שוטף ומתמלא / פוליטי

דיוקנו של האמן כאיש סחיר

נטע אלכסנדר 2004-04-25 07:01:00

רוח המקום רגישה, כוחות השוק דורשים, וגם לקהל יש מה לומר | המוזיאונים נזהרים, האקלים הפוליטי רגיש, האמנים מצנזרים את עצמם בנימוס | והסולידריות? הסולידריות מתה, והיא לא היחידה

"אין פה אפילו צנזורה עצמית", אומר הצלם מיקי קרצמן על הביאנלה "ארט-פוקוס 4", "כי צנזורה מופעלת על עבודה שכבר נעשתה. יש כאן אטימות, הדחקה ואדישות. אמנים יוצאים עם ארונות קבורה רק כשמקצצים להם בתרבות, אבל כל האנשים שמתים בשטחים אין להם שם ואין להם פנים. זו האווירה בארץ".
"ארט-פוקוס 4", הביאנלה לאמנות בינלאומית, נערכה בדצמבר האחרון במוזיאון אסירי-המחתרות שבירושלים בהשתתפות 47 אמנים מהארץ ומחו"ל. קרצמן, כמו רבים אחרים, התרעם על כך שכמה מהאמנים שהשתתפו בביאנלה חתמו על חוזה שהעניק לפקידי משרד הביטחון, בעליו של המוזיאון, סמכות לשפוט ולפסול את עבודותיהם. בחוזה התחייבו האמנים לא לפגוע ב"רוח המקום" – ניסוח פתוח לפרשנויות, המתייחס ודאי פחות לכך שהמבנה המוזיאון שימש בעבר מקום לינה לצליינים, אורווה לסוסיהם של חיילים גרמנים שנלחמו לצד הצבא העותמאני, ויותר להיסטוריה שלו כבית-סוהר בריטי שבו שוכנו, לצד עבריינים מן המניין, פעילים של המחתרות שפעלו בפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי. בין הפעילים היו לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין ולוחם הלח"י משה ברזני, שהתאבדו בתאם. ב-1964 רכשה ממשלת ישראל את המתחם, ובראשית שנות התשעים הוא עבר לידי יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון. זו, ככל הנראה, "רוח המקום" שכדי להימנע מפגיעה בה היו האמנים המשתתפים אמורים להטיל על עצמם סייגים ומגבלות; לדאגה של פקידי משרד הביטחון הוסיפה ודאי העובדה שכיום פועלת מול המוזיאון תחנת המשטרה של מגרש-הרוסים, מקום חקירתם וכליאתם של עצירים פלסטינים.


קנטור: "אנחנו כאמנים מקבלים דברים הרבה יותר גרועים מצנזורה. הסטודנטים שאני מלמד, למשל, לא שואלים שאלות. הם מקבלים כל מה שאני אומר להם. בעבר לא היתה צייתנות כזאת"

ההיסטוריה הארוכה של המתחם לא נעלמה מעיניהם של האוצרים, יגאל צלמונה וסוזן לנדאו. הם אף פירטו אותה בקטלוג הנלווה לתערוכה. ואולם, נראה כי בכפוף להוראה "לשמור על רוח המקום" בחרו רק מתי מעט מן האמנים להתייחס ישירות לזכרונות, למשמעויות ולאמירות השנויות במחלוקת שיכול המוזיאון לעורר – לא מפתיע, אם להתחשב בהתבטאותה של מנהלת הביאנלה, ד"ר נועה אבירם, שאמרה ל"סטודיו" כי מטרת החוזה היתה למנוע חדירה של "תכנים פוסט-ציוניים" לביאנלה.
מחאות נגד החוזה לא איחרו לבוא, אך דבריהם של החותמים עצמם בוששו להישמע, אולי גם משום שהעיתונאים שעסקו בנושא פסחו ברובם עליהם ופנו ישירות לאוצרים – בחירה מובנת, בהתחשב בעובדה שהאוצרים הם שהופקדו, למעשה, על שמירת האינטרסים המשוערים של משרד הביטחון.
בניסיון לעמוד על מהותה ושורשיה של הצנזורה העצמית ביקשנו לראיין יוצרים שונים. רוב היוצרים שפנינו אליהם הם אמנים צעירים יחסית, שנמצאים בתחילת דרכם ומתקשים להתפרנס מאמנותם. פעמים רבות נתקלנו בחומה בצורה; כמה אמנים סירבו להתייחס לנושא, אחרים טענו בתוקף כי צנזורה עצמית אינה קיימת.

