מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / פוליטי
סלימאן מנצור עם דוד ריב באירוע מחאה באבו-דיס, מזרח ירושלים

סלימאן מנצור עם דוד ריב באירוע מחאה באבו-דיס, מזרח ירושלים

--

"בחיים תחת הכיבוש יש הרבה אירוניה"

סלוא עלינאת 2004-04-12 12:43:00   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

מרירות וייאוש מאפיינים את יצירות האמנות הפלסטיניות של השנים האחרונות. "באינתיפאדה הראשונה", אומר האמן סלימאן מנצור, "האמנים הפלסטינים חשבו שהם המובילים של המהפכה, אבל כעת הם מתעסקים בסבל. זה הדבר היחיד שאחרים לא יכולים לערער עליו"

ברגע ששמע על יציאת צה"ל מג'נין, לאחר מבצע חומת-מגן, ארז אחמד אבו-סלעום, שחקן תיאטרון ידוע ומנהל תיאטרון סנאבל במזרח ירושלים, את העו?ד שלו ונסע אל המחנה. "כאב לי מאוד מראה ההריסות במחנה והסבל בעיני האנשים אחרי הטבח שביצע הצבא הישראלי", הוא אומר, "אבל העדפתי לפעול, לא רק לבכות ולנחם". אבו-סלעום גייס כמה צעירים וצעירות מהמחנה. במשך שבועיים התגורר במחנה ולימד אותם לנגן על העוד. נוסף לזה, הוא מספר, "הצגתי בפניהם סצינות קצת מצחיקות. מבוגרי המחנה מחו. 'מה אתה עושה כאן?', הם שאלו אותי, 'אנחנו בנכבה ואתה מנסה להצחיק אותנו?!'. ואני עניתי להם, 'כן. באתי כדי לגרום לכם לצחוק מהמציאות הקשה הזאת'.
"אני חושב", הוא מסביר, "שתיאטרון הוא מהפכה. כשמגיעים למצב שבו אנחנו צוחקים על מדיניות הכיבוש, כשאנחנו מצליחים להתמודד עם זה בצורה נכונה, אני כאמן מגיע לסיפוק. אני חושב שהדרך עדיין ארוכה", הוא מוסיף, "אבל הרי בשביל זה אמנים אמורים ליצור".


"את התמונה של המשיח אני אוהב מאוד"

אך לאיזה קהל אמור לפנות אמן פוליטי המבקש לפעול בעיצומו של קונפליקט עקוב מדם? האם הוא אמור לפנות אל אויבי הקולקטיב שבשמו הוא דובר? האם אל בני הקולקטיב הזה? ומה אמור תפקידו להיות – להתריע, להוכיח ולהלקות, ואולי רק לנחם? נדמה שהתפקיד שלוקחים האמן והאמנות על עצמם יכולים ללמד אותנו דבר או שניים לא רק על האופן שבו תופש האמן את עצמו ואת תפקידו, אלא גם על האופן שבו תופש את עצמו הקולקטיב.
נהוג לומר כי האמנות הפוליטית מבקשת, מטבע ברייתה ממש, להיות אמצעי להתבוננות מחדש על המציאות. היא מבקשת לעורר מחשבה, לזעזע, לחתור תחת מוקדי הכוח, להביא לשינוי של הקיים. אך אילו פנים לובשת אמנות פוליטית שיוצרה וקהלה מפקפקים בעצם היכולת לשנות?

איאד עביד: "ציירתי במהלך מבצע חומת-מגן, תחת איום המוות. ציירתי וברקע נשמעו צעקות החיילים ויריות האזהרה, קולות הפחד של הילדים, בכי הנשים והרעש שהקימו הגברים שנמלטו מהמחנה"

באינתיפאדה הראשונה ביקשה האמנות הפלסטינית להיות אמנות מתנגדת; להעלות על נס את המאבק לחופש, את האדם הלוחם למען חירותו. במרכז יצירות האמנות הפוליטיות באינתיפאדה הנוכחית, לעומת זאת, לא עומד הלוחם האמיץ. לא אחת עומד במרכזן דווקא הקורבן חסר הישע. דמות הלוחם העשוי ללא חת נעלמה לטובת עיסוק בסבלו של העם הפלסטיני, ובסבלו של האמן בכלל זה. המחאה העולה מיצירות האמנות של השנים האחרונות אינה הירואית כמו שהיתה בעבר, ולא אחת עולה ממנה תחושה עזה של מרירות ושל ייאוש.
"באינתיפאדה הראשונה", אומר סלימאן מנצור, אמן פלסטיני ובוגר מחזור 1967 בבצלצל, "האמנים הפלסטינים חשבו שהם המובילים של המהפכה. הם הרגישו שהם הלוחמים. אבל אחרי אוסלו הם נזנחו. נדחקו לשולי החברה. כעת הם מתעסקים בסבל שלהם ובסבל של עמם משום שזה הדבר האמיתי היחיד שאחרים לא יכולים לערער עליו".

"אנשים מתים בשביל הכסאות האלה". איאד אביד


סיבה אחרת לשינוי הגורף שעברה האמנות הפלסטינית עשויה להיות העובדה שרבים מהאמנים הפלסטינים והערבים, שהתגייסו במרץ לטובת האינתיפאדה הקודמת, מתקשים ליצור אמנות מחאה באינתיפאדה שנתפשת לא כהתקוממות עממית אלא ככלי פוליטי בידי מקבלי ההחלטות. התוצאה, לא פעם ולא פעמיים, היא יצירות שמבקשות לתעד את המצב יותר מאשר לנסות לשנות אותו.
"את רוב הציורים שציירתי במהלך האינתיפאדה הנוכחית ציירתי במהלך מבצע חומת-מגן", אומר איאד עביד, אמן פלסטיני צעיר שנולד בירדן ומתגורר כיום במחנה הפליטים דהיישה. "ציירתי והייתי תחת איום המוות בכל רגע נתון. ציירתי כשהייתי כפוף לפחד ולעצב מתמשכים. ציירתי וברקע נשמעו צעקות החיילים בסמטאות ויריות האזהרה, קולות הפחד של הילדים, בכי הנשים והרעש שהקימו הגברים שנמלטו מהמחנה".
לרוב מציג עביד יצירות ביקורתיות. "באחד הציורים אני מצייר הרבה כסאות, חלקם חדשים וחלקם ישנים. יש הרבה פוליטיקאים שנשארים במקומות שלהם הרבה זמן, נלחמים לטובתם, והמצב הפוליטי לא משתפר. אנשים מתים בשביל הכסאות האלה; בציור השני אני, כפליט פלסטיני, לא מתבונן רק בעבר, במה שהיה ב-1948 או ב-1967, אלא גם בעתיד. הפליטים כיום הולכים לאוניברסיטה כדי לפתח מודעות חברתית ותרבותית חדשה לזכויות שלהם. דור הפליטים המבוגר מבין את הצורך של הצעירים לפרוץ את הדרך קדימה ולא להיתקע בזכרונות העבר, אבל הוא עצמו נשאר עם חלומות החזרה אל הבית והשדה שנאלץ לעזוב; ואילו בתמונה של המשיח, שאני אוהב מאוד, יש הכל: הפוליטיקה, הדת, המוות, המסורת והרצון לחדש. הצופה אמור להתבונן במשמעות של המשיח, הסלע, עצי הזית, החושך, האור והעיר ירושלים שנמצאת ברקע כדי לחבר משמעות לציור.
"כאמן", מסביר עביד, "אני מחפש דרך לעזור בקידום האינתיפאדה באמצעות יצירה אמנותית שמשקפת את הסבל שלנו לעולם בכלל, ובפרט לצד הישראלי, שהוא הסיבה לסבלנו".
 

"החלום שייך לעם"

הפלסטיני הצעיר המתגורר בלונדון, אחת הדמויות בהצגה "סיפורים תחת הכיבוש", שהוצגה בין היתר בארצות-הברית, בריטניה ומצרים, מתקשר כדי לדבר עם אביו שנותר בבית. אחרי שהוא שומע שאחיינו ממש בסדר גמור ("כן, הלכה לו עין אחת, אבל הוא נשאר עם השנייה. עדיף על כלום, אתה יודע"), הוא שומע יריות ברקע. "אבא", הוא שואל, "מה זה?". "מה, היריות?", עונה האב בפרוזאיות. "רק הכנות ליום העצמאות של פלסטין".
"ההצגה הזאת מדברת על המצב בלי סיסמאות פוליטיות", מסביר ג'ורג' אברהים, מפיק ההצגה ומנכ"ל תיאטרון אלקסבה ברמאללה. "היא מדברת על צרכים אנושיים פשוטים שאינם מסופקים לפלסטינים תחת הכיבוש. בחיים תחת הכיבוש יש הרבה אירוניה".

ג'ורג' אברהים: "המחסום נסגר בשעה תשע בערב. צופים לא יכולים לבוא, כי הם פשוט לא יספיקו לחזור הביתה. איזה מין חיים אלה, שסוגרים את התיאטרון בשעה שמונה?"


כאמן שמאמין שאמנות אמורה לפחות לנסות לשנות את המציאות, באינתיפאדה הנוכחית אברהים מרגיש כמעט חסר אונים. "מה שמעסיק אותי באינתיפאדה הזאת", הוא מסביר, "הוא העתיד של האמנות. המחסומים המוצבים בין כל כפר ועיר בגדה המערבית וחבל עזה, וכמוהם ההוראות של הצבא הישראלי, שמונע מבני עמי בתוך הקו הירוק לבקר בשטחים, יצרו מגבלות שמקשות מאוד על התפתחות האמנות. המחסומים עשו מהעיר רמאללה, למשל, בית-כלא אחד גדול. אנחנו לא יכולים להגיע לשום מקום, והקהל לא יכול לבוא אלינו. המחסומים יצרו תרבות של צרכנות אמנותית מאוד ירודה. מחסום קלנדיה, שמפריד בין רמאללה לירושלים ושאר הערים, למשל, נסגר בשעה תשע בערב. הרבה צופים לא יכולים לבוא לתיאטרון או לקולנוע, כי הם פשוט לא יספיקו לחזור הביתה לפני סגירת המחסום. איזה מין חיים אלה, כשסוגרים את התיאטרון בשעה שמונה?
"איך נוכל לנצח את המחסומים האלה דרך האמנות?", הוא שואל. "מצד אחד, הם הרי מייצגים מצב של חוסר אונים ושל העדר חופש, אבל כדי ליצור אמנות אנחנו צריכים חופש. אנחנו זקוקים למרחב פעולה שיאפשר לנו להשתחרר מהמציאות הקיימת". מצד שני, מסביר אברהים, "דווקא הסבל והמציאות הקשה יכולים להיות מקור ליצירה אמנותית. החלום שייך לעם. אם אני מאבד את החלום על עתיד יותר טוב, אני מאבד את הרוח האנושית שבתוכי – וכאמן, אם אני מאבד את החלום, אני אאבד גם את האמנות".

"הדם הפלסטיני מבקש שלא ישפכו אותו"

אלמותווקל טה, משורר פלסטיני ומנהל בית המשוררים הפלסטינים ברמאללה, חושב שהאינתיפאדה היחידה היא זו שהיתה בשנת 1987. "עכשיו אין אינתיפאדה", הוא אומר. "יש רק מלחמה שישראל מובילה".
כאמן, אלמותווקל כופר בהגדרתה הפוליטית של האינתיפאדה הנוכחית כאינתיפאדה. "כפלסטינים", הוא אומר, "יש לנו דבר אחד בלבד: כלום". אמנות הכלום, הוא אומר, אמנות הלא-דבר, היא תוצר של אינתיפאדה-לכאורה שאינה עונה על ציפיות האמנים הפלסטינים ממנה. לכן, הוא טוען, הם מעדיפים להימנע מאמירות פוליטיות הירואיות ולפנות לתיעוד הסבל של עמם ושלהם עצמם. "הדם הפלסטיני מבקש שלא ישפכו אותו", הוא אומר,  "ועד השעה הזו אף אחד לא שמע את קולנו".
וכך כתב המשורר מחמוד דרוויש:

               אבדותינו: משני שאהידים עד שמונה
               בכל יום
               ועשרה פצועים
               ועשרים בתים
               וחמישים עצי זית,
               שלא לדבר על הפגם המבני
               בשיר ובמחזה ובציור הבלתי גמור
 

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
עוד ערבי בכיין (ל"ת)
מוחמד

אי-מייל פורסם ב-21:31 ,06/05/2004
2
השיר של דרוויש מסכם את הכל
ארז

לקוני, יבש, ומסביר בפשטות למה הסכסוך לא ייגמר בקרוב

פורסם ב-14:18 ,13/05/2004
3
כפעיל שמאל
ישראל

אני חייב לציין שהפלסטינים הופכים אותי לאדיוט. אני נלחם בשביל הזכויות שלהם והם מדברים על לחזור לעכו.

פורסם ב-14:08 ,22/05/2004
4
אכזבה
אלמוני

אני מרגיש אכזבה על כך שלא התפתחה שיכבת אינטלקטואלים פלסטינאים או ערבים בכלל בעלת ערך מהותי. הייתי מצפה שהחשיפה לתרבות המערב תוביל לאימוץ אידיאולוגיות ליברליות שמעמידות את האדם במרכזן. במקום זאת הפלסטינאים בדומה לחלק מהאינטלקטואלים המיזרחיים בישראל מאשימים את העולם כולו במצבם ואינם מסוגלים לקחת אחריות מינימלית על מעשיהם. עד שלא תהיה היתנערות מהתרבות המיזרח תיכונית לא תיתכן קידמה או שלום.

פורסם ב-21:02 ,22/05/2004
5
צר לי שאתה מאכזב את עצמך
מושון

הרשה לי לצטט מתוך הטקסט שקראת זה עתה:
"...כדי ליצור אמנות אנחנו צריכים חופש..." זה מאוד מאכזב לשבת בחיבוק ידיים ולצפות שאינטלקטואליה תפרח בין מחסום ז' למחסום ח' אבל זה לא יקרה. בחייך.. אנחנו, עם כל חופש-הביטוי והדמוקרטיה, לא מסוגלים לקחת אחריות, קוראים לכולם אנטישמיים ומתחפרים בתוך מציאות ערכית בלתי נסבלת. וזה כשהמחסום היחיד שאנחנו נתקלים בו זזה שאנחנו שמים לכלב כשאנחנו מוציאים אותו לסיבוב בדשא בשכונה. על מה לעזזל אתה מדבר? באיזו זכות אתה דורש ממשהו לאמץ מתרבות שלא שלו? תרבות זרה שמעוררת סלידה והיא מנוגדת לגמרי לתרבות האוטנטית של הציבור הערבי. (שעד כמה שלא נסכים להאמין אינה מבוססת רק על רצח, טרור וגניבת מיצובישים) מישהו מבקש ממך להתנער מהתרבות המזרח תיכונית שלך? באיזו זכות אתה דורש את זה ממשהו אחר? זה ממש מזכיר לי עינוי שמכניסים למישהו מכות ומבקשים ממנו לשרוק.

פורסם ב-14:09 ,29/05/2004
6
מוזאון לאמנות פלסטינית
מירי

באיזה מקום עומדת התוכנית להקמת מוזאון לאמנות פלסטינית?

פורסם ב-17:03 ,07/08/2005
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על סלוא עלינאת

פלסטינית מורדת וסטודנטית באוניברסיטה העברית. פירסמה רבות ב"כל העיר" הירושלמי.

עוד מ סלוא עלינאת
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה