים ניתנו והסיכומים סוכמו ביחד עם אמנות לעם. זה יכול לקרות בקרוב, תלוי בנכונות. הצורך קיים, צועק לשמים, ויש נכונות בסיסית, אבל זה דורש אמונה שלהביא אמנות לעיר זה ייגע באנשים ויעשה איזה שינוי. אני מקווה שהפרויקט יפרוץ קדימה".
ומה בעניין המשכן לאמנות עין-חרוד? קיציס אומר כי "התחושה היא שהמשכן אינו עונה לצרכים הסביבתיים, הקהל המקומי לא מגיע, ולכן הקונספט הוא שהגלריה צריכה להגיע פנימה, לדבר עם האופי של המקום ועם הצרכים הכלכליים שלו, שיהיה נגיש, זול ונוח". הגלריה, הוא מקווה, תהיה כשתקום גם מקום מפגש עבור אמני האזור. "כרגע האמנים עובדים כל אחד לעצמו ואין להם קשר", הוא אומר. "זה חלק מהמאפיינים של הפריפריה, הרבה דברים קורים והכל פחות נגיש. יש אמנים ויוצרים שלא נפגשים ולא יודעים שלאחד יש סטודיו בקיבוץ פלוני ולאחר גלריה בקיבוץ אלמוני. החלום הוא שיתקיים דיאלוג". 

 


עוד בנושא:
המדור לאמנות פלסטית באמנות-לעם נסגר, וגם פרויקט הגלריות הפריפריאליות צפוי להיפגע. "הפרויקט מאוד יפה ומבורך", מודים גם במינהל התרבות, "אבל הסכומים שניתנים בו הם קצת משפילים". רשת הגלריות הפריפריאליות: כתבה הראשונה בסדרה 
"כיפה קטנה יכולה לעשות המון" - הגלריה באופקים: כתבה השנייה בסדרה 
"משהו יותר רחב מפעולה של אמן בסטודיו" - ברבור, ירושלים: כתבה שלישית בסדרה 
"הצורך קיים, צועק לשמים, ויש נכונות בסיסית, אבל זה דורש אמונה" - רמלה ובית-שאן, כתבה רביעית בסדרה

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
צריך להקים גלריה אנטי ציונית בקרית גת.
עודד אריאלי

ישנו חיוב כי גלריה הממוקמת בפרפריה תהווה קול למקום בו היא פועלת.לא רק שתציג אומנים מקומיים, אלה על האומנים אשר יציגו במין גלריה שכזת ליצור אומנות אשר מבסיסה יוצרת דיאלוג עם המקום בו היא מוצגת. כך תוכל גלריה שכזאת להוות כלי ליצירת צביון תרבותי מקומי. דבר אשר עשיתו קשה באזורים אלו מיתוך דיכוי של שנים ומיתוך היותם של אזורים אלו קולטי עליה. הבעיה שהשלטון הציוני עסוק בלקנות נשק למלחמה הבאה.

פורסם ב-20:37 ,14/07/2007
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על לילך-שירה גביש

לילך שירה גביש היא עיתונאית.

עוד מ לילך-שירה גביש
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה