מגזין / 5 מוסף

גבולות ומצור כחוויה אישית*

יגאל תומרקין - הכניסיני תחת כנפך, 1965

"אני נמצאת בכפר ערבי סמוך לירושלים. יחד איתי קבוצה של בנים ובנות, ואני המדריכה שלהם. כולנו בתוך בניין אחד, בית נטוש, ואיש אינו גר בו עוד. אנחנו משחקים יחד, שקועים מאוד במשחק. פתאום אני רואה כי בחוץ ירד הערב, הכול חשוך מסביב, ואני מרגישה כי אנחנו בסכנה. איזו תחושה של לחץ מתגבר, הסכנה קרבה, צריך לברוח, להיחלץ מהכפר הערבי ולהגיע לירושלים לפני שיהיה מאוחר מדי. אני מפחדת מאוד... מפחדת שירדפו אחרינו. אני מזרזת את הילדים 'בואו כבר, מהר'. אז אני רואה את החלון. חלון אופייני לבית ערבי, מאורך ומקומר, נתון בתוך קיר אבן עבה. אני מחליטה שנברח דרך החלון. זה אחר זה מתרוממים הילדים אל אדן החלון, וקופצים החוצה דרכו אחד-אחד. זה נראה כמו תמונת קולנוע בתנועה מואטת החוזרת על עצמה שוב ושוב. סוף-סוף מגיע גם תורי. ואף אני קופצת דרך החלון".

תמונה זאת, המופיעה בחלומה של נערה ישראלית בריאה בנפשה, אופיינית לחלומותיהם של ישראלים רבים. היא מבטאת באופן תמציתי את החוויה של לחץ החיים במצור. חוויה של סגירות בתוך מרחב מוגבל, סכנה מאיימת מבחוץ והצורך להיחלץ. חבורה של בנים ובנות שקועים במשחק, מתעלמים מסביבתם העוינת. אך ביטחון זה הוא ארעי, אשליה בת חלוף. החשכה יורדת בחוץ, הלחץ חודר למודעות, ובעקבותיו – בריחה נפחדת.
בבניין הנטוש, בעל קירות האבן העבים, חלון אחד. ואיה הדלת?
משמעותו הסמלית של בית ובו חלון – אך לא דלת – שקופה למדי. עדיין קיים מבט אל החוץ, מגע כלשהו עם העולם הסובב, אולם הדרך הישירה פנימה וחוצה איננה קיימת. בעת הדחק ייאלץ הנמלט לקפוץ דרך החלון. עוצמתה של חוויית הבריחה מהבית הנצור מוצאת את ביטויה בתמונה החוזרת על עצמה שוב ושוב בחלום:  "זה אחרי זה מתרוממים הילדים אל אדן החלון וקופצים החוצה דרכו".

ומתוך חלום אחר, ועיבודו בקבוצה:
"אני בחדר קטנטן, החדר סוגר אותי בתוכו עם כל חברי מילדות. זהו חדר מסויד בלבן, קירותיו חלקים וריקים. כמו תא של בית סוהר, יש רק חלון אחד גבוה. אולי יש אנשים שיכולים להיכנס אלי, אבל אני לא יכולה לצאת מכאן...
"התעוררתי בשבת בשעת בוקר מוקדמת. הרגשתי כאילו אני נחנקת. הייתי מוכרחה לצאת החוצה, לברוח מהחדר הנעול שבחלום. יצאתי לטייל ברחובות שהיו ריקים מאדם...
"אני מרגישה שאני צריכה לנתק את עצמי מכל הנאמנויות האלה. אני מרגישה שאני במצור. יש לי פנטזיות על בריחה למקום אחר, שבו אוכל להתחיל הכל מחדש".

ברור כי ניתן לפרש חלומות אלה בכמה רמות ובאופנים שונים. מובן מאליו כי כל אדם נאבק עם הגבולות האישיים העוצרים אותו – גבולות הגוף, כוחו ואורך חייו, גבולותיהם של הכשרונות והאפשרויות שהתברכנו בהם, גבולותיהם של האמצעים העומדים לרשותנו להגשמת משאלותינו, והגבולות המוסריים שלמדנו לשים ליצרינו. אולם החוויה של גבולות ומצור היא חלק בלתי נפרד מקיומנו כישראלים בתוך המרחב המזרח-תיכוני העוין. רבים מאיתנו גדלו בצלו של השלט המוכר "זהירות, גבול לפניך". היו שגדלו בירושלים החצויה, עם קירות גבוהים של אבן בקצה רחוב סואן. זכורני ביקורים בהר ציון ומבטים עורגים לעבר העיר העתיקה, החתומה בפני. מה שם? מה מעבר לגבול? המשיכה המטורפת לפטרה, אל מה שמעבר, האסור, המסוכן, שמקנה הדר מסעיר שבעתיים לנופים בלתי מושגים. הקנאה הצורבת בחיילי או"ם ובאזרחים זרים שעבורם קיימת הדלת במקום שעבורנו יש רק חלון, ואולי אף הוא מטויח וחסום בשקי חול.
חשיפת הזהות, שהיא מוקדה של תהליך הטיפול הנפשי והצמיחה האישית, מגלה לעתים קרובות את הנושאים הללו בנפשם של ישראלים המבטאים את רגשותיהם ודמיונותיהם הסמויים. הגבול התוחם פנים וחוץ, הגבול טומן בקרבו סכנה, הגבול שם מחסום למשאלות וחופש.

סרז' שפיצר - קונוונציות (פרט), 1972

המגבלה שמעמיד הגבול על חופש התנועה של הפרט היא כמובן רק אחת מתוצאותיו של המצור שאנו נתונים בו.
במחקר פסיכולוגי מפורסם הותקנה מחיצת זכוכית בחדר גן ילדים. המחיצה מנעה את גישתם של הילדים לצעצועים נחשקים שיכלו לראותם מעבר לזכוכית, כבחלון ראווה. בהשפעת תסכול זה גברו בקרב הילדים האלימות והמתח הבין-אישי, פחתו גילויי היצירתיות במשחקיהם והופיעו סימנים של נסיגה ארעית באיכות הפעילות בהשוואה להתנהגות הילדים בטרם הותקנה מחיצת הזכוכית. מנגנונים דומים קיימים אף אצל מבוגרים.
לגבולות בלתי עבירים עם מדינות עוינות יש אף השלכות רחבות מאלה. במובן האנושי מתגבשת הקצנה של דימוי הפנים לעומת החוץ, "אנחנו" ו"הם". לאויב שמעבר לגבול מיוחסים השלילה, החולשה, הפיגור, בעוד שאנו מתגדרים בחיוב, בעוצמה ובקדמה.
אך הקיום בתוך גבולות המצור יוצר לעתים צפיפות אנושית מדכאת. פעמים מופיעה התחושה של קיום במדינה קטנטונת שגבולותיה חסומים, ועל כן אפשרויותיה מוגבלות – כמו צמח הגדל בעציץ קטן מדי, שאין לו אפשרות לשלוח את שורשיו למרחב. זאת מדינה קטנה והחברה בה סגורה ומגובשת. אדם גדל בשכונת מגורים מסוימת, לומד בגן הילדים השכונתי יחד עם ילדים העשויים להיות חבריו במשך תקופה ארוכה, בבית-הספר היסודי, בתיכון, ואולי גם בצבא. אל היורדים מהארץ מתייחסים כאל בוגדים, ועל הנופלים חלל במלחמות מתאבלים בצוותא. הנורמות המקובלות חזקות, וכל סטייה מהן נתקלת בחשדנות ולעתים בביקורת חריפה. צרכי הביטחון, שהוא ערך עליון לקיומנו, מכתיבים דפוסי מחשבה והתנהגות מסוימים מאוד, וכל חריגה מהדפוסים הללו נתפשת כמסוכנת.
חוויית סגירות זאת איננה נובעת מקיומם של גבולות מדיניים בינינו לבין ארצות ערב. מקורותיה בדימויים הלקוחים מתולדותיו של עם ישראל בעבר הרחוק והקרוב: דימויים של מלחמה, כיבוש ומצור, גטו ומחנות ריכוז. סיפורה של מצדה, במצורה הטרגי, חוויות של חיים בגלות ללא גבול – וגירוש מעבר לגבול. היהודי המסתגר מרצונו בביתו ובשכונת מגוריו חושש ללא הרף מפני חדירתם של הפורעים, ושיא הסיוט: היהודי האסור מעבר לגדר התיל.
תמונות אלה, החוזרות ומופיעות בעולמם הפנימי של ישראלים בני דורנו, מחזקות בוודאי את משמעותם הנפשית של הגבולות ושל המאבקים שעלינו להתמודד עמם בהווה, ולזיקתם לחוויית הסכנה הממשמשת ובאה יש שורשים עמוקים בעברו של עמנו. אחד מלקחי העבר הברורים ביותר הוא הצורך לאגור כוח ולהתבצר בתוך הגבול. לקח שני הוא הכמיהה הבלתי פוסקת לשלום של אמת ולגבולות בטוחים ופתוחים.
בעוד שרבדים אחדים במשמעויותיו הפיזיות של הגבול אופייניים ליהודי-ישראלי במיוחד, קיימים בו אף רבדים כלל-אנושיים. תחושה של קשרים והתחייבויות כלפי ארץ, עם או חברה כלשהי איננה אופיינית רק לעמים במצור. לעתים קרובות מתברר כי החופש, שהוא נחלתם של אלה שגבולותיהם פתוחים ומדינותיהם אינן נתונות במצור, איננו אלא חופש לכאורה. ומאידך גיסא, עבור רבים הגבולות, והצורך להגן עליהם, הם המקנים טעם ומשמעות לחיים. או אז מתברר כי הערגה לקיום מחוץ לגבולות המצור היא חסרת בסיס. רבים מקבלים עליהם את דינו של הגבול ומוצאים את תחום המחיה והחופש האישי בתוכו. בכך מתגלה, אולי, הפתרון הבוגר לחוויית המצור. הגבול, במשמעותו הנפשית, איננו מחוצה לנו, אלא בתוכנו, והמאבק הוא על הגבולות הפנימיים הקובעים את מהלך חיינו, את המותר והאסור, האפשרי והבלתי אפשרי, וקבלתם של הגבולות הללו כחלק בלתי נמנע מן הקיום האנושי.
כדבריה של הישראלית אל הנווד החולף בתחנת רכבת הומה בניו-יורק כשתרמיל גב לגבו:
"לך לדרכך ועשה חיל. אני לא מקנאת בך ואני לא חושבת שאתה חופשי יותר ממני. במקום כלשהו, ברור לי שגם לך יש קשרים והתחייבויות כלפי אנשים, כלפי דברים שונים, וכך גם לי. אני אוהבת את הקשרים שלי. הם חלק בלתי נפרד ממני, וגם לי יש חופש רב".

 *  הרשימה מבוססת על עבודתה של הכותבת כמנחת קבוצות טיפוליות שהשתתפו בהן בעיקר סטודנטים. חלק גדול מהחומר שרשימה זו מסתמכת עליו מופיע במלואו בספרה של המחברת "חיילי בדיל על חוף ירושלים", שוקן, תשל"ט.