מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / פוליטי
חיים פרי - קיבוץ ניר עוז

חיים פרי - קיבוץ ניר עוז

--

מ'אמן הקיבוץ' לגלריה קיבוצית

יניב שפירא 2008-05-19 16:42:18   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

קיצור תולדות האמנות בקיבוצים

צילומים: אתי חן ברייר
גלריות קיבוציות לאמנות החלו לפעול לפני כשלושים שנה, עם פתיחתה של הגלריה בקיבוץ כברי, שהיתה חלוצה בהצגת אמנות בפריפריה. מאז הן הולכות ומתרבות. את הגלריות, תופעה חדשה יחסית בנוף הקיבוצי, יש מקום לבחון בעיון, משום שהיא יכולה ללמד אותנו לא מעט על מקומה של האמנות בחברה הקיבוצית – ולא פחות מכך על החברה הקיבוצית עצמה.
תולדות האמנות בקיבוץ חופפות את תולדות הרעיון הקיבוצי ומקיימות איתו יחסים מעניינים, מלמדים, ולא אחת גם מתוחים. באמן חבר הקיבוץ התקיים תמיד המתח שבין הרצון והצורך לתת ביטוי לרוחו ולמצוקתו של היחיד לבין הציווי לשרת את הקהילה.
למן ההתארגנויות האמנותיות-מוסדיות הראשונות בקיבוצים (ארגון אמני הקיבוץ הארצי, 1935; ארגון אמני הקיבוץ המאוחד, 1946; וארגון אמני איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1953), על תפישתן השונה את האמנים ועל דפוסי התרבות השונים שפיתחו לימי חג ומועד ולטקסי זיכרון ואבלות, היתה המטרה אחת: לאפשר מרחב פעולה ל”אמן הקיבוץ”, וזאת כחלק מתפיסה רחבה של הקיבוץ את עצמו.
דוגמה מאלפת לכך אפשר למצוא בדברים שנשא דוד מלץ בשם חברי עין חרוד לרגל יציאתו של חיים אפתיקר (אתר) להשתלמות בפריז בשנות השלושים: "גם נסיעה זו רואה אני כשליחות שלנו, כצורך חיינו, כי גדול תפקיד האמנות בחיינו. חיינו מחייבים אמנות. כשם שנחוץ לנו בסיס משקי, חינוך עצמי, חינוך ילדים, כן נחוצה לחיינו האמנות, הביטוי של האדם, הביטוי של האדם הזה, אשר בונה את החיים האלה, אשר חי כאן בארץ, אשר עושה כאן את העבודה הזאת, האדם העברי, העובד את האדמה" [יומן עין חרוד, 16.04.1937].

שנות השלושים ואילך: הקמת המוזיאונים

סוגיית מקומם של אמנים בקיבוץ לא היתה נעדרת לבטים ותסכולים. היא לוותה בדיונים במוסדות הקיבוצים, באספות חברים, בהצהרות ובכתבות בעיתונות הקיבוצית והארצית. לקחו בה חלק מיטב האמנים מהקיבוץ ומחוצה לו, מנהיגי התנועות הקיבוציות ומבקרי אמנות.
מאז שנות השלושים ועד שנות השישים של המאה הקודמת הוקמו עשרות מוזיאונים בקיבוצים ובידי חברי הקיבוצים, רובם מוזיאונים לידיעת הארץ, לארכיאולוגיה ולחקר השואה, ומיעוטם מוזיאונים לאמנות דוגמת אלה שבעין חרוד, באשדות יעקב, בהזורע ובניר דוד (ומאוחר יותר, בשנות השמונים, גם בברעם).
אופי המבנים שיוחדו לרבים מן המוזיאונים הללו, ובראש ובראשונה מיקומם המרכזי לרוב, אם בחצר הקיבוץ ואם בראש גבעה, מעיד על התפקיד שיועד להם ועל החשיבות הרבה שיוחסה להם. ענייננו כאן בתופעה שאין לה אח ורע באזורים כפריים בארצות אחרות – בראש ובראשונה בגלל העיסוק האינטנסיבי ביחסים שבין תרבות לחברה, כמו גם עקב נסיונות החוזרים ונשנים לשרטט ולשרטט מחדש את הגבול שבין מרחב היחיד למרחב הציבורי.
נקודת ציון אחרת הראויה לשימת לב היא כינונה של גלריית הקיבוץ בתל אביב, בנובמבר 1967. הקמתה של הגלריה ביטאה לא רק את רצונם של האמנים לחרוג מחצרו של קיבוץ, אלא גם את רצונן של התנועות הקיבוציות עצמן לעשות זאת. הן ביקשו לראות בגלריה חלק ממוסדות התרבות הקיבוציים – דוגמת להקת המחול הקיבוצית, התזמורת, המקהלה והתיאטרון הקיבוציים – שתכליתם לקחת חלק בשיח התרבות הרחב בישראל.

מבט כללי על הגלריה בקיבוץ שפיים

 

שנות השבעים: משבר

בשלהי שנות השבעים הסתמנה בבירור ראשיתו של המשבר העמוק בתנועה הקיבוצית. לצד סממניו הפוליטיים הבולטים, עם עליית הליכוד לשלטון, ניכרו בו סממנים חברתיים מובהקים, דוגמת המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית, ומובן שלא נעדר גם צדדים כלכליים שנבעו, בין השאר, ממשבר הבורסה וחובות המיליונים לבנקים.
הטלטלה שחלה אז בקיבוצים ערערה את יסודותיהם והובילה לתמורות משמעותיות באורחות החיים בהם. השפעותיו הנלוות של השבר ניכרו בבירור במקומה של התרבות בחברה הקיבוצית ובמקומו של "אמן הקיבוץ” בכלל זה. תגובה אמנותית מובהקת לאירועי אותן שנים היתה סדרת התערוכות שקיימו אמני "המשותף קיבוץ", שביקרו את התמורות שחלו בקיבוץ וביכו את התפרקותו מערכים של שוויון וערבות הדדית. "אמני הקיבוץ במיטבם" כתב אז אמנון ברזל, "לא רק מייצגים – בעצם היותם חברי קיבוץ – מסגרת חברתית והתיישבותית, אלא מהווים כוח תגובה של אמנים מעורבים בחברה מעורבת.  עבודותיהם נעשו מיליטנטיות וחדות מאז המהפך השלטוני ב-1977, ותחילתן בביקורת עצמית ובנבירה אל ההתרופפות הרעיונית של החברה השיתופית" [“המשותף קיבוץ מס.3”, הקיבוץ, גלריה לאמנות, 1983].
שלושה עשורים לאחר מכן, אפשר לזהות את רגעי המשבר הללו כרגעים שמהם החלה צמיחתן של הגלריות הקיבוציות. המקום שכבשו לעצמן הגלריות הללו במרחב הקיבוצי כמו מילא את החלל הריק שהותיר אחריו “אמן הקיבוץ”. אין משמעות הדבר שאמנים פסקו לחיות או ליצור בקיבוץ (אף שאמנים רבים עזבו אז את קיבוציהם). נהפוך הוא. יתר על כן, מהפכת האינטרנט והנגישות התקשורתית של השנים האחרונות עשו גם את האמן החי בקיבוץ לחלק ממשפחת האמנות הגדולה – ולרוב גם יצירתו אינה שונה עוד מזו של האמן  החי בעיר.
אף על פי כן, הגלריות בקיבוצים נבדלו ונבדלות עדיין מרוב הגלריות הפועלות בעיר, הן מבחינת אופיין הלא מסחרי והן מבחינת הפלטפורמה הרחבה שהן מעניקות לאמנות המתקיימת מחוץ למרכז. הן פועלות לרוב מכוח רצונו של "משוגע לדבר", ועם זאת אין בכוחן לתפקד ללא גיבוי ממסדי. בתוך כך הן מנכיחות בקיבוץ את מושג האוצרו?ת – תפקיד המאפשר מנעד פעולה רחב, החופף במידה מפתיעה את תפקידה של ועדת התרבות הקיבוצית.

מבט כללי על הגלריה בקיבוץ בארי

כיום פועלות בקיבוצי הארץ 30 גלריות. רובן מציגות תערוכות מתחלפות, ובסך הכל כמעט 200 תערוכות מדי שנה. כמעט מיותר לציין שמספר האמנים המציגים בפרק זמן זה הוא כפול ומכופל.
הגלריות הללו התמקמו במבני ציבור או תעשייה ששינו את יעדם או ננטשו: חדרי אוכל, מאפיות, בית קירור, חדר קיטור, בית ילדים, מגדל מים, רפת ישנה, בית גידול לאפרוחים, לול ישן, מקלט, מתפרה. אחרות נפתחו בחדר הצמוד לחדר האוכל, במועדון או ביד הנצחה. בעשור האחרון לבדו נפתחו 13 גלריות בקיבוצים. בשלוש השנים האחרונות: שבע גלריות. האמנות כבשה וכובשת לעצמה מקום מחודש במרחב הקיבוצי.
לבטיהם ושאיפותיהם של מנהלי הגלריות הללו אינם שונים במהותם מאלה שאיפיינו את הקיבוץ בראשית דרכו, ואולי גם מאלה המאפיינים אותו עדיין. אלה גם אלה מחפשים את דרכם, תוהים על הקשר שבין רצונותיו וצרכיו של היחיד לבין המרקם הקיבוצי והרצון לשרת את הקהילה, מגיבים על עולם משתנה, ספק נסחפים בו וספק מגיבים עליו בעין ביקורתית. הקשב ליצירת האמנות ולסביבה שבה היא מוצגת, המתח שבין אמנות לחברה – גם אלה לובשים בגלריות הללו צורה מובהקת, המבקשת לעצמה ביטוי גם בשיח שהן מעודדות בתוך הקהילה, שהרי הקהילה היא הטעם לקיומן לא פחות מן האמנות שמולידים החיים בקהילה הזו.
והנה, בשנתיים האחרונות החלו נטווים קשרים בין הגלריות השונות בקיבוצים, לא מעט בעידודה של גלריה הקיבוץ, הממוקמת בלב תל אביב. ההכרה בפוטנציאל העצום הגלום ברשת ארצית של גלריות, בפוטנציאל העצום של האפשרות לחילופי מידע ולתצוגות מקבילות או משותפות, פותחת קשת רחבה של אפשרויות חדשות. הראשונה שבהן לבשה את דמותו של פרויקט "נלבישך שלמת בטון ומלט", המוצג כעת בגלריית הקיבוץ ובכלל הגלריות בקיבוצים.
נדמה שאין זמן טוב מזה לדיון מחודש בגלריות הקיבוציות: דיון המאפשר מבט מחודש, פרספקטיבי, בשאלת מקומם של האמן והאמנות בקיבוץ – ומכך, אולי, גם בקהילה הרחבה יותר.

 

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
כדאי לציין מי צילם אתכל הפרוייקט הזה
אתי

תוסיפו בבקשה קרדיט לאמנית - הצלמת אתי חן ברייר

אי-מייל פורסם ב-01:19 ,20/05/2008
2
פנקס אינטרנט בנושא אמנות :
אלמוני

פנקס אינטרנט בנושא אמנות :
ttp://pincas2.googlepages.com/home

פורסם ב-11:42 ,21/05/2008
3
האמנם?
מוטי סגרון

קיבוץ?גלריה? אתה לא נסחף?מזמן הפכתם לקפטליסטים מהשורה,למי אתה או אתם מנסים למכור את השקר?ממג'אדלה לא תקבלו סיוע האיש אדיוט גמור,תמחקו את השם קיבוץ מהגלריה כי אתם גלריה עירונית לכול דבר ועניין ונדמה לי שלא אתה קובע מדיניות,"ההיא" שאומרת לך מה לכתוב.הכול כאן מזוייף ,מתי ביקרת לאחרונ בקיבוץ?

אי-מייל פורסם ב-04:19 ,26/05/2008
4
מזל...
avi

שיש אנשים כמו מוטי שמפריחים פה קצת את שיממון הטוקבקים!

פורסם ב-21:51 ,27/05/2008
5
הוספת קרדיט לצלמת
אלון חן

בבקשה לציין את שם הצלמת - אתי חן ברייר

אי-מייל פורסם ב-10:12 ,19/12/2008
6
הקרדיט מופיע בראש הכתבה מיום פרסומה. (ל"
י.א

פורסם ב-10:38 ,19/12/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על יניב שפירא

בוגר התואר שני בתולדות האמנות ולימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. אוצר ואיש צוות המשכן לאמנות בעין חרוד ומשמש כאוצר גלרית הקיבוץ. בין התערוכות שאצר: "מוזיאון מאיר אגסי: חלל מנטלי, מטאפורי, ממשי"(2004); "פנחס צינוביץ', ציור בורא" (2005)

עוד מ יניב שפירא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה