שוטף ומתמלא / פוליטי

הפוליטיקה של הפצע

רועי צ'יקי ארד 2007-12-13 11:52:16

מתווה למאמר

"הפוליטיקה של הפצע" היא אב-מזון מרכזי בחומרים ספרותיים, אמנותיים, מוזיקליים, פואטיים וכו', שעוסקים בפצע של הכותב, ב"העדר", ב"כאב", ב"התפוררות", כחלק מה"עידן הפסיכולוגי".

הפוליטיקה של הפצע הפוכה מ"פוליטיקה" - עניין היוצא לרוב החוצה מהכותב עצמו. הפוליטיקה דנה בחברה שבה הפרט הוא חלק, מדינה, יחסים חברתיים בין אנשים, יחסים כלכליים וכו'. הפוליטיקה של הפצע רואה את הקוסמוס בכותב עצמו ומשפחתו הגרעינית. "הפוליטיקה של הפצע" היתה קיימת משחר ימי הכתיבה, אך כיום היא הבון-טון התרבותי מסיבות חברתיות, פוליטיות וכלכליות שונות, פלוס נצרות.

הפוליטיקה פונה כלפי חוץ. הפצע פונה כלפי פנים. 

הפצע עוסק בעבר בלתי ניתן לשינוי, הפוליטיקה בהווה-עתיד.

על אף שמי שמתעסק בפצע ייחשב כ"אמיץ", בעיסוק בפצע אין סיכון עבור הכותב. הפצע לא פוגע בהגמוניה. הוא המקבילה לבידור זול מבחינת הפגיעה בהגמוניה – אפס נזק. לכן "המחטט בפצע באומץ", יכול גם להיקרא פחדן.

הפוליטיקה של הפצע היא כרגע האסתטיקה השלטת בתרבות הישראלית, זו האיכות המרכזית ביצירה הישראלית, והיא שליטה בחלק גדול מתרבות המערב. היא נמצאת בשירה במידה רבה מאוד, אך גם בעיתונות: בשבוע מסוים כל האנשים שהתראיינו ל"7 ימים" של ידיעות, המגזין המוביל, סיפרו על הכאב שלהם ועל איך שבכו, או שהצטלמו בוכים + דוגמאות. 

מאמר זה נועד בראש ובראשונה לא לפסול את "הפוליטיקה של הפצע", כמו לאפיין אותה, ולהקל את האיתור או האבחון שלה, אף שהיא סימפטום יותר ממחלה. כלומר, על ידי הבנת 'הפוליטיקה של הפצע' ניתן להסביר מדוע שיר מסחרי מסויים שמושמע ברדיו נתפס כ"איכותי" וחברו המסחרי לא יותר והמוזיקלי לא פחות ייחשב לזול. בשיר ה"זול", הכותב לא משתמש במניירה של הפצע, או שלא משתמש בה נכון. בפופ לועזי אפשר לאפיין את הפוליטיקה של הפצע בצורה מוחלטת עם ניק קייב. 

המשולש

ניתן לשרטט משולש שווה צלעות, ולשים את היצירות כנקודה על אחד הקודקודים, הצלעות, או בתוך המשולש עצמו.
A: י?פעה - יופי, אסתטיקה, קיטש, כיף, הנאה, ארוטיקה, אמצעים אמנותיים (כמו חריזה ומצלול).
B: פוליטיקה - פוליטיקה, העולם, התנגדות, אתיקה, חידוש ספרותי, אומץ.
C: הפוליטיקה של הפצע - כאב, שכול, פסיכולוגיה, מבט כלפי פנים, מהורהריזם, התייסרות, אשמה, עבר.

ב"מעין", למשל, אנחנו משתדלים לפרסם חומרים שנמצאים בצלע של היפעה והפוליטיקה. כלומר שירה ארוטית, הומור (שלא ברור אם הוא נמצא בקודקוד היופי או בפוליטיקה. יתכן ששלושה קודקודים לא מספיקים), ומצד שני חומרים המתייחסים אלינו כחברה – שירה ואמנות פוליטית וחברתית, התייחסות למלחמת לבנון השניה, שכר מינימום וכו'.

היום צעדתי ברחוב וראיתי מאה אנשים ולאיש מהם לא היה פצע פתוח. כלומר, לאיש של הפוליטיקה של הפצע לעולם לא יהיה פצע, אלא תמיד פצע מדומיין שהוא צריך לשכנע את עצמו ואת החברה בקיומו.

שיטת האמדן המרכזית באסתטיקה של הפצע תהיה תמיד במידת האותנטיות של הפצע. לגבי היפעה והפוליטיקה, אין חשיבות לאותנטיות. ורד הוא ורד (יפעה). התנגדות היא התנגדות, ונמדדת בתגובת ההגמוניה, באומץ, בחדשנות (פוליטיקה). המילה אותנטיות קיימת עבור מדידת עומק הפצע.

בכל זאת, המבקרים לרוב יעדיפו לאבחן לפי פצע.

ילד בן 9 תר באמנות רק אחר היופי (יפעה), הוא אוהב אורות נוצצים, שמזכירים מצלול ובחירת מילים, אוהב את שכפולם של ההרים במים המזכיר חרוז. ולכן הוא יאהב את קודקוד היפעה. בדרך כלל כיום לקראת גיל הנעורים, אולי בשל ההורמונים, האדם מתעסק בכאביו ורואה עצמו כיחיד ביקום, בדרך כלל עיסוק זה הוא משעמם ולא מפרה. בגרותו של אדם אמורה להביא אותו לזנוח את היצירה או לחזור ליופי, או לעסוק בפוליטיקה של האדם. אך יש כאלה שבוחרים בצדק בפוליטיקה של הפצע. 

מסיבות כלכליות, הייתי לוחש לאוזנו של יוצר לדבוק בפצע. שכן, לכך תמיד יש דרישה. האדם הדבק בשמחה, דינו להיחשב ליצן. האדם הדבק בפוליטיקה, הצלחתו היא בהיותו תלוי על עץ. גם אם יוצר של הפצע נכשל, יוכל להאשים את עיסוקו בפצע. גם אם הוא מצליח, יוכל להרגיש לא מצליח וראוי לעוד הצלחה בזכות הפצע.

אף שכמובן במקרים מעטים ישנם נסיונות מוצלחים בפוליטיקה של הפצע. בדרך כלל כשזה בא במטבל בין הפצע והקודקודים האחרים. גם מאמרים פוליטיים שבמרכזם עיסוק בקורבן-מקרבן ובכפרה יהיו על הצלע שבין הפוליטיקה לפוליטיקה של הפצע. 

השואה היא כמובן הפצע הגדול בהוויה הישראלית. עיסוק בשואה כשהמשמעות שלו היא פוליטית: להתייחס נכון למיעוטים, התנגדות לאנטישמיות, מחאה נגד שלטון טוטליטרי – היא בפוליטיקה. עיסוק בזוועה, בכאב ובנקמה – היא בפצע. הפצע גורם לאנשים לא להביט כלפי חוץ, הוא מעוור. ולכן, הפצע אולי קשור להסתרכות הכיבוש (יחד עם פצע השואה). שכן, איננו מסוגלים לראות דבר מלבד הפצע שלנו.

מעניין שדווקא סרטי אימה או זוועה שבהם כן יש פצע במובן המילולי (עם קטשופ), שנואים לרוב על ידי אנשי הפוליטיקה של הפצע. הפצע מכבד רק את המבט השקול והלא נלהב בפצע. אנשי הפוליטיקה של הפצע סבורים שכל טקסט נכתב מתוך הכאב של היוצר. הם לא מאמינים בכך שכותב יכתוב דבר מה חשוב מתוך היסודות החיוביים שלו, כלומר מרצון לכתוב משהו טוב או מעניין. ישנם יוצרים טובים שכותבים מתוך כאב, אבל אין דרישה מינימלית, של כתיבה מתוך חוסר, כפי שמציגים אנשי הפצע.

כיום, התנגדות לפצע היא אופוזיציה, אולי אופציה פוליטית. 

אני חושב שה"פצועים" רואים את ה"המון", האספסוף, כחובב של היופי וההנאה, הקיטש. במוזיקה זה מתקיים בפופ ובמוזיקה מזרחית, בקולנוע, בקומדיות רומנטיות מתוקות. כלומר חומרים שעליהם נהוג לומר שהם "חסרי עומק", בידוריים. באמצעות ה"פוליטיקה של הפצע" ניתן להוסיף לכל דבר עומק. זהו תבלין נהדר וזול! 

מבין מכריי, דווקא אלה העשירים יותר יינטו אל "הפוליטיקה של הפצע". אני סבור שמדובר באחת מתוצאות חברת השפע. השאלה היא למה אלה ששפר להם עולמם, פרסומאים ובנים של חברות כנסת, יבחרו בעיסוק בזה. נכנה אותה 'בערים' או 'בער-בורגנים'. כדי להתבדל מאנשי הקיטש, הבער-בורגני ימציא לו את הפוליטיקה של הפצע, שתמיד מציגה את המשעמם והבנאלי כאינדבדואל חשוב, כל עוד נפער בו פצע.

אשמת-האב או האם היא המקסימום הפוליטי. הם לא רוצחים את האב כאן, אלא עוקדים אותו, כהיפוך למעשה אברהם אבינו. השנאה שלהם אולי לתקופת הילדות קשורה לכך שמדובר בתקופה שמזוהה יותר עם החלק במצולע של היופי. שכן ילד לא יימשך לפוליטיקה של הפצע.

אנשים קוראים לתקופה "עידן האינטרנט" (כהמשך של עידן הברזל והאבן?), אך כמובן שהתפשטות הפסיכולוגיה חשובה יותר. האינטרנט הוא רק כלי, הפסיכולוגיה והפסיכולוגיזם היא תפישה דתית-רעיונית שלמה, המשך העולם היודו-נוצרי. אנו חיים ב"עידן הפסיכולוגי".

פורסם בנוסח דומה בבלוג של רועי צ'יקי ארד.