מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / פוליטי

--

"הגעתי לכל המחלקות האפשריות בעירייה"

לילך-שירה גביש 2007-09-05 17:26:04   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

פרויקט הגלריות הפריפריאליות: קריית-שמונה, אולי חיפה ואולי נשר, כתבה שישית בסדרה

"עוד לא אמרנו נואש": הגלריה בנשר, ואולי בחיפה

בלו סמיון פינרו – אמן ומורה במכללת ויצו שבחיפה, עיר מגוריו – פועל להקמת גלריה בחיפה או בנשר. ההכרעה הסופית טרם נפלה; בשתי הערים נתון הפרויקט באי-ודאות מתמשך מול הגורמים העירוניים.
"לצד הקמה של גלריה מקצועית", הוא מסביר, "הרצון הראשון שלי הוא לקלוט ילדים בעלי כישורים יצירתיים שיתבטאו דרך האמנות וימצאו מטרה בחיים. האלימות קיימת כי הם לא יודעים איך להתארגן ואיך להתחבר למסגרות של לימוד ועשייה". בני הנוער האלה, הוא מקווה, שיצאו מן המסגרות הלימודיות, יצליחו להינצל כך מהידרדרות לפשע ולאלימות. "חלקם כבר חצי בתוך זה, אף על פי שמדובר בילדים טובים, שרק מחכים שהחברה תעזור להם”.
הרעיון מתגלגל בצינורות המקובלים כבר יותר משנתיים. בזמנו פעל פינרו עם עמותת ספורט הצפון, שמטפלת בנוער בסיכון. הוא קיים סדרת פגישות עם גורמים עירוניים בחיפה – פגישות שלא קידמו במיוחד את הרעיון – ואז, בראשית 2006, פנה למיכאל קסוס-גדליוביץ, שעבד בזמנו בעמותת אמנות-לעם. הסכמתו של קסוס-גדליוביץ לתמוך בפרויקט עודדה את פינרו לפנות שוב לעירייה.
"כשאמרתי שמדובר בפרויקט ארצי”, הוא מספר, "היו מוכנים להיפגש איתי. הגעתי לכל המחלקות האפשריות בעירייה: מחלקת טיפול בנוער, מחלקת טיפול בנוער שוליים... יש שלוש או ארבע מחלקות לכל נושא, עם ניואנסים שונים".
הדבר העיקרי שאיתו יצא פינרו מסדרת הפגישות הזו הוא תחושה ברורה של תחרות בין המחלקות. כל אחת מהן, הוא מסביר, שאפה להיות זו שתחת חסותה יתבצע לבסוף הפרויקט. ובכל זאת, כלום. "נפגשתי עם כולם", הוא ממשיך. "לבסוף הגעתי ליעקב ברודר, מנכ"ל הדר, שמאוד התלהב מהרעיון. הוא אמר שנושא האמנות לא מטופל והרעיון יוכל להפיח חיים בלב הדר, וחשב שנוכל לעשות את זה. הוא הציע מבנה אבן בגן בנימין, סמוך לתיאטרון העירוני, שפעל בעבר כבית קפה. השיפוץ היה אמור לעלות כ-70 אלף דולר". הדברים כבר החלו להתגלגל, מודל לגלריה החדשה גובש והוצג בפני תורמים פוטנציאליים, אך המימוש לא התקדם. במקביל פעל פינרו מול מרכז ידפת לבני נוער רוסים, ערבים ואתיופים ברחוב השומר בעיר. שוב לשווא.

מזרחי: "יש הרבה השגות עם אמנות-לעם בענייני תקציב, שהוא מזערי מבחינתם. הם מתחייבים לתת את עלות האוצרים, אבל הם לא מלווים את הקבוצה. נחכה ונבחן עוד אפשרויות, עוד לא אמרנו נואש"

בזמן מלחמת לבנון השנייה קפא הכל. טיבו המסורבל של המנגנון הביורוקרטי חבר לתחלופה בקרב הפקידות הרלבנטית; שוב ושוב נדרש פינרו להציג את הרעיון מחדש, לשכנע מחדש, להיאבק מחדש. "הכרתי את כולם", הוא מספר, "ויש המון עניין, אבל זה יכול להימשך שנים. כשראיתי שנגררים לעוד ישיבה ועוד ישיבה, פניתי לראש עיריית נשר, שאין בה כל חלל תצוגה לאמנות פלסטית. הצגתי את הפרויקט בפני הדובר, גיל מזרחי, שהציג אותו בפני ראש העירייה, דוד עמר. במקביל, וללא כל קשר אלי, פנתה אחראית מחלקת התרבות בעיר, יונה ארדן, לאמנות-לעם והביעה עניין בפעילויות בנושאי אמנות וקהילה. כך או כך, הפרויקט הוקפא לחצי שנה נוספת”.
בינתיים נחנך בנשר מבנה תרבות, אבל העיר מתמחה בעיקר בייבוא של מופעי תרבות ובידור. הקמתה של גלריה מקצועית עדיין מתעכבת. מזרחי, דובר ראש העירייה, תולה את הדבר בכך ש"יש הרבה השגות עם אמנות-לעם בענייני תקציב, שהוא מזערי מבחינתם. הם מתחייבים לתת את עלות האוצרים, אבל הם לא מלווים את הקבוצה. נחכה ונבחן עוד אפשרויות, עוד לא אמרנו נואש".
יונה אורדן, רכזת התרבות של העיר, אומרת כי בין הרעיון לבין יציאתו אל הפועל עומדות בראש ובראשונה העלויות הגבוהות. הקמת גלריה מקצועית, היא מסבירה, אינה עומדת בראש סדר העדיפויות העירוני. "אנחנו רואים בזה חשיבות”, היא מבהירה, "אבל למתנ"ס אין כסף להשקיע. אנחנו רוצים שיהיו סדנאות ופעילות לנוער. בתוכניות שלי אני הולכת לתת משקל לנושא אמנות בעיר, אבל נתחיל מאוכלוסיות חלשות ואולי בעקבות זה תבוא הגלריה".
תקוות חדשות להוצאת התרבות החיפאית מתרדמתה המתמשכת נתלות עכשיו בכרמית יעקובסון, שמונתה לאחרונה לתפקיד ראש אגף תרבות בעיריית חיפה – תפקידה הראשון במערכת עירונית. "אני מנסה לתת אפשרות ליצירה העצמאית להתפתח על-ידי פנייה לציבור ופיתוח יוזמות", היא אומרת. "בעשייה דרך הפרטה ולאו דווקא דרך ריכוזיות".
יעקובסון, שסייעה בעבר לבסס את מעמדם של מוסדות ויוצרים דוגמת תיאטרון קליפה ותיאטרון מלנקי, מנסה לעשות עכשיו בחיפה מה שעשתה בתל-אביב: לזהות פוטנציאל לאלטרנטיבה איכותית ולהצמיח אותה. כאשר היא נשאלת על הקמתה של גלריה פריפריאלית, היא מספרת שהיא כבר מחפשת חלל שיחבר אותה לקהילה. "למקומות הנטושים, כמו פירמידה, אף אחד לא מגיע. אני מחפשת ליצור מקום שמחובר לקהילה ולנוער בסיכון, תוך חיבור גרעין אמנויות שיעבוד עם בני הנוער. כרגע אנחנו נמצאים בשלב החיפוש ושוקלים את קריית-אליעזר ואת הדר".

פינרו: "יש חשש מיוזמה חדשה, והחיים המקצועיים עובדים טוב מאוד בלי זה. עניין חדש מהווה סיכון. זה יכול להיכשל, ואז מישהו צריך לקחת אחריות"

בחיפה יש עשרות מבנים ריקים, ובהם בתי-משפט וספריות שלא מתקיימת בהם פעילות. יתר על כן, לאחר המלחמה האחרונה הוגדל תקציב התרבות ליישובי הצפון במידה ניכרת. המצב שהעיר השלישית בגודלה בארץ כלואה בו, אומר פינרו, אבסורדי.
"המנגנון בחיפה עסוק בעצמו", הוא קובע. "העבודה העיקרית זה פגישות ומכתבים, כשמגיעים לשלב הסיכומים אין התקדמות. אחת מראשי המחלקות רצתה לקבוע איתי פגישה לעוד שלושה חודשים, עד שאמרתי לה שיש תקציב מאמנות-לעם שילך לאיבוד. נפגשנו שבוע לאחר מכן, ולאחר סדרת פגישות היינו אמורים לחתום על חוזה, אבל היא הועברה מתפקידה. עכשיו אני צריך להתחיל הכל מהתחלה.
"התחושה", מסכם פינרו את רוב מגעיו עם שתי העיריות, "היא שיש חשש מיוזמה חדשה, והחיים המקצועיים עובדים טוב מאוד בלי זה. "עניין חדש", הוא מסביר, "מהווה סיכון. זה יכול להיכשל, ואז מישהו צריך לקחת אחריות. נושא כזה מצריך יוזמה ופתרונות. המנגנון שייך למאה העשרים: הייררכיה מאוד מאורגנת וצנטרליסטית, שבעל התפקיד כפוף בה למנגנון וכל עשייה כרוכה בסיכון שהפקיד יכול לשלם עליו במשרתו או בקידום שלו. כולם רואים שמדובר ביוזמה מבורכת, אבל אין להם דרך לקדם אותה. יש רצון, יש מקורות מימון, אבל איכשהו זה מתפספס”.

"צריך לחשוב על הטובה המשותפת של העיר. אני לא מייצג את עצמי": הגלריה בקריית-שמונה

בקריית-שמונה נעשה אחד הנסיונות הראשונים להקים גלריה לאמנות עכשווית במתכונת שתוארה בסדרת הכתבות הזו: אוצר מהאזור שמפעיל גלריה בחלל מקומי. הניסיון כשל.
האוצר איתן הלל, שמתגורר במצפה מתת הסמוך, נקרא בזמנו למשימה ועסק בקדחתנות באיתור חלל ובמציאת גורמים עירוניים שיתגייסו למשימה. כמו פינרו, גם הלל עמל על כך זמן רב – אך לשווא.
הלל, שהקים את גלריית מרי פאוזי שפעלה ביפו בשנות התשעים, והיה בין הראשונים בארץ שהציגו אמנים נחשבים דוגמת אדם רבינוביץ, אבנר בן-גל, סיגלית לנדאו, ניר הוד וטליה סידי, ראה בהקמת גלריה לאמנות בעיר הזדמנות יוצאת דופן לתת ביטוי לייחודיות התרבותית שבה.
כוונתו היתה ברורה: להקים גלריה שתנוהל בסופו של דבר על-ידי תושב קריית-שמונה. אלא שהגורמים העירוניים והתושבים גם יחד, הוא מספר, ראו בו גורם זר.
"כשאנשים מגיעים מבחוץ ובני המקום חווים אותם מבחוץ", הוא מסביר, "זו בעיה. כשאתה מנסה להגיע לפריפריה קיימת בעיית סגירות של המקום עצמו. פעילות באופן הזה מונעת מאנשים ליצור שיתוף פעולה ממש. כמייצג של ממסד – וזה מה שהייתי – שרוצה לתת משהו, התגובה היא, 'לא, לא. אנחנו לא רוצים כלום. אנחנו רוצים תקציבים ולנהל בעצמנו".

הלל: "כשאתה עסוק בהישרדות וסגן ראש העיר אומר 'אם יש לי מאה שקל מיותרים, אני נותן למשפחה רעבה',  אני לא בטוח שזה התפקיד שלי להגיד 'בואו ניתן חמישים שקל לפעילות פר"ח וחמישים שקל למשפחה רעבה'"


הקשיים, מספר הלל, התעוררו בראש ובראשונה בדיאלוג עם הממסד העירוני. "התרבות קיבלה תדמית של ממבו ג'מבו”, הוא מסביר. "משהו מתנשא. כשמדובר על אנשי רוח, ולא על מהנדסים, שיש להם שפה ברורה וחותכת, אפשר לפרש אותם בתור אנשים שחיים על המאדים. נעשו דברים יפים ושיתופי פעולה בקריית-שמונה, אבל זה רק המעט שאפשר. כשאתה עסוק בהישרדות וסגן ראש העיר אומר 'אם יש לי מאה שקל מיותרים, אני נותן למשפחה רעבה',  אני לא בטוח שזה התפקיד שלי להגיד 'בואו ניתן חמישים שקל לפעילות פר"ח וחמישים שקל למשפחה רעבה'. אני לא בסדר היום שלו, ואני יכול להתרוצץ כאוות נפשי, גלריה לא תצא מזה".
התופעה, כמובן, אינה ייחודית לקריית-שמונה, ואף לא ליישובים שנהוג להגדירם כפריפריאליים. במועצות מקומיות ובעיריות רבות נדחקת התרבות לשוליים, ואינה נתפשת כדבר שהתושבים זכאים לו – כצורך בסיסי שיש למלא.
בקריית-שמונה, מספר הלל, לא היה אף גורם עירוני מתחום התרבות שניתן היה לשתף איתו פעולה. "אחד הנסיונות היה הניסיון לאתר אנשים מתוך עיריית קריית-שמונה שיהיו אנשי קשר להקמת הפרויקט. מוזיאון תל-חי עזר לי והמליץ לי על אשת קשר שהיתה בכלל מתחום ההנדסה. זה לא כמו מורה שמגיע למשרד חינוך והדברים מוגדרים. היה צריך לאתר מישהו בתוך העירייה שיתעסק בנושאי תרבות".
אף שניתן להבין אחרת, המפגש עם המנגנון העירוני בקריית-שמונה – מתסכל ככל שיהיה – לא הפך את המפגש עם קריית-שמונה עצמה לחוויה שלילית או מתסכלת מעצם טיבה. "היה משהו אישי באינטראקציה שלי עם קריית-שמונה", אומר הלל. "זה מקום מאוד מלהיב. תרבות צפון אפריקאית שמחכה לקבל את הביטוי ולהיחשף. זה המקום הכי מנומס שפגשתי בצפון ישראל. תרבות אירופית לגמרי, כשאחר הצהריים אפשר לראות אנשים מסתובבים ברחוב עם חליפות. לי זה הזכיר את שנות השישים. קיימים שם מצבים סוציואקונומיים שמצריכים הצמחה של גיבורי תרבות החוצה, וזה מצב שיכול להתחיל להתקיים כשאנשים נחשפים לתרבות. זה חלק מהתפקיד של אמנות בקהילה".
תרבות ואמנות קיימות בעיר, הוא אומר, החל באוסף ספרי דוד אבידן בספרייה העירונית וכלה בתיאטרון הנסיוני שהעמיד ראש העירייה, אבל "מה שאני רוצה לומר זה שפרויקטים קורים, אבל איכשהו, ואי-אפשר לשים את האצבע בדיוק איך זה לא קרה, החזון שלי לא התממש".

הלל: "אתה לא מבין למה יש סחבת, יש משהו שתקוע ואתה מנסה להבין מה תקוע, ואז יש עוד סחבת. קריית-שמונה צריכה הדרכה. לכל אורך הפרויקט לא היה מי שנתן את המשכורת שלי כמו שצריך"

ב-2005 כמעט נמצא מקום מתאים להקמת הגלריה: חלל מוזיאון העיר קריית-שמונה, שבעבר שכן בו מסגד. העירייה איתרה את המקום וכבר עמדה בפני חתימה על חוזה עם אמנות-לעם, אך זמן קצר לפני החתימה התעוררה ביקורת מצד גורמים מקומיים, ובהם מורה תושבת קריית-שמונה שטענה, בתוקף ובמידה לא מבוטלת של צדק, כי אין לפתוח מקום אחד על חשבון מקום אחר, הגם שמוסלמים תושבי העיר נמצאים כבר בעיצומו של מאבק משפטי להשבת המבנה לייעודו המקורי.
"מישהו חימם אותם ואמר שיציגו נשים עירומות במסגד", מספר הלל. "עשיתי קבוצת דיון וזה לא הסתדר, אז העדפתי לוותר ועברתי לחלל הבא, ואז הציעו לי חלל תצוגה בבית ספר דנציגר. אמרתי, מצוין – רק שהשיפוץ יעלה פי עשרה". גם החלל הזה, למותר לציין, לא היה לגלריה.
"אתה לא מבין למה יש סחבת, יש משהו שתקוע ואתה מנסה להבין מה תקוע, ואז יש עוד סחבת", מסכם הלל. "קריית-שמונה צריכה הדרכה. לכל אורך הפרויקט לא היה מי שנתן את המשכורת שלי כמו שצריך, ואני לא יכול ללוות פרויקטים בלי כסף. רוב הזמן התנדבתי וכל הזמן התקציבים היו בדרך. זה לא הטעם שלי, אלא רצון להקים מערכת שתציג תרבות באופן הראוי. צריך לחשוב על הטובה המשותפת של העיר, ליצור משהו עירוני, אני לא מייצג את עצמי".

שבח-סוכר: "הפרויקט כשלעצמו, במימון של אמנות-לעם ומשרד התרבות, מצריך מעורבות גדולה של הרשות המקומית, שנמצאת בתקופה קשה. הפרויקט במתכונת של אמנות-לעם דורש מאיתנו השקעה גדולה"

"קריית-שמונה חלמה על גלריה, חולמת על גלריה ותמשיך לחלום על גלריה", אומרת רחל שבח-סוכר, מנהלת היחידה לתכנון אסטרטגי בעיריית קריית-שמונה, "איתן פנה אלי לאחר שנבחר להיות הפרויקטור, והתגייסתי לסייע לו לקדם את העניין על אף שאין לי רקע באמנות ותרבות. המבנה שאיתן בחר היה גדול, והצריך השקעה גדולה. היו שתי ברירות: לקחת חדרון צנוע ולהתחיל ממשהו או לקחת מבנה יותר גדול ולגייס משאבים. מאוחר יותר, מאחר שלא אישרו את התקציב ואת שכרו, איתן פרש. התקשרתי למיכאל מאמנות-לעם ואמרתי שאשמח לעמוד לרשות מי שייקח על עצמו את הפרויקט, ומאז לא היו התפתחויות.
"הפרויקט כשלעצמו, במימון של אמנות-לעם ומשרד התרבות, מצריך מעורבות גדולה של הרשות המקומית, שנמצאת בתקופה קשה שבה אין לנו משאבים. הפרויקט במתכונת של אמנות- לעם דורש מהרשות המקומית השקעה גדולה בביטוח התערוכות והמקום ובתחזוקה שוטפת, וכן מצריך נוכחות של אדם נוסף לתפקידי מינהלה והדרכה מלבד מנהל הגלריה.
"בסופו של דבר, אנחנו יותר ממעוניינים, אבל גלריה שנפתחת מצריכה את כל המשאבים מראש – ומתקציב ההכנסות שלנו זה לא הולך", מסכמת שבח-סוכר. "אני לא באה מהתחום, ואף אחד לא בא ויושב איתנו ומראה לנו מאיפה להשיג תקציבים. אם היה תקציב, יכול להיות שכבר מחר בבוקר היתה פה גלריה. לתושבי הפריפריה מגיעה תרבות – לתושבים, לאמנים במקום, למערכת החינוך ולמטרת לימוד אמנות עכשווית. ככה מגדלים אמנים".


עוד בנושא:
המדור לאמנות פלסטית באמנות-לעם נסגר, וגם פרויקט הגלריות הפריפריאליות צפוי להיפגע. "הפרויקט מאוד יפה ומבורך", מודים גם במינהל התרבות, "אבל הסכומים שניתנים בו הם קצת משפילים". רשת הגלריות הפריפריאליות: כתבה הראשונה בסדרה 
"כיפה קטנה יכולה לעשות המון" - הגלריה באופקים: כתבה השנייה בסדרה 
"משהו יותר רחב מפעולה של אמן בסטודיו" - ברבור, ירושלים: כתבה שלישית בסדרה 
"הצורך קיים, צועק לשמים, ויש נכונות בסיסית, אבל זה דורש אמונה" - רמלה ובית-שאן, כתבה רביעית בסדרה 
"חשוב לוותר על האגו שלי כיוצר" - תמרה ושדרות: כתבה חמישית בסדרה 

"אני לא רוצה לייבא אמנות חיצונית" - מתי שמואלוף בשיחה עם אחמד כנעאן.
חמש דקות משדרות, ברקע נופלים קסאמים; על אמנות במכללת ספיר.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
הפסד לכולנו
אלמוני

קריית שמונה הפסידה עוצר מוכשר ביותר

פורסם ב-11:09 ,24/09/2007
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על לילך-שירה גביש

לילך שירה גביש היא עיתונאית.

עוד מ לילך-שירה גביש
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה