שוטף ומתמלא / פוליטי

הספורט הלבן - מיתוסים של גזע

למיתוס השליט קל יותר לדחות ביקורת ישירה מאשר להתמודד עם הצרימה הלא-נעימה של אקט חיקוי מרהיב שלו. על התערוכה "הספורט הלבן" בגלריה מנשר

התערוכה "הספורט הלבן" מציגה אוסף של פרשנויות, גרסאות-כיסוי והדהודים של מיתוסים לפיהם קיימים טוהר גזע וגזעים עליונים ונחותים שניתן לזהות ולהגדיר. המסקנות האופרטיביות הברוטליות של מיתוסים אלה מבוססות על ציוויים מיסטיים עתיקי יומין שהוצדקו ו"הוכחו" באמצעות המדע המודרני. "הספורט הלבן" מתבססת על הנחת העבודה כי אין לגזע שום משמעות ברמה ביולוגית, ודווקא על רקע זה תרה אחר הסיבות המורכבות לכך שגזע הינו עדיין אחד המיתוסים הנוכחים והאקטיביים ביותר בפוליטיקה ובתרבות הגלובלית. 
ההתחקות אחר בניית המיתוס של הגזע, מהמאה ה-19, דרך הרייך השלישי ועד לימינו, מכירה בכך שבבסיסו של דבר נורא מונח יופי מפתה, שהקיטשיות שלו מספרת על כוח ההשפעה שלו. מאחורי המעשים האיומים ביותר והרעיונות המכוערים ביותר ניצבים לעיתים מיתוסים וסמלים מפתים ומכשפים, שיופיים קוסם לבורים ובריונים, להוגים ומשכילים וגם לנו. זאת צריכה להיות אמירה טריויאלית, שכן, אם הם לא היו יפים ומפתים ואם הם היו כה נפרדים מאיתנו וזרים לנו, לא היתה בעייה מלכתחילה.

אנו שואלים שתי שאלות ביקורתיות מרכזיות. ברוח ניטשה נשאל: האם אין צביעות או עיוורון בביקורת של מיתוסים כאילו היו "אופיום להמונים" כאשר קיימת הבנה כי כל אידיאולוגיה, כולל זו שאנו מחזיקים בה, נבנית על מיתוס זה או אחר? האם עלינו לקבל מיתוסים כחלק מנוף החווייה האנושית, ולהתיק את המוקד עליו אנו מצביעים כשורש הבעיה – לא עצם קיומם, אלא דרכי יישומם והגשמתם? אם מיתוסים הם בלתי-נמנעים, האין זו בדיוק הסיבה מדוע עלינו ללמוד לעבוד עמם באורח מחייה ובונה? האם הרצון להשתייך למשהו גדול ממך, שמתגלם בתורות גזע אבל גם במאבקי שחרור לאומיים ומעמדיים, בצפייה במופעי רוק, אפוסים הוליוודיים, משחקי כדורגל או השתתפות בסדנאות טנטרה הוליסטית, משמעו בהכרח שכולנו הולכים סומא אחר חלילן זה או אחר? על בסיס התקת מוקד הבעיה, אפשר להגדיר מחדש צריכה של מוסיקה חיה, קולנוע וספורט כגילויים של התנהגות מיתית חיובית, ולא כסובלימציות לאיזשהו ייצר רע.
ברוח סלבוי ז'יז'ק, ולאור ההנחה הקודמת, נשאל: האם הדרך לבקר מיתוסים המובילים לדיכוי ורצח היא באמצעות דחייה ושלילה מוחלטות שלהם, כאילו אנו עומדים מבחוץ באורח סטרילי? ז'יז'ק מציע אסטרטגיה ביקורתית מורכבת יותר שיישומיה הפוכים לאלה המקובלים בביקורת פוליטית בסגנון 'א' ו-ב' הנם פסולים, ויש להחליפם ב-ג' ו-ד'', אך מוכרים היטב בפרקטיקות אמנות, שמיוצגות על ידי חלק מהעבודות בתערוכה. הוא מכנה אסטרטגיה זו "הזדהות יתר" ומתכוון בכך למשחק באימוץ הרעיונות והאסתטיקות של המיתוס העומד לביקורת, העצמתם, הגזמתם ולקיחתם לקצה באורח שחושף את הברוטליות שהמיתוס מוליד מבלי להתכחש ליופי ולעוצמה שבבסיסו. הדרך לחתור תחת השיטה היא לא בביקורת של הערכים הרשמיים שלה, אלא בחשיפה של ה'הופכי הנסתר' (hidden reverse) שלה באמצעות האקט של 'להיות יותר צדיק מהאפיפיור'. למיתוס השליט קל הרבה יותר לדחות ביקורת ישירה מאשר להתמודד עם הצרימה הלא-נעימה שבמרכזו של אקט חיקוי מרהיב שלו, צרימה שחושפת את הצורה העירומה של כוונותיו הסמויות.

גיא פיטשון - Skeletom, 2008

הצעה זו לגשת אחרת למיתוסים אמורה לתת לנו כלים נוספים להתמודדות עם הכאוס המורכב בו שרוי המרחב הפוליטי והתרבותי העכשווי. החזון של הנאצים כפי שנוסח על ידי היינריך הימלר שאף לחזרה אידילית לטבע – מושבות אריות של אליטות לוחמי אס-אס על האדמות שנוקו מגזעים נחותים, שמשחזרות הרמוניה כפרית, מסורת משפחתית וטקסים פגאניים. רמיקסים שונים ומשונים של מרקחת זו ממשיכים להגיח במקומות צפויים יותר ופחות, ומרכיבים חלקים דומיננטיים של המשחק הפוליטי העולמי ותרבות המערב בכלל. חלק גדול מאתוס החזרה לטבע אומץ על ידי קבוצות ירוקות, בנפרד מהקשר גזעי ובאופוזיציה לקפיטליזם דורסני. מיתוס אידילי זה נתפס כנאור, ובמידה רבה של צדק. עם זאת, ערכים רדיקליים מסויימים משותפים באורח מבלבל לקבוצות מהשמאל והימין הקיצוני באירופה ובאמריקה: ההתנגדות לגלובליזציה והשאיפה לחיים פשוטים ו'אותנטיים' הכוללים גם חזרה לרוחניות קדם-נוצרית ולהכרה בהגדרה העצמית של מיעוטים תרבותיים ואתניים. הימין פשוט טוען שגם קבוצות בדלניות לבנות הן מיעוט מדוכא.
באסתטיקת השוק החופשי הנותנת דרור לפנטזיות העמוקות של התרבות, יוצא הניו-אייג' מהארון הגזעי כשדוגמנים ודוגמניות בעלי חזות ארית מופיעים בפרסומות למים מינרליים ומעדנים פרוביוטיים, ומהדהדים אסוציאציה קדומה המחברת בריאות גופנית ואיזון פנימי לטוהר גזעי. אפילו מצגות רב-גזעיות ורב-תרבותיות כמו אלה של בנטון, או הפתיח למונדיאל של ארצות אפריקה, מציגות למעשה ריבוי של גזעים עליונים, כלומר נציגים מושלמים של כל גזע, כלומר, את החזון של השבחה גזעית לכל. ניתן לראות גם כיצד הוליווד, באפוס הספרטני "300", מציגה ללא שמץ אפולוגטיות ליברלית את הרעיון כי מום ביולוגי מקיש למום אישיותי וכי השבחת הגזע מייצרת אומה המעורבת בסצנות מלחמה היפר-גבריות בסלואו-מושן מהיפות בתולדות הקולנוע. בסרט "טרנספורמרס"  מוצגת חיוניותן של מכונות מלחמה פוטוריסטיות כפסגת הציויליזציה. וכמובן, הניאו-שמרנות של ממשל בוש היא ללא ספק המשטר המודע ביותר לכוחו של מיתוס מאז הרייך השלישי, והרטוריקה של מנהיגיו כמעט חפה לחלוטין מעובדות וניתוח הגיוני ומבוססת כמעט אך ורק על סלוגנים ממערבונים.
המרחב המתעתע הזה לא מאפשר לנו להמשיך לחלק את העולם לטובים ורעים בקלות. מיתוסים של גזע מפעילים סקינהדס מזרח גרמניים, קופירייטרים צפון תל-אביבים, ואנימטורים של דיסני, בזמן שמיתוסים הירואיים (שהורגלנו לקשר אוטומטית למיתוסים של גזע) מפעילים אמנים, מפגינים נגד האולימפיאדה בבייג'ינג ואנימטורים של דיסני. הצורך בהערכה מחדש של אסטרטגיות הביקורת וההתנגדות לגזענות, כמו גם הצורך לבדוק מחדש לאן בדיוק לכוון את האש, ברור ודחוף.

ענת בן דוד - סטיל מתוך עבודת הוידיאו Stadium Atmosphere is Dead, 2007

יש ב"ספורט הלבן" הכרה מובלעת כי התבונה, ההגיון, והחירות (או ברמיקס ניו-אייג'י הקול הפנימי, האינטואיציה וההגשמה העצמית) הינם מיתוסים שערבובם (הקל והתדיר) עם  ערכים כאומץ, נאמנות וחתירה לאמת מייצר תמהילים שיכולים להוביל לתוצאות נפלאות (ב"שר הטבעות" או בפלישת בנות הברית לנורמנדי), או מחרידות. לפיכך, בחינת והצגת השורשים המיתולוגיים של רעיון שהגשמתו האופרטיבית הובילה למעשי הנבלה המכוערים ביותר בעידן המודרני היא, באורח אבסורדי, הזמנה לחיפוש מיתולוגי של כל מי שחפץ לחשוב באורח אחר על הדרך למנוע את הישנותם של מעשים כאלה בזמננו.

הספורט הלבן - מיתוסים של גזע (נעילה: 19.6.08)
גלריה מנשר - דוד חכמי 18, ת"א 
משתתפים: בועז ארד, יואב בן-דוד, ענת בן-דוד, מיכאיל גרובמן, אליעזר זוננשיין, ליטל כהן, סיגלית לנדאו, גיא פיטשון, מאיר פיצ'חדזה, אורי קצנשטיין, יוסף קריספל, קרן רוסו, אסטריד תינגפלאץ, תנועה ציבורית, לאיבאך

תודה לד"ר אלי קפלן ולד"ר אמנון פלד על תרומתם לתערוכה.