שוטף ומתמלא / פוליטי

שניים אוחזין

ענת רוזיליו 2004-05-17 12:41:00

עמותת סדנאות האמנים מחזיקה באחד משני המבנים הציבוריים היחידים בפלורנטין | תושבי השכונה רוצים גם | העירייה שומרת את התקציב קרוב לחזה | מבחינתה, שיתקוטטו על הפירורים

תושבי שכונת פלורנטין כבר מורגלים ומתורגלים במאבקים. בשכונה שגני הילדים יושבים בה מעל מוסכים, וכל שני וחמישי מאיימים לסגור בה את טיפת-חלב, כבר יודעים איך לחסום את רחוב סלמה או את הכניסה אל לשכת ראש העיר. אבל בחודשים האחרונים מתנהל בשכונה מאבק לא שגרתי. מאבק שבו מפנים תושבי השכונה אצבע מאשימה דווקא כלפי אלה שגם הם לא זוכים בדרך כלל להרבה כבוד או ממון: האמנים.

"זה פשוט אבסורד שכל האזור תפוס"

בעולם שמשלמים בו על אוויר ועל מים, ובמדינה שעושה כמיטב יכולתה כדי להבטיח שהתשלום הזה יגיע לכיס פרטי דווקא, קשה להגן על קיומם של מבנים ציבוריים מפני ידיהם הארוכות של קבלנים עם אספירציות וקשרים במקומות הנכונים. קשה לא פחות, ואולי אפילו יותר, מאשר להגן על תקציבי האמנות המדולדלים.
עמותת סדנאות האמנים דווקא עמדה יפה באתגר, והצליחה לקבל מעיריית תל-אביב–יפו את אחד המבנים הציבוריים היחידים בפלורנטין: בניין דוריאנוב. אבל מבחינת רבים מתושבי השכונה, מה שהיה בעבר בית-ספר אמור היה להיות בכלל מרכז קהילתי. ואם לא מרכז קהילתי, התעקשו, שלפחות יתכבדו האמנים, שהתמקמו בנכס הציבורי, ויתנו בחזרה לשכונה, אם פעילות שכונתית ואם בחלוקת החלל שהועמד לרשותם.
ההתבצרות של נציגי האמנים בעמדת ה"תנו ליצור בשקט במדינה הזאת" הביאה חיש מהר להתלקחותו של ויכוח שמזמן נטש את מצוקת המקום ועבר לפסים אידיאולוגיים ואישיים בין שתי קהילות שמקבלות מעט מאוד מהרשויות.
הרשות, מצדה, יושבת בשקט וצופה בקרב. יושבת בשקט ומקווה שאיש לא יזכור שהיא אמורה לדאוג גם לאלה וגם לאלה. שאיש לא יזכור שהמבנה הציבורי הזה, כמו אחרים, שייך לציבור ולא לה. ובאמת, למה לה להתערב? יושבת בשקט ולא משמיעה קול, פן ייזכר מישהו לדרוש ממנה למלא את תפקידה.

ברדה: "האמנים פה בדיוק דוגמא לשמאלנים הבורגנים שמדברים על חברה צודקת, אבל כשזה מגיע אליהם הם לא רוצים לעשות עם זה כלום"

עד לפני שנים לא רבות שכרה העירייה בפלורנטין בניין בן שלוש קומות, ששימש מועדון קשישים ומרכז קהילתי לילדים ולהורים. מספרים שהמקום שקק חיים – עד שהעירייה החליטה לסגור את הברז. מרכז הקשישים הצטמצם ועבר לבניין מגורים בפינת הרצל–פלורנטין, קומה שנייה, ללא מעלית. המתנ"ס הועתק לבית-ספר רוגוזין שבגבול השכונה. בינו ובין תושבי השכונה חוצצים כעת כביש מהיר ותקציב מעליב, שמספיק למשרה וחצי ולשתי כיתות.
בלית ברירה הפכה עמותת "מהפך" שמפעילה בשכונה קהילת לימוד לילדים, גם למתנ"ס השכונתי. אלא שהעמותה, בה מתנדבים סטודנטים, לא מעוניינת לשמש כמתנ"ס, גם כי המקום – חנות רהיטים לשעבר ששכרה עבורה העירייה – קטן מדי, וגם כי אין לה שמץ של רצון לעזור לרשויות להתנער מאחריותן הציבורית.
תושבי השכונה אמנם ניסו למצוא מקום חדש לפעילות קהילתית, אבל הנסיונות לא עלו יפה. העירייה דיברה על חוסר תקציב ודחתה כל הצעה שהעלו התושבים. זה היה רק עניין של זמן עד שהמבנה הציבורי שעמותת הסדנאות בורכה בו, שהוא גם המבנה היחיד בשכונה שיש בו קצת ירוק, ינקר את העיניים.
"מצב החללים הציבוריים בשכונה הוא רע", מסביר משה רובס, מנכ"ל מהפך. "יש שני גני ילדים מעל מוסך של קטנועים, כל הילדים שם סובלים מברוכיטיס, ועוד משפחתון בתוך בית-כנסת. לדעתנו אפשר לחבר הכל למבנה ציבורי אחד – ולצערי דוריאנוב הוא המרחב היחידי שיש בו גינה ומגרש כדורסל, ולא מוסכים. לדעתי, זה פשוט אבסורד שכל האזור תפוס ולא קשור לשכונה".
רובס אינו היחיד שהבחין בפוטנציאל של בניין דוריאנוב. בנובמבר, כשהסתיים חוזה השכירות בין עמותת הסדנאות לעירייה, ניצלו התושבים את ההזדמנות, אספו מאתיים חתימות באוהל מחאה שהקימו, ועתרו לבג"ץ נגד עיריית תל-אביב. בעתירה האשימו את העירייה בחלוקת משאבים לא צודקת. בית-המשפט קבע שיש להוציא את המבנה למכרז או להגיע לפשרה.

איתי משל: "כשהיינו מביאים את הילדים לראות תערוכות, מיד היה מתחיל מחול שדים של 'אל תגעו ואל תעשו'. היחס המזלזל של האמנים בא לידי ביטוי אפילו בדלתות של הבניין. איך זה שהדלת שפונה לשכונה תמיד נעולה, והדלת שפונה למרכז נגה תמיד פתוחה?"

"הרי הציעו להם את בית-ספר רוגוזין", מתרגזת גם דרורה דומיני, אמנית השוכרת סטודיו בבניין, "שהוא לא יותר רחוק מהבניין שלנו והם לא רצו. יש פה יצרים הרבה יותר נמוכים. הבניין פשוט נראה להם יפה".
"יש כאן אווירה של אנטי סדנאות", כועסת גם מימי ברפמן, אחראית סדנאות האמנים. "זה התחיל עוד ב-89', כשחצי מגרש הפך למגרש כדורסל ולגן, והיו אמנים שתרמו פסלים לגן. אמנים בעלי שם. פנחס כהן, מוטי מזרחי ואיצ'ה גולומבק, למשל. את הפסל של דומיני מישהו השחית. היה לה מלאך שוכב על הגב, ומישהו ניפץ לו את השדיים. גם לכהן ניפצו את הפסל. אנחנו חשופים לוואנדליזם כל הזמן. רק אתמול היה צריך להחליף כאן חלון".


היה לה מלאך שוכב על הגב, ומישהו ניפץ לו את השדיים

עורכת-הדין יעל ברדה, ממייסדי מהפך ועד לא מזמן תושבת השכונה, לא מתרגשת מההאשמות. "תמיד קל להגיד ואנדליזם", היא אומרת, "וזה נכון. הילדים ואנדליסטים. ילד נהיה ואנדליסט כשהוא מרגיש שנכנסים לו לטריטוריה, כשמשהו לא שלו. זה לא ואנדליזם רק נגד האמנים. זה הרי קורה בכל מקום. אפשר לראות את זה בגינות הקהילתיות שבונים; בהתחלה ילדים הורסים ומחבלים, עד שהם מבינים שזה שלהם. כמעט בכל הקהילות של מהפך יש ואנדליזם בהתחלה, הורסים את קהילות הלימוד כל שני וחמישי, עד שהילדים מתחילים להבין שזה שייך להם. עד שהם מביעים הזדהות עם המקום".
הסברים כאלה לא מרגיעים את דומיני. להפך. מבחינתה לא מדובר כאן במהלך טבעי, אלא במהלך פוליטי עוין ומכוון. והיא יודעת בדיוק מי מכוון אותו. "יש כאן הסתה פוליטית", היא קובעת. "שרטו לכמה אנשים את המוח. הבטיחו פה לאנשים הבטחות. אני פה יותר מאשר בבית שלי, ובמשך השנים לא הרגשתי שמשהו מתנכר לנו. ילדים שאני מכירה מגיל אפס פתאום שואלים אותי על הסטטוס שלי בבניין. לא נראה לי שסטודנטים אמורים לחנך ככה ילדים, להכניס לגלריה ילד עם כדור, להיכנס עם ילדים חמש פעמים ביום; לי זה נראה שיש פה מישהו שפשוט מנסה להשיג הישגים פוליטיים על גב האמנים. הם קוראים לנו אליטיסטים, וגם זה חלק מההסתה, כולם אוכלים חומוס בשכונה והולכים לאותה מכולת. זה פשוט שטויות".
"אם הם היו בודקים מי הם הסטודנטים", הודפת ברדה את ההאשמות, "הם היו מתנהגים אחרת. אין פה יצרים אפלים, אבל ברור שזה עניין פוליטי. אנחנו שואפים לעשות שינוי פוליטי. אנחנו לא גוף פילנטרופי נחמד, וזה מבאס שהאמנים לא מבינים את המשמעות הזאת. זו קבוצה של אמנים שלא אומרת שום דבר פוליטי, אין להם טיפת סולידריות לאף אחד. הם בדיוק דוגמא לשמאלנים הבורגנים שמדברים על חברה צודקת, אבל כשזה מגיע אליהם הם לא רוצים לעשות עם זה כלום. זה מצב עצוב, כי באופן אישי אני מרגישה סולידריות מוחלטת עם כל מי שמנסה ליצור בחברה המשוגעת הזאת, אבל אני לא יכולה שלא להתנגד להם כי הם לא מאפשרים שום פתח לעבודה משותפת. מילא אם היו נותנים משהו להיאחז בו; מאכזב לגלות שכל מה שהם רוצים זה את הספייס השקט שלהם, כמו כל בורגנות אחרת".

"אפילו בצלאל הקימו פה סניף"

לא קל להיות אמן בישראל. כדי לעשות אמנות בלי למכור את נשמתך לשטן, או לאספן, צריך להיוולד טוב מאוד או לחיות רע מאוד. עמותת הסדנאות כמעט אינה עוזרת כלכלית, ואינה מספקת רווחה או מקומות עבודה, אבל כבר 15 שנה שהיא מספקת לאמנים דבר חשוב אחר: מקום ליצור בו.

אמן שחברי הנהלת העמותה מצאה אותו ראוי לכך מקבל סטודיו לחמש שנים, עם אפשרות להארכה של חמש שנים נוספות. שכירת הסטודיו אמנם אינה זולה – כ-300 דולר בחודש – אבל החלל הנוח, וכמוהו נוכחותם של אמנים אחרים, ותיקים ומנוסים לצד צעירים שרק מתחילים את דרכם, הופכים את המקום לכר פורה ונחשק עבור התנסויות, ביקורת ותמיכה מקצועית. האמנים מחויבים להציג במקום תערוכה ולערוך בו ערבים פתוחים לקהל.
הבחירה בפלורנטין, מסביר יו"ר העמותה, מיכה לוין, מרצה בטכניון ובשנקר לתולדות האמנות והאדריכלות המודרנית ובת זמננו, לא היתה מקרית. העירייה ביקשה להביא את מוסדות התרבות גם לדרום העיר – "אבל כל הפרויקטים שהעירייה ניסתה להרים בדרום נכשלו, פרט לסדנאות האמנים", אומר לוין. "אנחנו יכולים להיות גאים שבדרום יש מפעל תרבותי ששרד. בעקבותינו נפתחו גלריות, אפילו בצלאל הקימו פה סניף".

לוין: "הצענו כל מיני שיתופי פעולה של סיורים מודרכים בגלריה, אבל הם לא מעוניינים בהדרכה וסיורים. הם פשוט רוצים לקבל את כל הפרויקט ביד. האמנים לא יכולים להפוך למטפלים ועובדים סוציאליים"

"זה פרויקט חשוב וייחודי", מקפידה ברפמן, שנמצאת במקום מאז יומו הראשון, להבהיר שוב ושוב. "הפכנו לאתר חשוב במסלולם של אוצרים. הם מגיעים למוזיאון תל-אביב, עושים ביקור בכמה גלריות ואז באים אלינו. מי שהגה את רעיון הסדנאות", היא נזכרת, "היה צ'יץ'. הוא כל כך אהב אמנות, הוא ממש העריץ אמנים. הוא הבין כמה זה חשוב לחברה בכלל ולתל-אביב בפרט. הוא לא רק דחף את הקמת הסדנאות, הוא גם דאג להגיע לתערוכות ולפתיחות. הוא היה בא ברגל, מחובק עם אשתו. היה מגיע בשבת לראות את המקום, לשתות קפה עם האמנים. זו היתה תקופה אחרת. היום, כשמישהו בא לפתיחת תערוכה הוא בא עם שומר ראש ופמליה, עושה רעש והולך".

"האמנים האלה עושים טובה שהם בכלל מדברים עם מישהו"

הישרדותו המתמשכת של פרויקט הסדנאות אכן מרשימה, אבל מבחינת תושבי פלורנטין, לכל הפחות, הפרויקט, מלא כוונות טובות ככל שיהיה, לא עלה יפה. הסדנאות, הם מאשימים, אולי יושבות בדרום – אבל לבם של האמנים נמצא בפאתי צפון.
"בעניין המבנה אין לי טענות לאמנים", אומרת גילה לוזון, פעילה ואמא בשכונה. "הם בדיוק כמונו. העירייה מחליטה גם בשבילם מה הם יקבלו ומה לא. הטענה העיקרית שלי היא נגד עיריית תל-אביב שהעדיפה את האמנים עלינו".
כמו לוזון, כל פעילי השכונה שמתעסקים בנושא מקפידים להדגיש שוב ושוב שאין להם טענות לאמנים עצמם, וכי חשבון פתוח יש להם רק עם העירייה האחראית על חלוקת המשאבים הלא הוגנת. ובכל זאת, אומרים לי במהפך, אילו היה הבניין באמת מפנה את פניו דרומה, היה המאבק בעירייה לובש ודאי צורה אחרת – וההתנגדות לעמותת האמנים לא היתה תופסת בו מקום מרכזי כזה. למתבונן מן החוץ נראה שגם אם הדלק של המאבק הוא הרצון במבנה ציבורי סביר, תחושתם של תושבי השכונה הוותיקים שהם זוכים ליחס מתנכר, לא נעים, מצד אנשי העמותה היא שמן על המדורה.

פטל: "זה שהאמנים צריכים לתרום לשכונה נראה לי בולשיט, ואי-אפשר לומר שאני לא ער לצורכי השכונה. אני הרי חי פה. בשכונה לא מבינים שגם האמנים נמצאים במצב כלכלי דומה"

"מבנה ציבורי אמור לשרת את הציבור ולא להפוך למובלעת", מסביר איתי , אחראי מהפך בפלורנטין. "היו פעמים שהיינו מביאים את הילדים לראות תערוכות, ומיד היה מתחיל מחול שדים של 'אל תגעו ואל תעשו'. היחס המזלזל בא לידי ביטוי אפילו בדלתות של הבניין. איך זה שהדלת שפונה לשכונה תמיד נעולה, והדלת שפונה למרכז נגה תמיד פתוחה?".

"אנחנו מודעים לחשיבות הגדולה של היצירה ומודעים לחשיבות בכך שהילדים שלנו שיושפעו מאנשים יוצרים", אומרת ברדה, "אבל אנחנו לא רוצים שהיוצרים האלה יהיו מנותקים. יש בפלורנטין אמנות. יש פה את קרקס פלורנטין, יש פה ציירים וצלמים עצמאיים, יש פה בסיס לקהילה יוצרת, אבל האמנים האלה, ספציפית, עושים טובה שהם בכלל מדברים עם מישהו".
גם רובס מצטרף להאשמות. "תקופה ארוכה ניסינו לחבר את האמנים לצרכים של הקהילה", הוא אומר, "אבל הם לא רואים את עצמם כחלק. יש אווירה מאוד אליטיסטית. זו אמנות מסחרית שחיה על מסחר וקיימת עבור בעלי הון. ודאי שאפשר לעשות אמנות פוליטית רדיקלית, אבל אז היא חייבת להתחבר לקהילה. אי-אפשר לעשות אמנות בוואקום".

"אמנים הם לא אליטיסטים. הם בוהמיינים"

היה בשכונה מי שהציע לחלק את המבנה, אבל בבניין דחו את הרעיון. "האמנות פה היא ברמה גבוהה מאוד", מנסה ברפמן להסביר. "זו לא אמנות עממית, ואני לא מוכנה להוריד את רמת הסדנאות רק כדי לענות על צורכי השכונה. חוץ מזה, הסדנאות זה לא דבר שפונה החוצה. הן דבר שפונה פנימה. מהחוץ לבפנים. זה לא מקום פרוץ. אני נורא שומרת על השקט".
"אמנים צריכים שקט ליצירה שלהם", אומר גם לוין. "אנחנו בסך-הכל נותנים ספייס ומשתדלים שיהיה שקט. לכל פעילות דרישות שונות, ואי-אפשר לשלב את שתיהן".
לוין מוסיף שהוא מאוכזב מאוד מחוסר ההערכה שמגלים תושבי השכונה כלפי מפעל הסדנאות, ומכחיש בתוקף את הטענות על חוסר רצון להידברות. "בעבר הצענו כל מיני שיתופי פעולה של סיורים מודרכים בגלריה, אבל הם לא מעוניינים בהדרכה וסיורים. הם פשוט רוצים חלק כדי לקבל את כל הפרויקט ביד. האמנים לא יכולים להפוך למטפלים ועובדים סוציאליים. זה לא תפקידם. הרי השכונה לא דורשת שתיאטרון גשר יהפוך לפעולה קהילתית, אז למה פעילות כזו צריכה לבוא על חשבון משהו אחר?".
דומיני, מצדה, לא רק מתעקשת שהסדנא דווקא תרמה לא מעט לשכונה, אלא גם כועסת על עצם ההנחה שהשכונה והסדנא הם גופים נפרדים, שקיומם כביכול מנוגד זה לזה. "זו גם שכונה של מעצבים ואמנים", היא אומרת. "המקום הזה עשה את שלו בשכונה כבר מזמן. נפתחו פה בתי-קפה, נפתחו פה סטודיואים, וזה הרי מה שקורה כשמכניסים אמנים למקום קצת נידח, כי אמנים הם לא אליטיסטים. הם בוהמיינים, שאוהבים קשר עם מקומות שוליים. חבל שדווקא לתושבים הוותיקים זה נראה לא בסדר. הם כנראה לא קושרים את איכות החיים בשכונה לקיומן של הסדנאות". מצד שני, היא קובעת, "כמקום אנחנו מקום שלא קשור לשכונה. אנחנו מקום שנמצא בעיר תל-אביב ואמור לשרת את קהילת תל-אביב. אמן ייתן בחזרה בזמן התערוכה, בזמן מפגש אמן שפתוחים לכולם. פה כולם תורמים לחברה. אנשים פה מזיזים את גלגלי התרבות ללא תמורה מיידית, ומה בין זה ובין להפוך את העסק הקטנוני בינינו לשכונה למשהו גדול?."

"שלא תהיה טעות; אמן זה מקצוע אכזרי"

"זה שהאמנים צריכים לתרום לשכונה נראה לי בולשיט", אומר האמן אלי פטל, תושב דרום העיר בעצמו, חד וחלק, "ואי-אפשר לומר שאני לא ער לצורכי השכונה. אני הרי חי פה, ואני יודע שאין פה כלום חוץ מנגריות, אבל מה שלא מבינים בשכונה זה שגם האמנים נמצאים במצב כלכלי דומה. הם הגיעו לדרום כי מצבם הכלכלי חרא, ומה שנראה לשכונה כמו פריבילגיה של אמנים, הספייס והשקט, הוא אלמנטרי לגמרי. בין אם כאמן חברתי ובין אם כסוציופת, אני הרי רוצה שהאמנות שלי תגיע רחוק. אני רוצה לעשות אמנות טובה. כאמן, אתה לא חייב להיות קומיוניטי-אוריינטד כדי להיות חברתי".

לוין: "התמיכה של הרשויות כל שנה מצטמצמת. בשכונה לא מבינים באיזה נס הבניין הזה שורד. הבניין לא שופץ 15 שנה כי אין כסף. אם תיפול התקרה, לא יהיה מי שיתקן"

"אני לא עסוק במי יותר מסכן", אומר לוין, "אבל שלא תהיה טעות; אמן זה מקצוע אכזרי. מרבית האמנים לא באו מווילות בהרצליה, רובם נמצאים בתחתית הסולם הכלכלי, וזה כולל גם בעלי שם. הם גומרים יום עבודה, בדרך-כלל בעבודות דוחק, ובאים לעבוד בסטודיו. אני חושב שזו ממש סיבה לגאווה שבתנאים כל-כך קשים, כשכמעט לא קונים עבודות, אמנים בארץ ממשיכים ליצור. התמיכה של הרשויות כל שנה מצטמצמת, ומצער אותי שאני כיושב-ראש יכול לעזור כלכלית פחות ופחות. בשכונה לא מבינים באיזה נס הבניין הזה שורד. הבניין לא שופץ 15 שנה כי אין כסף. אם תיפול התקרה, לא יהיה מי שיתקן. הסיבה שהוא נראה כך היא ששומרים עליו בצורה מדהימה. לתושבים יש דימוי מוטעה של משהו נקי ומטופח, אבל זו ממש טעות אופטית.
"הסביבה פה קשה ולא אידיאלית", הוא מוסיף, "ואנחנו בהחלט לא נמצאים באי בודד. יש הומלסים שמנסים לישון בפנים, ואנשים עושים שם מעשים לא חוקיים שרשויות החוק לא מטפלות בהם. הסדנאות רק תורמות לדימוי החיובי של המקום. עם יד על הלב אני חייב לומר שאנחנו מרגישים שעשינו עבודה חלוצית. הגלריה ציבורית ופתוחה לכולם. כולנו מתנדבים בעמותה כבר 15 שנה ברציפות, ומאוד הופתענו שלאנשים בשכונה יש תחושות אלו ואחרות. לנו היתה הרגשה שזה תורם לסביבה".

"אפשר לעשות מהמקום הזה פארק מטורף, מרכז תרבותי ענק"

ספייס, שקט, חללים ציבוריים, מרכז קהילתי. דברים שאמורים להיות אלמנטריים, והפכו, במסגרת תהליכי ההפרטה ההולכים ומאיצים, למצרכים נדירים לעשירים בלבד. את הקרב עליהם אפשר היה לנהל ביחד, אבל חברה בתהליכי הפרטה, מסתבר, לא יכולה לקוות שהתודעה שלה לא תופרט עם המבנים הציבוריים שלה. היא לא יכולה לצפות להישאר קהילה יציבה ותומכת. היא הופכת למכלול גדול של תתי-קבוצות שכל אחת נלחמת על קיומה.
אחרי ההפרטה, בתוכה, נלחמים על הפירורים. הפירורים של פלורנטין הם הפעם בניין מט ליפול שלא שופץ 15 שנה. מוסד חשוב לאמנות המקומית נלחם עליו מול תושביה של שכונת מגורים שהעירייה עושה כמיטב יכולתה כדי לשכוח מקיומה.
"אם תביטי סביבך", אומר פטל, "תראי שברדיוס של לפחות מאה מטר מהבניין יש עשרות חללים נטושים ראויים. אפשר לעשות מהמקום הזה פארק מטורף, מרכז תרבותי ענק. הפתרון הוא כסף מלמעלה. העירייה צריכה להחליט אם פלורנטין מתאימה למגורי אדם ואז להתייחס אליה כאל כזו".
בינתיים, בתקציבים דלים ובלי סולידריות, נערכים העמותה מכאן ופעילי השכונה מכאן לקרב על המכרז.
בעודם מתכוננים, נסגרה בשכונה, בשקט-בשקט, תחנת טיפת-חלב.