עדי קפלן ושחר כרמל, "טבע דומם 1". מתוך התערוכה "מגרשים הרוסים"


שיקול כלכלי או יצר אמנותי?
(על המנגנונים המביאים אמן לפגוע באוטונומיה האמנותית שלו)

מקס הורקהיימר, אחד מהוגי אסכולת פרנקפורט [שדנה בין השאר בתפקידה של תרבות ההמונים במסגרת המנגנון הקפיטליסטי], דיבר על כך שהמנגנון הקפיטליסטי שולל מטבע ברייתו חופש יצירתי אמיתי; גם האמנים, ניתן להבין מדבריו, כפופים לעקרונות כלכליים זהים לאלה של כל בעל מקצוע המבקש לשווק את סחורתו: "מראית העין של עצמאות תהליכי העבודה, שמהלכם נגזר כביכול ממהותו הפנימית של מושאם, מקבילה לחופש המדומה של הסובייקטים הכלכליים בחברה הבורגנית", כתב הורקהיימר ב-1937. "הללו מאמינים כי הם פועלים על-פי החלטותיהם האינדיבידואליות, בעוד שאף בחישוביהם המסובכים ביותר הם אינם אלא נציגים של המכניזם החברתי הבלתי-שקוף". הצנזורה העצמית, טוען למעשה הורקהיימר, קיימת ברמה התת-מודעת ולו בגלל הצורך הבסיסי כל-כך לזכות בקהל – ובפרנסה.

שטייניץ: "שורש הבעיה בנושא הצנזורה העצמית היא חוסר הנכונות להודות בקיומה. רוב הדברים ברמה של צנזורה עצמית קורים מתחת לפני השטח"

"אמנים מפחדים שיפסלו להם עבודות ואז הם לא יקבלו החזר כספי, ויש גם שיקול נוסף: הרצון לא להתעמת עם במה חשובה כמו 'ארט-פוקוס'", אומר אלון כהן-ליפשיץ, אחד מעשרות האמנים שהשתתפו בתערוכה "מגרשים הרוסים", תערוכת מחאה שיצאה נגד הביאנלה, ושמארגניה גם השתלטו על האתר הקבוע של "ארט-פוקוס".
"האמנים תלויים בממסד ובאוצרים ובמימון לעבודה והם נמצאים באיזושהי צבת", מסכים שחר כרמל, צייר ואמן שהיה בין מארגניה של "מגרשים הרוסים". "צנזורה עצמית קיימת, אבל היא מכוונת מלמעלה ונקבעת למעשה על-ידי מוקדי הכוח. האמנות היתה צריכה להאיר את המציאות, להתריע, לחשוף, אבל זה לא קורה בפועל. היום יש אמנות חדשה, אמנות שוליים, שיכולה וצריכה לעשות את אותם הדברים לאמנות הממסדית".
מיקי קרצמן, שדבריו הובאו בתחילת הכתבה, הציג ב"ארט-פוקוס 4", יחד עם בועז ארד, סרט המתאר את שגרת יומם של פועלים פלסטינים היוצאים לעבודתם דרך מחסום ארז שברצועת עזה. הוא מדגיש שלא ראה ולא חתם על אף חוזה, וכי הסרט לא צונזר או שונה למרות אופיו הפוליטי. הוא מתעקש שהעובדה שהוא עצמו מציג גם במקומות ממסדיים כמו מוזיאון ישראל מעידה על כך שהוא "יוצא מן הכלל המעיד על הכלל". הצנזורה העצמית שמפעילים אמנים שאינם נהנים מן הפריבילגיות שהוא זוכה בהן, הוא טוען, נובעת מטעמים כלכליים גרידא. "אנשים רוצים למכור עבודות", הוא אומר, "וזה שיקול. עבודות פוליטיות בקושי אפשר למכור. כמה עמוס שוקן יש במדינה? יש כאן מערכת מאוד מניפולטיבית שמתעסקת ברייטינג. יש הסכמה לצנזורה בכל מיני רמות שנובעת מכך שהאמן תלוי תמיד במי שמממן אותו, והצופה רוצה רק בידור, והמממן רוצה להרוויח ולא להפסיד, וככה נוצר מעגל שלם".

השוק רצה, השוק יקבל
(מהמחשבה הקפיטליסטית לשדה האמנות)

בחברה הקפיטליסטית, כל בעל מקצוע מכוון עצמו אל דרישות השוק. אמנים רבים ודאי הפנימו את התפישה הזאת, והם פועלים לפיה במודע או שלא במודע. הדברים אמורים לא רק באמנים ממסדיים, שנהוג להאשים אותם כי הם נמנעים מנושאים מעוררי מחלוקת כדי שלא להרגיז איש מן הצרכנים הפוטנציאליים, אלא גם באמנים הפועלים בשוליים – כאלה העוסקים בנושאים שעשויים להיחשב מעוררי מחלוקת (פוסט-ציונות או מחאה נגד הכיבוש, למשל), אך למעשה הם מייצגי הנורמה בשוק השבוי שאליו הם פונים, שוק שבאיו ואמניו שותפים לאותן עמדות תרבותיות ופוליטיות. במלים אחרות, ניתן בהחלט לראות את רוב האמנים כספקי סחורה לשוק מוגדר מראש. הקביעה הזאת מעוררת זעם, אם לא לעג, בקרב רוב האמנים; האמנות שלנו, מתעקשים אמנים שמתפרנסים מאמנותם בלהט זהה לזה שמפגינים אלה שאינם מתפרנסים ממנה, חפה מכל שיקול כלכלי. היא נעשית מתוך דחף פנימי וטהור של הבעה עצמית; אמנות של אחרים, לא יהססו רבים מהם להדגיש, היא דבר אחר לחלוטין.
צבי (גסטון) איצקוביץ, צלם ואמן שלקח גם הוא חלק ב"מגרשים הרוסים", אומר ש"אדם פוליטי עושה אמנות פוליטית. אף אחד לא מצנזר את עצמו. אני לא מאמין שלכסף יש כאן מקום". "אנחנו עובדים ללא מטרות רווח", מעידים על עצמם גם לאה מאוסאוס ודייגו רוטמן, חברי קבוצת האמנות Sala Manca. "הציעו לנו תקציבים, אבל ברגע שאתה מקבל תקציב ממקור מסוים, אתה תלוי בו ומזדהה עם האג'נדה שלו". מאוסאוס ורוטמן לקחו חלק גם בהפקת "מגרשים הרוסים"; הם פעילים בזירת האמנות הירושלמית זה כמה שנים ומארגנים תערוכות תחת השם "הערת שוליים". אחת התערוכות הללו נערכה דווקא במוזיאון אסירי-המחתרות, כמה חודשים לפני "ארט-פוקוס 4". "מלבד הבקשה לא להציג עבודות בתוך חלל הגרדום ובחדר ההנצחה, אף אחד לא ביקש לראות עבודות מראש ולא נפסלה אף עבודה", הם מבקשים לציין. "לא ברור לנו מדוע דווקא ב'ארט-פוקוס' הוחלט לקיים פיקוח על העבודות ולמה האמנים הסכימו לכך".
במסגרת הדיון הסוער על הביאנלה, אגב, הוטחו גם במאוסאוס ורוטמן האשמות על שיקולים זרים, ודווקא כאלה שאינם כלכליים באופיים; נאמר שיצאו חוצץ נגד הביאנלה בראש ובראשונה משום שהאמינו כי אוצרי "ארט-פוקוס" לא העניקו להם את ההכרה הראויה על כך שגילו את הפוטנציאל של חלל מוזיאון אסירי-המחתרות.

שטייניץ: "יש הבנה בין האמן לאוצר: אני לא משתגע ושומר על הגבולות, ואתה מזרים אלי כספים. הדוגמא של 'ארט-פוקוס' מראה על הבעייתיות. אני לא הייתי הולך לקראתם במילימטר"

כאשר הגר גורן, שהציגה ב"ארט-פוקוס 4", נשאלת על צנזורה עצמית, היא מבקשת לתאר את תהליך היצירה עצמו: "אני מנסה לתאר את מסגרת הפעולה שתוכל לעזור לי להישאר הכי קרובה ומדויקת", היא מסבירה. "שאוכל לנער את הכל מעלי ולדעת שהמסגרת שאני יוצרת היא היחידה שאמורה להישאר. הניסיון מאוד עוזר בזה, אך בעיקר אנשים, חברים שמכירים ותומכים. כל השאר, עדיף לו שייעלם". התוצר, היא אומרת, לא מעניין אותה; "גם האמנות כשלעצמה לא מעניינת אותי, אלא רק ההקשרים שלה. אני לא יכולה ולא רוצה לתת תשובה ברורה על למה אני עושה, מה אני עושה, האם אני חושבת על ה'מי'. כל העניין הוא להפוך כל פעם מחדש ביחס לעצמי, ביחס למה שעשיתי, ביחס למה שקורה סביבי".
כדי למנוע מהאמנות להפוך לאמצעי פרנסה, גורן מעדיפה להתפרנס מעבודות אחרות. נוסף על כך היא גם מתנדבת בעמותת "רופאים לזכויות אדם", ומנסה לשלב בין אמנות לפוליטיקה והיסטוריה. העבודה שהציגה ב"ארט-פוקוס 4" היתה בין העבודות ה הפוליטיות הבודדות בביאנלה; היא הקליטה עצירים מבית-המעצר הפעיל במגרש-הרוסים והשמיעה את ההקלטות דרך צינורות המקלחות והברזיות של מוזיאון אסירי-המחתרות. "בקשר ל'ארט-פוקוס'", היא אומרת, "הטחינה של עולם האמנות בתוך עצמו משמימה אותי עד מסרסת, למרות שאני חושבת שהדיבור על הפוליטיקה של האמנות חשוב. ההצעה הראשונה שהגשתי לאוצרי 'ארט-פוקוס' היתה העבודה שהצגתי. במהלך התחקיר לעבודה גיליתי מפות ישנות, גרמניות, שמציינות את בית המעצר כאכסניה של גברים ואת המוזיאון כאכסניה לנשים. שני המבנים נבנו באותה תקופה על-ידי הרוסים, וההקבלה ההיסטורית ברורה". גורן, אגב, סירבה לחתום על החוזה המדובר – דבר שלא הפריע לה להשתתף בביאנלה.

 

אמן לאמן זאב
(על חוסר סולידריות ועודף אסקפיזם)

שיקולים כלכליים אינם עניין ייחודי ליוצרים. גם המוזיאונים אינם ששים להרגיז את בעל המאה – מכאן קהל רוכשי הכרטיסים ומכאן הממשלה, שמעניקה להם חלק ניכר מתקציבם. מוזיאון ישראל, לדוגמא, סירב להציג את עבודתה של אפרת שוילי, סדרת פורטרטים של חברי הפרלמנט הפלסטיני. היא ניסתה להציג את הסדרה במוזיאון תל-אביב ובמוזיאון הרצליה, אך גם שם, לטענתה, נתקלה בסירוב מנומס. עבודתה של שוילי זכתה בשנה האחרונה להצלחה דווקא בתערוכות רבות בחו"ל, אך מסקנתה הפסימית של האמנית לא השתנתה: אין כרגע מקום לאמנות פוליטית בארץ. כאשר היא נשאלת על צנזורה עצמית, עונה שוילי כי "האמנות שלי באה לבטא מחשבות ורגשות בלי להתחשב באף אחד. אין לי שום שיקול אחר מלבד השיקול האמנותי. למרות זאת, אני מאוד מבינה את האסקפיזם, גם של אמנים. אנחנו כל-כך מוצפים בפוליטיקה שלפעמים רוצים לברוח דרך האמנות דווקא למקום אחר".

עמי שטייניץ, שעוקב אחר מקרי צנזורה בארץ ובעולם, הציג ב-1997 את התערוכה "אסור", המוקדשת כולה לעבודות שצונזרו על-ידי מוסדות שונים בארץ. הוא מעיד על עצמו כי הוא מעדיף להציג בגלריות קטנות כדי להבטיח לעצמו את חופש הביטוי. בזמן האחרון הוא עובד על יצירות העוסקות באום-אלפחם ובאבטלה. אליבא דשטייניץ, "שורש הבעיה בנושא הצנזורה העצמית היא חוסר הנכונות להודות בקיומה. רוב הדברים קורים מתחת לפני השטח. כולנו חיים בחברה קפיטלית שבה אנחנו לא חופשיים; יש לחץ פוליטי-צנזוריאלי חיצוני, ולפעמים גם האמן עצמו משתמש בכלי הזה ויוצר פרובוקציות מכוונות כדי לזכות ביחסי-ציבור. הדוגמא של 'ארט-פוקוס' מראה על הבעייתיות, ובמקרה כזה לא הייתי הולך לקראתם במילימטר. באופן כללי", הוא מוסיף, "אין התארגנות ברמה של זכויות האמן. האמן הוא חלש כי יש תופעות של התכנסות עצמית ופחות אמונה במחאה, ואין שום תשתית של מחאה מאורגנת נגד מקומות שפוגעים בזכויותיו. יש הבנה משותפת בין האמן לאוצר – אני לא משתגע ושומר על הגבולות, ואתה מזרים אלי כספים".

קרצמן: "אנשים רוצים למכור עבודות, ועבודות פוליטיות בקושי אפשר למכור. כמה עמוס שוקן יש במדינה? יש הסכמה לצנזורה כי האמן תלוי תמיד במי שמממן אותו, הצופה רוצה רק בידור, והמממן רוצה להרוויח"

Sala Manca, "תגובה קונקרטית 2", 2003

האמן – וכמוהו כמעט כל עובד כיום, בעצם – מוצא את עצמו בודד במערכה, חסר כוח להילחם נגד גופים עתירי כסף והשפעה. כפי שציין שטייניץ, כל עוד לא מתארגנים האמנים כולם כאיש אחד ומחרימים את מוזיאון ישראל, נאמר, או את אחת הגלריות הגדולות, מי יעלה על דעתו לקום לבד ולהחרים את מקור פרנסתו?
"אנחנו הופכים לחברה קניבלית", מלין מרסלו לאובר, אמן וממארגני "מגרשים הרוסים". "החברה הקפיטליסטית משדרת מסר של 'כל אחד דואג לעצמו'; אם יש חוזה שלא נוגע לעבודה שלי, וצ?נזרו רק עבודה של מישהו אחר, לי לא אכפת. יש חוסר מודעות ואדישות לגורלו של האחר".
הצלם ג'ואל קנטור, שמוזיאון ישראל צנזר בעבר עבודה פוליטית שהוזמנה ממנו, נותן נימוק אחר לשתיקת האמנים. "אמן לא יילחם על עבודה שלו", הוא מסביר. "אני העדפתי לזרוק את העבודה הצדה ולא להיאבק. פשוט מתוך תחושה של נחיתות, של חוסר חשיבות. מה, העבודה שלי מספיק טובה כדי להילחם עליה? אני מעדיף להתרכז באמנות ולא להילחם על הזכויות. את המלחמות אני משאיר לעיתונאים ולתקשורת. חוץ מזה, אנחנו כאמנים מקבלים דברים הרבה יותר גרועים מצנזורה. הסטודנטים שאני מלמד לא שואלים שאלות, ומקבלים כל מה שאני אומר להם. בעבר לא היתה צייתנות כזאת. האדישות חלחלה לתוך חיי היומיום שלנו. דברים איומים קורים כאן כל יום, ולהילחם על איזו תמונה נראה אבסורדי. בתור לוחם זכויות אדם, זה נראה לי קטנוני".


"ארט-פוקוס 4", הודעה לעיתונות (אנגלית)
לאתר
tok2tok (עדי קפלן ושחר כרמל)