מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / פוליטי

"הבאת תערוכות זה כמו פגע וברח"

לילך-שירה גביש 2007-05-09 13:24:52   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

המדור לאמנות פלסטית באמנות-לעם נסגר, וגם פרויקט הגלריות הפריפריאליות צפוי להיפגע. "הפרויקט מאוד יפה ומבורך", מודים גם במינהל התרבות, "אבל הסכומים שניתנים בו הם קצת משפילים". רשת הגלריות הפריפריאליות: כתבה ראשונה בסדרה

באחד מערבי החורף האחרון התאספה סביב שולחן בגלריה ברמלה קבוצת גברים מעולם האמנות הישראלית. מיכאל קסוס-גדליוביץ', יוזם פרויקט הגלריות הפריפריאליות ואז ראש המחלקה לאמנות פלסטית באמנות-לעם, זימן את המשתתפים: אוצר הפרויקט חגי שגב, ינאי סגל מגלריה ברבור בירושלים, עאמר דרבאס ודוד וקשטיין מהגלריות ברמלה ובאופקים, אחמד כנען מהגלריה בתמרה והאמן בלו סמיון פיינרו, שמתעתד להקים גלריה בחיפה.
חימום בקושי היה שם, אבל מלחמת עמדות היתה גם היתה: את מי אמורה האמנות הפלסטית העכשווית לשרת? מהי בכלל מטרתה של גלריה שפועלת מחוץ לתל-אביב? מה יעלה בגורלן של הגלריות כעת, לאחר הקיצוץ שביצע משרד התרבות – והאם בכלל הצליחו, כמו שביקשו מייסדיהן, להיות לזירת התגוששות תרבותית, להציג רעיונות עכשוויים ולהעלות שאלות מעוררות מחשבה אצל המבקרים בהן?
כשביקרתי בגלריה באופקים, למשל, הזדמן אליה אביו של אחד הילדים המשתתפים בשיעור היצירה של רן קסמי, האוצר ומפעיל הגלריה. האב התבונן בצילום של מיקי קרצמן, ובו נראה ערבי כפות באזיקון פלסטיק – ונרעש. התמונה עוררה בו זכרונות משירותו הצבאי, שעליהם נמנע מלדבר, והוא מצא בה אמפתיה כלפי הדמות הכפותה. לדעתו, זה אינו מסר שראוי להעביר בגלריה שילדים מבקרים בה. מבקר אחר בגלריה חלק עליו. שיחה התעוררה.

ילדים בפעולה בגלריה ברמלה


"כל אזרח זכאי"

בעלי תפקידים במתנ"סים, כמו גם פקידים עירוניים רבים, סבורים כי תפקידה של האמנות הוא לקשט את המסדרונות. יוזמי הגלריות בפריפריה אינם מסכימים – בייחוד ככל שאמורים הדברים בגלריות שבפריפריה. הם מאמינים כי יצירתה של רשת גלריות שונות זו מזו, המקושרות באמצעות דיאלוג בין אוצריהן, עשויה להוביל בבוא הזמן לשינוי מהותי במפת הגלריות בארץ.
זה לא שגלריות פועלות רק בערים הגדולות, מסכימים יוזמי ומפעילי הפרויקט, אלא שגם הגלריות הקיבוציות ברחבי הארץ, שמבחינת מסוימות אפשר לראות בהן מקבילה לגלריות הפריפריאליות שהקימה אמנות-העם, אינן פועלות באופן רשתי. חשוב מזה: הן משמשות בעיקר את חברי הקיבוצים, ומעולם לא היו נגישות עבור תושבי היישובים הסמוכים, ועיירות-הפיתוח בכלל זה. למעשה, הם טוענים, קיומן של הגלריות הקיבוציות אף העמיק את הפערים בין שתי האוכלוסיות.

