מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / פוליטי

"כיפה קטנה יכולה לעשות המון": הגלריה באופקים

לילך-שירה גביש 2007-05-30 13:19:25   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

רשת הגלריות הפריפריאליות: כתבה שנייה בסדרה

בחלל היפה והמטופח של האיגלו ברחוב הראשי של אופקים פועלת גלריה. על הקירות תלויות עבודות צילום וציור של אמנים מובילים, ובהם רפי לביא, מיקי קרצמן, דוד וקשטיין ורן קסמי, המנהל את המקום.
הגלריה היא חלק מפרויקט תחנות האמנות ומפרויקט נ.צ. – פרויקט נבחרות הציור שדוד וקשטיין מפעיל גם ברמלה ובנצרת, ולאחרונה גם ברהט. כשאני מביעה התפעלות מהניקיון, קסמי מציין שהוא אינו רק האוצר והמדריך, אלא גם איש התברואה והניקיון. קשים הם חייו של הגלריסט בפריפריה, הם באמת כרוכים בללכלך את הידיים. בחלל צדדי ממוקמים שולחנות עבודה, וילדים בטווח גילאים נרחב עובדים על דפי A4 ומעטרים את החלל מסביב לדמות אדם.
"העבודה עם הילדים מלווה בהרבה תרגילים", מסביר קסמי. "בעיקר עבודה עמלנית". בתערוכה הראשונה שהוצגה במקום, חשוב לו לציין, הוצגו עבודותיהם של הילדים לצד אלה של אמנים ידועים. "הקבוצות שפועלות פה הן חלק מהשיח האמנותי", מבהיר קסמי. "הילדים הם לא 'העוזרים הקטנים'. זו קבוצה שיוצרת וקובעת, והם חלק ממה שמוצג".

חלל הגלריה


"מבחינתי, זה חייב לגדול"

הגלריה החלה לפעול בשנת 1994, במקלט במתנ"ס העירוני. משם עברה לחדר האוכל של ישיבה תיכונית, ובתום עוד כמה מעברים הגיעה לאיגלו. קסמי עצמו מקיים פעילות אמנותית בעיר מאז שנת 2000; שנתיים לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל פנה אליו וקשטיין, שהיה ממוריו שם, והציע לו להפעיל את התחנה והגלריה. מאז הוא שם פעמיים בשבוע, פועל לצד האמנים ליאור ווטרמן, טליה קינן ואור קדר. השנה זכה במלגת אמן שמסייעת לו, הוא מספר, בכיסוי הוצאות הדלק וכן לרכישת ציוד ("כשיש כסף", הוא מסביר, "הוא משמש לקניית חומרים טובים יותר. כשאין, משתמשים במה שיש").
הרבה רעיונות יש לקסמי לפעילות בחלל, לפעילות עם הילדים, אבל בהעדר תקציבים, הוא אומר, ידיו כבולות. "באופן מפתיע, המקום נהיה אלמנט חשוב בבנייה המחודשת ובשיקום הגאווה של היישוב", הוא מתגאה. "הוא תורם לכל האזור. זו הגלריה היחידה שפועלת כאן. הבעיה המרכזית היא תקציבים. המקום הזה בנוי על הרבה רצון טוב, תרומה ועבודה קשה.
"ראש העיר תומך בנו", הוא ממשיך, "אבל לא עוזר לנו. בעבר עבדנו בשיתוף פעולה עם המתנ"ס, שהוא אחד הראשונים בארץ, אבל בשנתיים האחרונות גם הוא קורס בקול דממה דקה. יש כאן כמה וכמה מבנים חדשים שפשוט עומדים ריקים. למשל הספרייה העירונית נטושה. זה מבנה חדש, מהשקית, שאין בו פעילות".
לקסמי ולילדי האיגלו, אם כן, יש מבנה יפהפה, אך את הפעילות מצר האילוץ התקציבי. את התערוכות קסמי משנע ברכבו הפרטי, כך שהאפשרות להפקות מורכבות כבר ירדה מעל הפרק.

קסמי: "עם השנים ממש התאהבתי באופקים. זו עיר מדברית יפהפייה, שפשוט סובלת מהזנחה. המצב לא מרגיש טוב באופקים, אנשים כאן לא קיבלו משכורות חודשים, ובתוך הסיטואציה הזו אנחנו נמצאים, ואין אף אחד שייתן כסף, ואני גם לא מבקש. יש תחושה עמומה של דיכאון, אבל שמשהו טוב יכול לפרוץ למעלה"

קסמי חולם לאצור במקום גם תערוכה של האמן הבינלאומי ג'וזף דדון, תלמיד ישיבה לשעבר ויליד העיר, שהסתגר בדירה בה ויצר שם במשך שנתיים, ואז נסע לצרפת וזכה להכרה בינלאומית. דדון יוצר לא פעם פרויקטים בשיתוף אמנים ידועי שם, בחללי תצוגה דוגמת זה של הלובר. למרות הגאווה המקומית, אומר קסמי, למרות הרצון הטוב ואף שאת הסכמתו של דדון עצמו ככל הנראה לא יהיה קשה להשיג  ("יש משהו בחיבור שלו למקום הזה", משוכנע קסמי, "לא סתם הוא חוזר לפה ומצלם סרטים באזור"), תערוכה שלו באופקים עדיין אינה נראית כאפשרות שתיושם בזמן הקרוב. "האמצעים שתערוכה של ג'וזף צריכה הם הפקה שאני לא יכול לעמוד בה", מודה קסמי. "אני רוצה ליצור תערוכה שתהיה בדיוק, לא ליד. זה כסף מינימלי.
"הרי דברים שבחללי תצוגה אחרים עושים שלושה-ארבעה אנשים אני עושה לבד. הגלריה פועלת מתוך טוב לבם של האמנים שמציגים פה. רפי לביא לא צריך להתחנן בפני אף אחד בתל-אביב, אבל הוא אומר שהוא רוצה להציג פה [הראיון נערך לפני מותו של לביא; לש"ג]. 12 הנועזים לא צריכים להוכיח שום דבר. גדעון גכטמן הוא כבר חלק מתולדות האמנות הישראלית, ומהמקום הזה הרבה יותר נכון לצאת מהגבולות הטריטוריאליים של תל-אביב. ככל שנציג כאן פרויקטים יותר מעניינים, שיקבעו סדר יום, יגיעו מבקרי אמנות ואחריהם הקהל והאמנים. הרעיון הוא להביא את תל-אביב לפה. מבחינתי, זה חייב לגדול.
"עם השנים", מסכם קסמי את שבע שנותיו באופקים עד כה, "ממש התאהבתי באופקים. זו עיר מדברית יפהפייה, שפשוט סובלת מהזנחה. המצב לא מרגיש טוב באופקים. ממה שאני שומע, אנשים כאן לא קיבלו משכורות חודשים, ובתוך הסיטואציה הזו אנחנו נמצאים, ואין אף אחד שייתן כסף, ואני גם לא מבקש. יש תחושה עמומה של דיכאון, אבל שמשהו טוב יכול לפרוץ למעלה. אני רוצה שאנשים יתלבשו יפה בערב ויגיעו לפתיחות, לחגיגה גדולה של אמנות".
שמעון בן-קימון, דובר עיריית אופקים, מדווח על תמיכה גורפת לפרויקט שאחד ממקדמיו המרכזיים הוא אבי אסרף, ראש העיר. בן-קימון: "האמנים האלה, בעיקר דוד וקשטיין, עובדים אתנו כבר שנים רבות. חשיבות הפרויקט גדולה מאוד עבור ילדי העיר, שכשרונם לא פותח בשנים קודמות, והתפוגג. ילדים שמגיעים למרכז מקבלים הדרכה ברמה מקצועית, וכשמתקיימות תערוכות, ההורים גאים".
בן-קימון מציע לראשי ערים אחרות להירתם לטובת העניין: "אני יכול להעביר מסר חד-משמעי: אם יש אפשרות לטפח כשרונות בתחום האמנות, חובה להשקיע בכך. חשוב להשקיע בחינוך ובספורט, אבל חשוב להשקיע גם באמנות. אין ספק שיש כשרונות, וחבל שהם ילכו לאיבוד, כי זו בכייה לדורות".
על אף מצבה הקשה של אופקים, בן-קימון מבטיח שהעירייה תמשיך לסייע לפרויקט, ואפילו תסייע להגשים את חלומו של קסמי, ולערוך תערוכה הולמת לג'וזף דדון. "נמצא את המקורות כדי להעמיד לבחור תערוכה רצינית", הוא מתחייב. "לא זה יהיה המכשול".


"חבל שהם ילכו לאיבוד"

אייל אסולין הוא אחת ההצלחות המובהקות של פעילות התחנה. כנער בן 16 היה לחניך של וקשטיין בפרויקט באופקים, וכעת הוא תלמיד השנה הראשונה במסלול האמנות של בצלאל. ב-2002 היה גם חלק ממשלחת שייצגה את הפרויקט בניו-יורק, מול הקהילה היהודית התורמת לו, והציגה בגלריה Art in General במנהטן.
"ב-1996", הוא מספר, "דוד וקשטיין יצר קשר עם הרכז של השכבה כדי לשלוח ילדים מוכשרים לפרויקט. לאחר התיכון נשארתי רק אני מהשכבה, ועבורי זה הפך לרוטינה". אז, לאחר שמונה שנות שירות בצבא, אסולין הבין שהדרך שלו היא האמנות. "בתור ילד דוד ראה בי פוטנציאל ודחף אותי לעשייה. עשינו פעילויות מורכבות – פיסול, הדפסי לינוליאום, פסיפס, תחריט... בשנים האחרונות התנתקתי מהפרויקט, אבל בשנה האחרונה התחוור לי שאני רק רוצה ליצור אמנות ולחדש תרבותית, ולכן נרשמתי לבצלאל".

שחם: "הרצון הוא ליצור הזדמנויות שוות לילדי אופקים. אנחנו משקיעים באזור מאות אלפי דולרים, ויש לנו כעשרים פרויקטים. זה לא אחד הפרויקטים היקרים, והערך המוסף שלו הוא הרבה יותר גבוה מההשקעה. תערוכות שנעשו בשיתוף עם הילדים הוצגו בגלריות נחשבות בארץ ובניו-יורק. את מתארת לעצמך מה זה עושה לביטחון העצמי ולפטריוטיזם המקומי של ילד באופקים?!"


נוסף על לימודיו, אסולין משתתף בתוכנית סטודנטים למנהיגות בקהילה, מספק ייעוץ פרטני לילדי שדרות שניגשים לבגרות ומשמש עבורם גשר לבצלאל ופתח לשדה האמנותי בכלל. "אייל מביא משהו אחר גם לבצלאל", מעיד עליו אחד מבוגרי המחלקה לאמנות. "משהו שהוא לא הניכור הרגיל במסדרונות,  גם ברובד של השפה וגם באיכויות האנושיות".
"האמנות", מצהיר אסולין, "זו האהבה הראשונה והאחרונה, ובצלאל הוא סביבה נהדרת לאמנות. כיף להיות מוקף באנשים ורעיונות. זה לא טריוויאלי". אלא שהדרך לבצלאל, נדמה, לא היתה נפתחת עבורו אלמלא פרויקט תחנות האמנות. "בתור אמן", הוא אומר, "זה נתן אור בקצה המנהרה במקום שלא היתה בו מודעות לעשייה אמנותית. יש הרבה ילדים מוכשרים שאין להם יכולת כלכלית, ומקום כזה מאפשר עשייה".


"הם אומרים, על הכיפ-כיפאק"

ראשית הפרויקט בפעולה שיזם דוד וקשטיין, שריכז ילדים מהיישוב והצליח לרתום לטובת העניין גופים רבים, וביניהם קיבוץ בארי, קרן שמסייעת לפרויקטים חברתיים בנגב, מפעל הפיס, פרויקט אמן ביישוב של אמנות-לעם ומשרד התרבות, הקהילה היהודית מטרווסט מניו-ג'רסי, ותוכנית פר"ח, שמעניקה מלגות לסטודנטים שפועלים בפרויקט במסגרת לימודיהם בבצלאל.
"זה התחיל בקטן מאוד", מספר עמיר שחם, מנהל פעילות מטרווסט-ישראל, "כהחלטה של וקשטיין להגיע לאופקים ולעבוד עם ילדים. הוא לקח את האוטו ונסע לשם, אסף קבוצת ילדים במקלט במתנ"ס והתחיל לעבוד איתם פעם בשבוע. באחת הפעמים שסיירנו באופקים ראינו אותו בפעולה, החלטנו שזו פעילות עם פוטנציאל ואימצנו את הפרויקט.
"הקונספציה שלנו לעבודה באופקים היא לחבר את הנוער והילדים למה שאנחנו קוראים 'מיין סטרים איזראל'", ממשיך שחם. "אופקים מנותקת פיזית, אבל בעיקר מנותקת תרבותית, קהילתית וחברתית – ואני לא מדבר רק על הבועה התל-אביבית, אני מדבר על כל מה שקיים בחינוך ותרבות בארץ. הרצון הוא ליצור הזדמנויות שוות לילדי אופקים להשתלב בחברה הישראלית. אנחנו משקיעים באזור מאות אלפי דולרים, ויש לנו כעשרים פרויקטים. זה לא אחד הפרויקטים היקרים, והערך המוסף שלו הוא הרבה יותר גבוה מההשקעה. לדוגמה, תערוכות שנעשו בשיתוף עם הילדים הוצגו בגלריות נחשבות בארץ ובניו-יורק. את מתארת לעצמך מה זה עושה לביטחון העצמי ולפטריוטיזם המקומי של ילד באופקים?!".
למרות התמיכה המוצהרת מצד עיריית אופקים, שחם מותח ביקורת. "לא פרנסי העיר ולא ראש העיר תופשים את חשיבות הפרויקט", הוא אומר. "ראשי ערים אומרים נהדר ועל הכיפ-כיפאק, הם לא יגידו מלה רעה, אבל הם לא מפנימים את המסר וחוששים להביא אמנים מבחוץ כשיש אמנים ביישוב".
והבעייתיות בחיבור של אמנים מבחוץ, מוסיף שחם, אינה מסתיימת בחששות של העירייה. "לפעמים יש מתח עם האמנים שמגיעים מהמרכז", הוא מודה. "לעבוד בשיתוף פעולה עם המתנ"ס זה לא דבר מובן מאליו עבורם. אבל עברנו כברת דרך. בהתחלה היו יותר מתחים ועימותים, אבל שני הצדדים למדו להעריך את התרומה לפרויקט. לנו היה חשוב להעצים את המתנ"ס כמייצג של הקהילה. אנחנו לא רצינו לנתק אותו.
"למצוא את שביל הזהב זה דרש מאיתנו המון שעות וקשטיין", הוא מסכם בחיבה, "אבל זה הוכיח את עצמו".


עוד בנושא: המדור לאמנות פלסטית באמנות-לעם נסגר, וגם פרויקט הגלריות הפריפריאליות צפוי להיפגע. "הפרויקט מאוד יפה ומבורך", מודים גם במינהל התרבות, "אבל הסכומים שניתנים בו הם קצת משפילים". רשת הגלריות הפריפריאליות: כתבה הראשונה בסדרה 
"כיפה קטנה יכולה לעשות המון" - הגלריה באופקים: כתבה השנייה בסדרה 
"משהו יותר רחב מפעולה של אמן בסטודיו" - ברבור, ירושלים: כתבה שלישית בסדרה 
"הצורך קיים, צועק לשמים, ויש נכונות בסיסית, אבל זה דורש אמונה" - רמלה ובית-שאן, כתבה רביעית בסדרה

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
נפלא
מירי

משהו טוב קורה בארץ הזו.טיפה בים.
איך אפשר להצטרף לפרוייקט?

פורסם ב-14:10 ,30/05/2007
2
כתבה מצוינת
רונה

חשוב ומעניין לדעת שהאופקים מתרחבים וכבר לא כל ה"שיח" מתרחש במרכז הארץ

פורסם ב-14:56 ,30/05/2007
3
כה לחי!
אביטל

פשוט מחמם את הלב. כל הכבוד. אור צחוק ואהבה

פורסם ב-00:00 ,31/05/2007
4
האיגלו-מקום מצוין לאמנים צעירים מאופקים
חדוה

כל הכבוד ליוזמי והוגי הרעיון פשוט אדיר
מקום מצוין למיצוי הפוטניציאל של ילדי אופקים שכה רחוקים מעולם האפשרויות של המרכז.
יישר כוח לכל השותפים לעשייה ובייחוד לרן המקסים

אי-מייל פורסם ב-22:03 ,28/11/2007
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על לילך-שירה גביש

לילך שירה גביש היא עיתונאית.

עוד מ לילך-שירה גביש
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה