דנה לוי, מתוך התערוכה "שלוש ערים נגד החומה"
הארוטיקה של הכיבוש 3
במסגרת חקר הארוטיקה של הכיבוש, אותה מערכת יחסים מורכבת, המשיכה החולנית בין ישראלים ופלסטינים, שמייצרת גוף, זמן ומרחב חדשים, התוודעתי לחרדה מפני זכות השיבה. אצלי בבית השכור, והפעם דרך האוזן. אותה חרדה דמוגרפית ל"רוב יהודי" שייצרה את חוק האזרחות החדש והשבוע גם את פסק הדין המתוסבך שמונע איחוד משפחות על בסיס "הערכות ביטחון" - שם קוד לפחד מזכות השיבה. זכות השיבה חודרת להכרה של הרוב היהודי כמו שינה מסויטת על על מזוודות, כאילו הישראלי היהודי הוא מאהב ארעי של האדמה, חרד מפני הרגע שבו יגיע בעלה החוקי ויגרש אותו במקלות ואבנים.
ביום שבת האחרון חגגנו יומולדת שלושים לחולוד, חברה שלי, אצלנו במרפסת בעין-כרם. היתה מסיבה של מוזיקה ערבית, בעיקר פופ ערבי עם די. ג'יי סמי מטר. הווליום היה גבוה, ערביות ויהודיות, יהודים וערבים רקדו בחושניות ובחופשיות כאילו כל תנועה של הגוף מפיגה את הגזענות שעוטפת את ירושלים בערפל של גדרות וג'יפים של מג''ב. היתה תחושה שנפתח חלל חופשי, אזרחי וחושני בחלל האפור ומלא הרוחות של ההפרדה הגזעית.
היו 183 שיחות למשטרה והגיעו שלוש ניידות, למרות שבעין-כרם בקיץ יש המון מסיבות קולניות. המון. בעלי הבית שלי הסבירו לי יום למחרת שהבעיה של השכנים לא היתה רק הווליום, או העובדה שהיה מעט אחרי חצות בליל מוצאי שבת. הבעיה היתה שהיתה זו מוזיקה ערבית. חזקה, קצבית ומאיימת במשך כמה שעות רצוף. "מה, הביאו לנו פה לרקוד את כל פלסטין?", אמר אחד המתלוננים למשטרה.
מסיבות של מוזיקה ערבית הגיעו לתל-אביב כבר מזמן. סמי מטר מתקלט בננוצקה כל יום רביעי, ודי.גיי פאהד מתקלט בלבונטין. הזמרת דקלה היא די.ג'יי בלימה-לימה בלילנבלום בליין חדש של מסיבות "עם מוזיקה ממצרים ועד לספרד". אולי כי אין בתל-אביב ערבים, המוזיקה הערבית שם מושכת, מסתורית וחושנית, ומאפשרת לגוף להיזכר או ללמוד את חוש הקצב הזולג על גופו של המזרח התיכון.
דנה לוי, מתוך התערוכה "שלוש ערים נגד החומה" (לחץ/י להגדלה)
אבל האוזניים של תושבי עין-כרם לא יכלו לסבול את המוזיקה הערבית. אולי כי זה כפר פלסטיני נטוש, אחד היחידים שנותר בשלמותו מ-1948, כיוון שאחרי טבח דיר-יאסין, הרחוקה 400 מטרים בקו אווירי, תושביו לא המתינו לבואה של פלוגת יונתן, וכך הכפר כולו ניצל מחורבן ושריפה. אולי תושבי הכפר הפלסטיני שהפך לאתר תיירות פנים-ישראלי, נוסף על הצליינים הנוצרים, שמעו באותו הלילה את זכות השיבה רוטטת להם באוזן בשיריו של חכים המצרי, ואאל הלבנוני, חאלד המרוקאי ותאמר נאפר מרמלה.
אולי ההתגודדות של נשים פלסטיניות ישראליות, סקסיות ומלאות ביטחון עצמי, הרוקדות בשמחה, ללא החיגאב, ללא כיסוי מלא, אותם סמלים שהעולם הליברלי מבקש להראות תמיד כסמל הדיכוי האסלאמי הקיצוני, אולם זה איום קיומי - האיום המהדהד בפסק הדין הדמוגרפי של בית-המשפט העליון, החרדה בפני חילול הקודש של הרוב היהודי.
אולי יהודיות ופלסטינים, חיפאים וצאצאיהם של תושבי סאפוריה ולפתא, ערביות ויהודים, גוף לגוף, רוקדים יחד, בעוד כל יום בבמרחק של רבע שעה בונים כבישים נפרדים במרחק ליהודים ופלסטינים, אולי זה מה שהוביל את שיחות הטלפון הבהולות למשטרה. ואולי כולם רק רצו לישון. אולי.
בתל-אביב הלבנה, שבה אפילו העצים אשכנזים, שרואה ערבים רק כשהיא נוסעת לנגב חומוס ביפו או בטלוויזיה רעולי פנים עם רובים, אפשר לשמוע מוזיקה ערבית. זה אפילו אופנתי. בירושלים, שם הדבר היחיד שמפריד בין הביטחון לדמוגרפיה הוא צ'קלקות כחולות ומשרד הפנים, האוזן נחרדת מלשמוע אותה. לא רק האוזן האירופית, אלא גם האוזן הישראלית המזרחית, בחלקה הגדול, שולחת איתותי חירום אל תת-ההכרה כשהיא שומעת את rock the kasba בערבית.
האפשרות של מדינה דו-לאומית או מדינה משותפת, אפילו מדינת כל אזרחיה או מדינה שבה יש לאזרחים הפלסטינים זכויות קולקטיביות, הופכת לאיום ממשי, חי, נושם ורוקד. הרי גם חלק משופטי בית-המשפט העליון קבעו שהפלסטינים הם סיכון בטחוני, אף שבפועל רק 26 מתוך עשרות אלפים של מקבלי איחוד המשפחות היו מעורבים באירועים חבלניים. חלומות על חיים רגילים של הפלסטינים הפכו להיות סיכון בטחוני במדפסות בית-המשפט.
ואולי האוזן הישראלית היהודית מתמרדת נגד הכמיהה הפנימית להיפתח, להיות חלק מהמזרח התיכון, לתת לגוף לזוז גם בקצב הזה, לתת לרגליים לטפוף על האדמה בלי לחשוש שהיא תיסדק מתנועה חדשה, משותפת, המבקשת לבנות כאן חיים אמיתיים.