קסוס-גדליוביץ': "כשמביאים הצגה של הבימה, יש תנאי סף של הצגה. אותו דבר בנוגע למוזיקה ומחול. אבל באמנות הפלסטית כל חלל נתפש כמתאים – וזה מה ששינינו"

"כבר הרבה שנים שאמנות-לעם מארגנת תערוכות ניידות", מסביר קסוס-גדליוביץ'. "אחת הבעיות שזיהיתי בשנים הראשונות שלי בתפקיד היתה שבדרך כלל התערוכות הגיעו ליישובים שחללי התצוגה שלהם לא התאימו. בדרך כלל היה זה לובי של מתנ"ס או משהו דומה. כך יצא שהשקיעו הרבה באוצרות ובהפקה של תערוכות איכותיות וטובות, אך מה שהוצג תחילה במקום ראוי, בדרך כלל במרכז הארץ, נפל בין הכסאות עם המעבר. זה מצב שהזיק גם לעבודות וגם להרגלי הצפייה של המבקרים, ולכן צריך היה לשנות את הקונספט.
"השוויתי את זה לתחום התיאטרון: שכשמביאים הצגה של הבימה, יש תנאי סף של הצגה, אחרת היא לא תגיע. אותו דבר בנוגע למוזיקה ומחול. אבל באמנות הפלסטית כל חלל נתפש כמתאים – וזה מה ששינינו.
"בשנים האחרונות", הוא ממשיך, "נוצרו יותר ויותר כוחות מקומיים. לדעתי, זה הזמן לעשייה בתוך היישובים עצמם. זה הזמן לבניית תשתית ארוכת טווח. הבאת תערוכות זה כמו פגע וברח, וזה לא עוזר לאנשים לגדל את עצמם ואת האוכלוסייה המקומית. הרעיון הוא לא לאצור תערוכות, אלא להעניק אמצעים לפעילות עצמאית מתפתחת. זה כמו לתת חכה במקום דג".
עידית עמיחי, מנהלת מחלקת המוזיאונים והאמנות הפלסטית במינהל התרבות של המשרד – שאחראית בין השאר על תקצוב מלגות לפרויקט – נוקטת מונחים מחייבים אף יותר. "כל אזרח זכאי להיות צרכן תרבות", היא קובעת. "זה חלק מזכויות היסוד. וכמו שאני רואה את המערך הנכון של אמנות, המדינה לא יכולה ליזום. אמנות היא חתרנית ודינמית, ולכן המדינה אינה יכולה ליזום דברים כאלה – אבל היא צריכה לתמוך בהם".
הקמת הגלריות בפריפריה, ממשיכה עמיחי, היא ממהותו של העניין. "זה חשוב למקום עצמו", היא אומרת. "זה גם מסר שאנחנו מעבירים: המרחק הגיאוגרפי הוא לא חשוב. חשוב קו הרוחב של אמנות ישראלית".

 

שמיר: "שמונים אחוז מהתלמידים שלנו הם תושבי האזור – אשדוד, אופקים, שדרות ובאר-שבע – וכמעט אף אחד מהם לא היה לא במוזיאון או בגלריה, כי זה יקר להגיע למוזיאונים. כרטיס כניסה למוזיאון ונסיעה לתל-אביב עבור משפחה מהאזור זה חצי משכורת"

נוסף על התמיכה באמנים, מבקשת עמיחי להוסיף, משרד התרבות סייע גם בצירופה של קרן ברכה לתמיכה בפרויקט ברמלה במשך כשנתיים. המשרד, היא מסבירה, תומך בגלריות קיימות, דוגמת הגלריות שבקיבוצים כברי, לוחמי-הגטאות, ראש-הנקרה, בארי ונחשון, ובגלריה בטבעון. גם התמיכות שהגלריות הללו זוכות בהן, היא מציינת, אינן גדולות – אבל "ניתן להפוך גלריה צנועה מאוד לגלריה טובה. ההוצאות שלהן קטנות מהוצאות המוזיאונים, ויש למקום תרומה לקהילה ולאמנים. סוג של חלל אלטרנטיבי". לאחרונה דן המשרד בפרויקטים גם בעפולה ובמעלות-תרשיחא, בין היתר. "המפתח לפעילות טובה", מסבירה עמיחי, "הוא לא המקום, אלא האוצר. הדבר קם ונופל על השאלה אם לאוצר יש אהבת אדם ומקום. לא סתם בכברי נוסדה גלריה על-ידי יחיאל שמי ואורי רייזמן, בלוחמי-הגטאות זה היה משה קופפרמן. זה נולד מזה שגר שם אמן גדול.
"המשרד", היא ממשיכה, "מממן פעילות של אמנים שפעילים במסגרת אמן-בקהילה. השנה בחרנו את רן קסמי וטל שוחט באופקים, ואת עאמר דרבאס ואבשלום סולימן-אלטשולר ברמלה. אנחנו בוחרים אמנים מצטיינים שמקבלים מענק חודשי תמורת עבודה של שמונה שעות שבועיות בקהילה. כמשרד תרבות שהופרד ממשרד החינוך, נקודת המוצא שלנו היא האמן. אנחנו מאמינים שאם האמן יהיה יותר מעורב, זווית הראייה תהיה אחרת, ותוך כך הם מכשירים דור חדש של צרכני אמנות".
ומן הבחינה הכספית גרידא? "הפרויקט מאוד יפה ומבורך", היא אומרת, "אבל הסכומים שניתנים בו הם קצת משפילים".

"מצרך ולא לוקסוס"

"הכל מתרכז במרכז", אומר קסוס-גדליוביץ'. "חשוב להכניס אמנים למודעות שאפשר להציג במקומות טובים גם מחוץ לתל-אביב. אם נצליח להגיע לשבע עד עשר גלריות פעילות ואיכותיות, המקומות האלו יקרינו על מה שקורה בשדה האמנות. אני מאמין שזה יקרין חזרה גם בנושאים שמוצגים. שדה הכוח של האמנות מאוד צנטרליסטי. ממקומות כאלה תושבים ייצאו החוצה ללמוד ויחזרו ליישוב. מה שקורה היום הוא שאחרי שיוצאים החוצה, לא חוזרים. זה כוח שהולך לאיבוד". עוד הוא מציין גם את תרומתו של מיכאל אלקיים, אמן ויו"ר מדור אמנות פלסטית במועצה לתרבות בקהילה של משרד התרבות – מן הגופים המרכזיים התומכים בפרויקט.
התקציבים שהופנו לפרויקט מטעם אמנות-לעם היו אמנם מינימליים, אך כאשר הצליחו יוזמי הגלריות ליצור עניין והסכמה בקרב ראשי ערים ודמויות פוליטיות מקומיות, נפתחה הדרך ליצירתם של מקומות ייחודיים בנוף המקומי. למרות הקשיים – הן הביורוקרטיים, הן החשש מפני החידוש עצמו והן הבעיות הייחודיות לכל יישוב ויישוב – ארבע גלריות פועלות כיום בחסות הפרויקט. ראשונה היתה הגלריה בתמרה, ואליה הצטרפו הגלריות ברמלה ובאופקים, וגלריה ברבור בירושלים.
"מה שחשוב לי להדגיש", אומר קסוס-גדליוביץ', "הוא שמדובר בפרויקט ארוך טווח. אחת המטרות המרכזיות היתה לחבר את היישוב פנימה, לא לעשות פעולה חיצונית". הקשיים, הוא מודה, היו רבים. "לא ביקשנו כסף, כי היישובים האלה עניים", הוא אומר. "כל מה שרצינו הוא חלל לתצוגה, אבל עצם הכניסה ליישובים כרוך גם ביצירת מחויבות של מעגלים יותר רחבים בתחומי התרבות והחינוך".
הכניסה ליישובים, הוא מוסיף, לוותה לעתים במאבקים עם ראשי הערים ופקידים עייפים. התוצאה היתה לא פעם גניזה או דחייה למועד בלתי ידוע של פרויקטים שכבר היו על סף חתימת הסכם מול אמנות-לעם. כך היה בכסייפה, בקריית-שמונה, בנשר ובחיפה, שהיוזמים עודם אופטימיים לגביה.

עמיחי: "כל אזרח זכאי להיות צרכן תרבות, זה חלק מזכויות היסוד. וכמו שאני רואה את המערך הנכון של אמנות, המדינה לא יכולה ליזום. אמנות היא חתרנית ודינמית, ולכן המדינה אינה יכולה ליזום דברים כאלה – אבל היא צריכה לתמוך בהם"


לאחרונה, בצעד שנוי במחלוקת ולאחר ארבעים שנות פעילות בתחום האמנות הפלסטית, החליטו יו"ר אמנות-לעם, אלעזר שטרום, והמנכ"ל החדש של אמנות-לעם, גדעון שירין, לסגור את המדור לאמנות פלסטית. גם פרויקט הגלריות הפריפריאליות צפוי להיפגע. בעקבות החלטתם סיים קסוס-גדליוביץ' את תפקידו. "בגלל סדרי העדיפויות של המדינה, אין לה מספיק כסף לתמוך בגלריות", הוא מסביר את השלכות ההחלטה הזו, "וליישובים עצמם אין תקציבים".
איתן ברושי, מנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט, שפוטר לאחרונה גם הוא, בחר לקצץ את סמכויותיה ותקציביה של אמנות-לעם במידה משמעותית. "העיקרון אומר שאסור ליצור קשר בין פריפריה גיאוגרפית לפריפריה תרבותית", אמר. "תפקיד המדינה הוא לתת גיבוי לתרבות ולאמנות המהוות מגנט להבאת אנשים לצפון והדרום. לכן תפקיד המשרד לייצר את התרבות ולעזור לגופים, ובד בבד לחזק את השכבות החלשות, כי אמנות ותרבות זה מצרך ולא לוקסוס". ברושי אף מדבר על מתן עדיפות לפריפריה כחלק ממדיניות ממשלתית, אך מתעקש שהתמיכה חייבת להיות גם של הרשויות המקומיות ולא רק של המדינה – וטוען שהקיצוץ הדרסטי בתקציב ובסמכויות של אמנות-לעם הוא עניין חיובי, דווקא. לראשי הערים, הוא אומר, יהיה הכוח להכריע ביחס להשקעותיהם בתרבות.
אלא שמבחינת האמנות הפלסטית, זהו רק צעד גדול אחורה. ראשי הערים הרי מבכרים להביא ליישוביהם בעיקר מופעי בידור ותיאטרון. "המדיניות היא ליצור אשכולות תרבות", אומר ברושי. "הערים צריכות לשרת לא רק את העיר שלהם, אלא את הסביבה כולה. יחד עם הרצון שלי להגיע לכל מקום, אי-אפשר לקיים כל דבר בכל מקום. לא בכל יישוב יש מקום לפזר. צריך ראייה כללית וגם כלכלית. התקציב מוגבל, ואנחנו מנסים לתת עדיפות לנגב ולגליל, לערבים ולחרדים, כשהקו המנחה הוא הפעילות. אי-אפשר לכפות תרבות. זה לא פיטום אווזים".

ברושי: "יחד עם הרצון שלי להגיע לכל מקום, אי-אפשר לקיים כל דבר בכל מקום. לא בכל יישוב יש מקום לפזר. צריך ראייה כללית וגם כלכלית. התקציב מוגבל, ואנחנו מנסים לתת עדיפות לנגב ולגליל, לערבים ולחרדים, כשהקו המנחה הוא הפעילות. אי-אפשר לכפות תרבות. זה לא פיטום אווזים"

האמנית מיכל שמיר, מנהלת בית הספר לאמנות, חברה ותרבות במכללת ספיר, חולקת על הדברים. היא תומכת ברעיון הגלריות הפריפריאליות ובחדירה לכל יישוב. "חוץ מפעילות אמנותית בקיבוץ בארי הסמוך אין שום דבר, וזו פעילות שמספקת את הקהל הפנימי, המשכיל, בקיבוץ", היא אומרת. לפני שנה הקימה שמיר גלריה במכללה. "הרבה שנים חיכו למיליון דולר, ואני אמרתי שנורא חשוב שתהיה גלריה. שמונים אחוז מהתלמידים שלנו הם תושבי האזור – אשדוד, אופקים, שדרות ובאר-שבע – וכמעט אף אחד מהם לא היה לא במוזיאון או בגלריה, כי זה יקר להגיע למוזיאונים. כרטיס כניסה למוזיאון ונסיעה לתל-אביב עבור משפחה מהאזור זה חצי משכורת. אין מצב שאנשים יגיעו לראות תערוכות במרכז או ביישוב סמוך".
אחת הבעיות המרכזיות כרגע, גורסת שמיר, היא המודעות. "אנשים לא מודעים לזה שגלריה זה חינם, אבל לאט-לאט זה מחלחל, וזה נורא חשוב. דברים קורים. בצפון היתה התעוררות לפני כמה שנים, ועד עכשיו הדרום היה מאוד מוזנח". ריבוי גלריות ביישובים סמוכים באותו אזור, היא מתעקשת, יוביל רק לפריחה. "זה כמו פטריות אחרי הגשם, ואני לא רואה בזה תחרות. הפעילות היא עבור הקהילה ומובילה לאקטיביזם חברתי. זה לא תחרותי במובן הכלכלי, אלא במובן של יצירת מודעות אצל הקהל".

"הכל ביזנס-אוריינטד"

"בצרפת", מסכם קסוס-גדליוביץ', שמתכנן להמשיך בפרויקט הגלריות הקהילתיות גם לאחר פרישתו מאמנות-לעם, "החליטו לבנות בפריפריה מרכזים חשובים, ולהציג שם זה לא פחות חשוב מלהציג בפריז. יש גם מודל שגופים מסחריים משתלבים בפרויקטים חברתיים ותרבותיים. אני מעוניין ליצור שילוב של כסף פרטי וציבורי, אבל לא יכולה להיות התנערות מוחלטת של הממסד.
"מאשימים את האמנות באליטיסטיות בגלל שהיא מתקיימת במעגלים של המאיון העליון", הוא ממשיך. "בתפישה שלנו, כל מקום יפעל בצורה אחרת להצמחה. אנשים חוזרים ליישובים שלהם. זה גם עניין סוציאלי במובן זה שהאמנות צריכה להגיע לכולם. האמנות נתפשת כמשהו זר, רחוק ומנוכר, והאסטרטגיה לשנות את זה היא לשתול אמנות וכוח בכל מקום שיוכל להכיל את זה ולפזר את זה. כבר יש דיבור במקומות, ומי שיראה תערוכה, זה ישבור עבורו את המחסומים.
"הפעולה של הגלריות היא מראש מפוזרת", הוא חותם, "והחיבור של כולן יחד מייצר כוח. גלריה אחת לא תשפיע באופן נרחב, ובין הגלריות קיים מכנה משותף. זו פעולה ניסויית. השנה הקרובה תתוחזק, ואני מעוניין גם להבטיח את השנים הבאות. באמנות היום הכל ביזנס-אוריינטד, אפילו בבתי-הספר. מלבד פעולות ספורדיות, האמנות איבדה את יכולת המחאה שהיתה לה. הפעולה של גלריות בפריפריה היא פעולה סוציאלית במובן זה שאמנות טובה ועכשווית צריכה להיות נגישה לכולם. זה התוצר הראשון".



עוד בנושא: המדור לאמנות פלסטית באמנות-לעם נסגר, וגם פרויקט הגלריות הפריפריאליות צפוי להיפגע. "הפרויקט מאוד יפה ומבורך", מודים גם במינהל התרבות, "אבל הסכומים שניתנים בו הם קצת משפילים". רשת הגלריות הפריפריאליות: כתבה הראשונה בסדרה 
"כיפה קטנה יכולה לעשות המון" - הגלריה באופקים: כתבה השנייה בסדרה 
"משהו יותר רחב מפעולה של אמן בסטודיו" - ברבור, ירושלים: כתבה שלישית בסדרה 
"הצורך קיים, צועק לשמים, ויש נכונות בסיסית, אבל זה דורש אמונה" - רמלה ובית-שאן, כתבה רביעית בסדרה

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
הן לא היו פריפריות בעבר!
מוטי סגרון

לא מדובר בפירפריות.אלה עיירות פיתוח.וככאלה מגיע לכול מועצה מקומית תקציב מתאים.(אמנות פלסטית)יוצרים תגיות.והגדרות.בכדי שיוכלו כמו במקרה הזה לבטל.ולהתנער.ולתרץ עם אלף תירוצים.לא צריך אמנות לעם!יש דרך אחרת לא ממסדית לעשות את זה טוב יותר.אני ועוד מספר חברים באמצע התהליך.מי שרואה עצמו מתאים.מוזמן להצטרף.פרטים:motisag@walla.co.il

אי-מייל פורסם ב-04:52 ,10/05/2007
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על לילך-שירה גביש

לילך שירה גביש היא עיתונאית.

עוד מ לילך-שירה גביש
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה