מגזין / 6 מוסף

החלל העצום

ג'יי ג'י באלארד 2008-03-07 17:10:03

מיוחד למארב: תרגום עברי ראשון לסיפור מאת באלארד

מאנגלית: לאה ששקו
את ההחלטה שלי קיבלתי הבוקר – מעט אחרי השעה שמונה, בעודי עומד ליד דלת הכניסה, מוכן לנסוע למשרד. בסך הכל אני בטוח שלא היתה לי שום בררה אחרת. בכל זאת, אם לוקחים בחשבון שזוהי ההחלטה החשובה ביותר בחיי, מוזר שדבר לא השתנה. ציפיתי שהקירות ירעדו, שתהיה לפחות תזוזה קטנה, שינוי פעוט בפרספקטיבה של החדרים המוכרים האלה.
במובן מסוים, העדר תגובה כלשהי משקף את האווירה השלווה של הפרוור הלונדוני הזה. לו הייתי גר, במקום בקרוידון, בברונקס או במערב בירות, היה המעשה שלי נראה כהסוואה הגיונית של תושב מקומי. כאן הוא נתפש כמשהו שמנוגד לכל ערך חברתי, אבל נעלם מעיניהם של אלה שהוא פוגע בהם יותר מכל.
אפילו עכשיו, שלוש שעות אחר-כך, הכל רגוע. השדרה העלוותית שלווה כתמיד. הדואר הגיע, ומונח, סגור, על השולחן הקטן במבוא. מחלון חדר האוכל אני צופה במהנדס של חברת טלקום הבריטית, שחוזר למסחרית שלו אחרי שתיקן את הטלפון של משפחת ג'ונסון, מכשיר שהופך לפקעת עצבים לפחות פעמיים בחודש בגלל בנותיהם בנות העשרה. גברת ג'ונסון, באימונית הטורקיז שלה, סוגרת את השער ומעיפה מבט במכוניתי. אד קלוש עולה מהמפלט. המנוע המשיך לעבוד במשך כל השעות האלה, מאז שהתחלתי להפשיר את השמשה הקדמית, לפני שסיימתי את ארוחת הבוקר שלי.
המעידה הקטנה הזאת עלולה להסגיר את המשחק שלי. בעודי צופה במכונית בחוסר סבלנות, אני מתפתה לצאת מהבית ולכבות את המנוע, אבל מצליח לשלוט בעצמי. יקרה אשר יקרה, עלי להתעקש על החלטתי ולעמוד בכל תוצאותיה. למזלי, מטוס 747 של חברת אייר אינדיה טס באטיות בשמים ומחפש, לא במרץ רב, את שדה התעופה של לונדון. גברת ג'ונסון, הנושאת גם היא משהו מהאלגנטיות של גוף כבד, מרימה את מבטה אל מדחפי הטורבו המזמזמים. היא חולמת על מרטיניק או על מאוריציוס, בעוד אני איני חולם על כלום.

ייתכן שהחלטתי לחלום את החלום ההוא נעשתה הבוקר, אבל אני מניח שהלוגיקה החבויה שלו התחילה להישזר כחוט בתוך חיי חודשים רבים קודם לכן. מקור כוח כלשהו, לא נודע, תמך בי במהלך התקופה הלא מאושרת, אחרי תאונת הדרכים שלי, בזמן ההחלמה והגירושים, ובבעיות האינסופיות שחיכו לי בבנק ההשקעות עם שובי. בעומדי ליד דלת הכניסה, אחרי שגמרתי לשתות את הקפה, הסתכלתי על האדים שהתחילו להיעלם מהשמשה הקדמית של מכונית הוולוו שלי. תיק המסמכים שהחזקתי בידי הזכיר לי את הפגישות הארוכות עם ועדת הכספים, שבהן איאלץ להילחם שוב על התקציב למחלקת הפיתוח, המחלקה המותקפת שלי.
ואז, בשעה שהפעלתי את מערכת האזעקה, הבנתי שיש באפשרותי לשנות את מסלול חיי בכוחה של פעולה קטנה אחת. להסתגר מפני העולם ולפתור את כל קשיי באבחה אחת, ולשם כך היה בבעלותי הנשק הפשוט ביותר: דלת הכניסה. כל שהייתי צריך לעשות הוא לסגור אותה ולהחליט לא לצאת שוב מביתי.
כמובן שההחלטה הזאת הכילה יותר מאשר רצון להפוך ליושב בית פשוט. אני זוכר שבזמן שהלכתי למטבח הייתי מופתע מהפגנת הכוח הפתאומית הזאת, וניסיתי להבין את השלכות המעשה שעשיתי. לבוש בחליפת העסקים שלי, עם העניבה, התיישבתי ליד שולחן המטבח והקשתי את הצהרת העצמאות שלי על הפורמייקה המצוחצחת.
באמצעות סגירתה של דלת הכניסה התכוונתי לפרוש לא רק מהחברה סביבי. דחיתי את חברי ועמיתי, את רואה החשבון שלי, את הרופא ועורך-הדין, ומעל הכל את אשתי לשעבר. ניתקתי כל קשר אפשרי עם העולם החיצון. לעולם שוב לא אצא מדלת הכניסה. אקבל את האוויר ואת האור, את החשמל ואת המים שימשיכו לזרום מהמונים, אבל פרט לכך לא אסתמך כלל על העולם החיצון. אוכל רק מה שאמצא בבית. אחר-כך אשען על זמן וחלל כדי להתקיים.

***


מנוע הוולוו עדיין עובד. עכשיו שלוש אחר הצהריים, שבע שעות אחרי שהדלקתי את המנוע, אבל אינני זוכר מתי מילאתי את מכל הדלק בפעם האחרונה. מדהים כמה מעט עוברי אורח שמו לב למפלט העובד בעצלתיים – רק מנהל בית-הספר הפנסיונר שמפטרל בשדרה בוקר וערב עצר להסתכל. ראיתי כיצד מילמל לעצמו וניער את מקל ההליכה שלו בטרם דישדש לו משם.
המיית המנוע מציקה לי, כמו צלצולו העקשן של הטלפון. אני יכול לנחש מי מתקשר: ברנדה, המזכירה שלי; ד"ר בארנס, מנהל מחלקת מכירות; מר אוסטן, מנהל מחלקת כוח-אדם (כבר הייתי בחופשת מחלה בת שלושה שבועות); הפקידה של רופא השיניים (שן רגישה מזכירה לי שהיה לי תור אתמול); עורך-הדין של אשתי, המתעקש שאני אמור לשלם את תשלום המזונות הראשון שלי בעוד שישה חודשים.
לבסוף אני תופס את חוט הטלפון וגומר על הטרדן המרעיש הזה. אני מרגיע את עצמי ומחליט שאכניס הביתה רק אנשים שתהיה להם סיבה להיכנס אליו – טכנאי טלוויזיה, קוראי המונים של הגז והחשמל, אפילו המשטרה המקומית. אינני יכול לצפות שיניחו לי להיות לגמרי לבד. יחד עם זאת, יעברו חודשים עד שהמעשה שלי יעורר חשדות אמיתיים, ואני סמוך ובטוח שעד אז כבר אעבור לעולם אחר לגמרי.

אני מרגיש קליל מאוד, כמעט מסוחרר. לשום דבר כבר אין משמעות. חשוב רק על ההכרח: הפיזיקה של הג'ירוסקופ, שטף חלקיקי האור, הארכיטקטורה של מבנים גדולים מאוד.

חמש אחר-הצהריים. הגיע הזמן לעשות ספירת מלאי ולדעת מהו הקף המשאבים המדויק של הבית הזה, בית שבו התגוררתי שבע שנים.
תחילה אני לוקח את הדואר שעדיין לא פתחתי אל פינת האוכל, פותח קופסת גפרורים ומבעיר אש קטנה ומספקת באח. אני מכניס ללהבות את תכולת תיק המסמכים שלי, את כל שטרות הכסף שבארנקי, כרטיסי אשראי, רשיון נהיגה ופנקס צ'קים.
אני חוקר את המטבח ואת מדפי המזווה. טרום עזיבתה, מרגרט מילאה את המקפיא ואת המקרר בכמות גדולה, המספיקה לשבועיים, של ביצים, נקניקים ומצרכי מזון נוספים הדרושים לרווקים, מעשה שהיה מחווה הפגנתית, נוכח העובדה שעמדה להפליג אל האופק הכחול עם המאהב שלה (מנהל מכירות משעמם). הקצבות המזון הבסיסיות האלה ממלאות את התפקיד שממלאים חבית מים קטנה ושק קמח שהושארו לרגלי מלח שננטש על אי בודד, תזכורת לעולם שנידה אותו.
אני שוקל בידי כמה קופסאות של פסטה, את צנצנות העדשים והאורז, העגבניות והקישואים, את השום. יחד עם שימורי האנשובי וכמה אריזות של סלמון מעושן במקפיא, יש לי די קלוריות וחלבונים לעשרה ימים לפחות, ולתקופה ארוכה פי שלושה אם אחיה על-פי הקצבה. אחר-כך יהיה עלי להרתיח את קופסאות הקרטון, להפוך אותן לציר מזין ולהישען על נדיבות הלב והצדקה של הרוח.
בשש ורבע, מנוע המכונית מגמגם ועוצר.

אני נטוש מכל בחינה שהיא, אבל קרוזו המצומצם מקצץ בדיוק באלמנטים של חיי הבורגנות, שרובינזון המקורי בנה מחדש בנאמנות כה רבה. קרוזו רצה להחיות מחדש את פרוור קוידון הבורגני של ימיו על האי שלו. אני רוצה לגרש אותו, למצוא במקומו עולם עשיר הרבה יותר, עולם המורכב מאלמנטים של אור, זמן וחלל.

השבוע הראשון עבר בשלווה. הכל כשורה, ואני ביססתי את המשטר שלי בנועם רב. להפתעתי, היה קל מאוד לנדות את העולם. מעט מאוד אנשים הטרידו אותי. הדוור הביא כמה צרורות, ואני לקחתי אותם היישר אל האח בפינת האוכל. ביום השלישי, ברנדה, המזכירה שלי, צילצלה בדלת הכניסה. חייכתי חיוך מצודד והבטחתי לה שרק לקחתי חופש ארוך. היא הסתכלה עלי בדרכה המתוקה אך הפיקחית – היא מאוד תמכה בי במהלך הגירושים שלי והמשבר במשרד – ואז הלכה, מבטיחה להיות בקשר. שורה של מכתבים הגיעה מד"ר בארנס, אבל אני חיממתי את ידי באח, מעליהם. האח בפינת האוכל הפכה למשרפה יעילה שבה מחקתי את כל עברי – דרכון; תעודת לידה, תואר ואישורים לאחזקת מניות; המחאות נוסעים ואלפיים פרנקים צרפתיים שנשארו מהחופשה המאושרת האחרונה שלנו בניס; מכתבים מהברוקר שלי ומהמנתח האורטופדי. מסמכים של עבר מת, שמתעוררים לרגע קצר של חיים בלהבות, ואחר-כך נכתבים באפר.
השמדת הפסולת הזאת העסיקה אותי. הורדתי את הווילונות הכבדים שהיו תלויים בצדי החלונות. אור נשפך לתוך החדרים, והפך כל קיר ותקרה ללוח חלק מלא חיים. מרגרט לקחה את רוב הקשקושים, ואת יתר הדברים זרקתי לתוך הארונות. מכוסה באור, הבית יכול לנשום. בקומה השנייה פתוחים החלונות אל השמים. החדרים נראים גדולים יותר ופחות דחוסים, כאילו גם הם מצאו חופש. אני ישן היטב, ובקומי בבוקר אני מרגיש כמעט כמו על פסגת הר בשווייץ, השמים מתחתי.
אין ספק: אני מרגיש הרבה יותר טוב. השארתי את העבר מאחורי, תחום שאני בכלל מצטער שנכנסתי אליו. אני נהנה מהנינוחות המיוחדת שמקורה ביכולת לא להיות תלוי באיש, לא משנה עד כמה כוונותיו טובות.
מעבר לכל, כבר אינני תלוי בעצמי. אינני מרגיש כל מחויבות כלפי הבנאדם שהאכיל אותי וטיפל בי, שסיפק לי בגדים יקרים, שהסיע אותי במכוניתו, שריהט את מחשבתי בספרים אינטליגנטיים וחשף אותי לסרטים מעניינים ולתערוכות אמנות. בהעדר רצון לדברים האלה, אינני חייב כלום לבנאדם הזה, לעצמי. סוף-סוף אני חופשי לחשוב רק על מרכיבי הקיום ההכרחיים – הרצף הוויזואלי שסביבי, ומשחקי האוויר והאור. הבית מתחיל להידמות למשטח מתמטי מורכב, לוח שחמט תלת-ממדי. עדיין צריך להרכיב את החתיכות, אבל אני מרגיש שהן נוצרות במחשבתי.

שוטר קרב אל הבית. שוטר במדים, שיצא ממכונית הסיור החונה ליד שער הכניסה. הוא נושא את מבטו אל הגג, וזוג מבוגר, אלה שכנראה קראו לו, מסתכלים עליו.
נבוך, אני מתחבט אם לפתוח את הדלת. פיח מהאח מכתים את ידי ואת חולצתי.
"מר בלנטיין –?", שוטר צעיר ותמים למדי בוחן אותי מלמעלה למטה. "אתה בעל הבית?".
"אני יכול לעזור לך?", אני מעמיד פנים משכנעות של איש פרוורים שומר חוק, שהפריעו לו באמצע הפעולה האדוקה של הרכבת דבר-מה בשיטת עשה זאת בעצמך.
"קיבלנו דיווחים על פריצה, אדוני. חלונות הקומה העליונה שלך היו פתוחים כל הלילה – שניים-שלושה לילות ברציפות, אומרים השכנים שלך. הם חשבו שיכול להיות שנסעת".
"פריצה?", אני בהלם. "לא, הייתי כאן כל הזמן. למעשה, אני כלל לא מתכנן לצאת מכאן. אני מנקה את הארובות, נפטר מכל הפיח והאפר".
"בסדר גמור...", הוא מהסס לפני שהוא הולך, מרחרח אחר משהו לא תקין, כמו כלב המשוכנע כי ימצא ממתק חבוי. הוא בטוח שאני מנצל את חסות הפרוורים באופן מגונה כלשהו, כמו בעל מכה או פדופיל.
אני מחכה עד שהוא נוסע משם, נעלם אל תוך ההולוגרמה הפעילה יתר על המידה ששמה מציאות. אחר-כך אני נשען על הדלת, מותש מאזעקת השווא הזאת. המאמץ לחייך אל השוטר מזכיר לי את המרחק הפנימי הגדול שעשיתי בשבוע האחרון. אבל עלי להיזהר, להתחבא מאחורי פסאדות ההתנהגות הקונבנציונלית שבכוונתי לערער.
אני סוגר את החלונות הפונים אל הרחוב ופוסע בהקלה אל החדרים הפתוחים שמעל הגינה. הקירות יוצרים חללים שנראים כמו קופסאות גדולות עם אנטנות מכוונות אל האור. אני חושב על שיפועי הבטון במסלול המירוצים העתיק בברוקלנדס, ועל החדרים העצומים שנחפרו בצוקים הבוקסיטיים בכפר לה-בו בפרובאנס, שם החלה מרגרט להרחיק את עצמה ממני.
כמובן שהיתה פריצה, פריצה מסוג מאוד מיוחד.

חודש חלף, תקופה של התקדמות מרובה ומעט מכשולים. במטבח, ליד המקרר הריק, אני אוכל את האנשובי האחרון ועורך לעצמי ספירת מלאי. יצאתי למסע פנימי ארוך של נדודים, ואני הולך בשביל שחלקו רשום בתוך ראשי וחלקו בתוך הבית הזה, שהוא מבנה מורכב בהרבה משחשבתי. יש לי תחושה שיש בו יותר חדרים מהנראה לעין. בחללו הפנימי יש עושר שכלל לא הייתי מודע לו בכל שבע השנים שהעברתי כאן עם מרגרט. אור מציף את הכל, מרחיב את ממדי הקירות והתקרה. הרחובות השקטים האלה נבנו על שדה התעופה הישן של קוידון, ונדמה שהדשא של פרספקטיבות מסלולי ההמראה הישנים חזר כדי לרדוף את המדשאות הנקיות והמסודרות של הפרוור הזה ואת מחשבותיהם של אלה המטפחים אותן.
בשל ההתרגשות הזאת, זנחתי את מערכת החשיבה הרציונלית שלי. כמעט כלום לא נשאר במזווה – חבילת קוביות סוכר, שפופרת ממרח עגבניות, וכמה גבעולי אספרגוס מצומקים. אני מלקק את אצבעותי ומעביר אותן על תחתית קופסת הלחם. אני כבר מצטער על שלא הצטיידתי במלאי מזון ראוי לפני שיצאתי למסע הזה. אבל כל מה שהשגתי, תחושת החופש העצומה של דלתות פתוחות ושל דלתות נוספות שעוד ייפתחו, התאפשר בגלל יישום ההחלטה הרגעית ההיא.
למרות זאת, עלי להיזהר כדי לא להסגיר הכל. אני שומר על הופעה מסודרת במידה המניחה את הדעת, מנופף מחלונות הקומה השנייה לגברת ג'ונסון ומחווה תנועה מתנצלת לכיוון הצמחייה הגבוהה שבחצר. היא מבינה – אשתי עזבה אותי, דנה אותי לייאוש של חיים בעולם ללא אשה. אני כל הזמן רעב, מתקיים רק על תה ממותק. משקל גופי צנח; הורדתי בערך שבעה קילו, ויש לי סחרחורת כל הזמן.
בינתיים, העולם החיצון ממשיך להפגיז אותי עם הודעות חסרות חשיבות – ג'אנק מייל, עיתונים שמחולקים חינם, ומטר מכתבים מד"ר בארנס וממחלקת כוח-האדם של הבנק. הם נשרפים בלהבות חזקות וחמורות סבר, ואני מניח שכבר העיפו אותי. ברנדה באה לבקר אותי לפני שלושה ימים, ועדיין נדהמה מהתנהגותי העליזה. היא אמרה לי שהעבירו אותה למשרה אחרת, ושמשרדי פונה מתיקים ומרהיטים.
חריץ המכתבים משמע רעשים. אני מרים משטיחון המפתן שני עלוני פרסומת ומעטפת פלסטיק, דוגמית חינם לשוקולד חדש. אני קורע את האריזה ונועץ את שיני בלבה הצמיגית, חסר יכולת לשלוט ברוק המציף את פי. אני כל-כך המום מטעם האוכל עד שאינני שומע את צלצול הדלת. כשאני פותח את הדלת אני מוצא אשה, לבושה באלגנטיות בחליפת טוויד וכובע, כנראה אשת עורך-דין שמסייעת בהתנדבות כעובדת סוציאלית לבית-החולים המקומי.
"כן? אני יכול – ?" אני מזהה אותה בקושי, בעודי מלקק את שאריות השוקולד משיני. "מרגרט...?".
"כמובן", היא נדה בראשה, כאילו הטעות הטפשית הזאת בזיהוי אומרת עלי הכל. "מי לעזאזל חשבת שאני? אתה בסדר, ג'פרי?".
"כן, אני בסדר. הייתי מאוד עסוק. מה את רוצה?". תחזית עתידית מפחידה חולפת בראשי. "את לא רוצה לחזור...?".
"לא, מה פתאום. ד"ר בארנס התקשר אלי. הוא אמר שהתפטרת. אני מופתעת".
"לא, החלטתי לעזוב. אני עובד על פרויקט פרטי. זה מה שתמיד רציתי לעשות".
"אני יודעת". עיניה תרות את המבוא והמטבח. היא משוכנעת שמשהו השתנה. "דרך אגב, שילמתי את חשבון החשמל, אבל זאת הפעם האחרונה".
"בסדר גמור. טוב, אני מוכרח לחזור לעבוד".
"טוב". אין ספק שהיא מופתעת מיעילותי. "רזית. זה הולם אותך".

הבית מרפה מאחיזתו המגוננת. כשמרגרט כבר איננה, אני חושב עד כמה מהר שכחתי אותה. לא נשאר ולו בדל של חיבה נושנה. השתניתי, חושי התכווננו לכל הגלים הארוכים של הבלתי נראה. מרגרט נשארה בעולם מוגבל יותר, עולם של צוות שחקנים רפרטוארים גדול, במלודרמה הפרובינציאלית האינסופית ששמה חיים רגילים.
להוט למחוק את זכרה, אני עולה למעלה ופותח את החלונות כדי ליהנות משמש אחר-הצהריים. החדרים הפונים מערבה, מעל הגינה, הפכו למצפים ענקיים. אבק כיסה את הכל באובך הזייתי עם אור סגול, חלקיקי האור נאספים כשהם מכים על אדן החלון והשידה. מרגרט לקחה איתה הרבה רהיטים, והותירה חללים ומרווחים בלתי צפויים, כמו יקום מרחבי שנע לאחור, העתק של העולם שחלקנו יחדיו. אני ממש יכול לשבת בכיסא הוויליאם מוריס הנעדר שלה, יכול לראות את השתקפותי במראת האר-דקו החסרה שמסגרת הכרום שלה הותירה צל על קיר חדר האמבטיה.
תגלית מעניינת: החדרים אכן גדולים יותר. תחילה חשבתי שזוהי אשליה שמקורה במיעוט הרהיטים, אבל הבית תמיד היה גדול משחשבתי. עיני רואות עכשיו הכל כפי שהוא, ואינן מושפעות מסידור חפצי היומיום הקונבנציונלי, כמו ברגעים הספורים ויקרי הערך כשחוזרים מחופשה ורואים את הבית באור האמיתי.
מסוחרר מהאווירה מלאת החיים, אני עושה טעות טיפשית ונכנס לחדרה של מרגרט. יש לי תחושה משונה שהקירות אינם במקומם, כאילו הזיזו אותם כמה עובדי במה כדי ליצור תפאורה חדשה. אין זכר למיטה, והמזרן העירום שלה מוכתם ביין ששפכתי ערב עזיבתה, בזמן שהשתתפתי בצערו של מאהבה המשמים. נדדתי לאזור בלתי מוכר של החדר, מקום כלשהו בין חדר הרחצה של מרגרט וארון הקיר. שאר החדר נוטה לכיוון אחר, האור מסיג בכוח את הקירות. אני רואה את המיטה לראשונה, אבל נדמה שהיא רחוקה מאוד, כמו ספה ישנה בירכתי מחסן ריק.
דלת נוספת מובילה אל מסדרון רחב ושקט, וברור ששנים לא נכנסו אליו. אין מדרגות, אבל הרחק משם יש כניסות לחדרים נוספים, מוצפים באור מהסוג שקורן ממסכי שיקוף רנטגן. פה ושם שעון על הקיר כיסא מבודד, בחדר אחד, עצום בגודלו, אין כלום פרט לשידה, ובאחר חולש גוף העץ המבריק של שעון מטוטלת על הרצפה האינסופית המחופה בשטיח.
הבית חושף את עצמו בפני בצורה המעודנת ביותר. אני מופתע מהפרספקטיבות שלו, ורגלי מסתבכות בעצמן וכושלות, ואני מרגיש שקצב לבי המואץ מקדים אותי. אני מוצא קיר ולוחץ את ידי על טפט הפסים, אחר-כך מחפש את דרכי באור המוגזם אל המישורת. סוף-סוף אני מגיע לראשו של גרם מדרגות עצום, והמעקים שלו נרתעים תחת דהירתי אל הביטחון שמספקת הקומה מתחת.
אולי זה מסעיר לתפוס את ממדיו האמיתיים של הבית הזה, אבל מעכשיו והלאה אשן למטה. זמן וחלל אינם נחוצים מבחינתי.

לכדתי חתולה. החווייה של האיבוד העצמי בתוך ביתי שלי היתה כה מערערת, ועברה חצי שעה עד שהבנתי שיש לי שותפה קטנה, החתולה הפרסית הלבנה של גברת ג'ונסון. בעודי משוטט ברחבי ארמון מריאנבד, שכעת היה מאוכלס רק בקומה הראשונה, נכנסה החתולה לסלון מבעד לחלון הצרפתי, ונלכדה כשמשב רוח סגר אותו.
היא הולכת אחרי בידידותיות, ממתינה שיאכילו אותה, אבל הפעם אני הוא הזקוק לחסדיה.

***


חלפו חודשיים. וילת הפרוורים הקונבנציונלית הזאת היא למעשה המפגש בין עולמנו הקטן והמשלה לבין עולם רחב ואמיתי יותר. בדרך נס שרדתי, אף שמאגרי האוכל האחרונים שלי התרוקנו כבר לפני שבועות. כצפוי, מרגרט הגיע לביקור שני ואחרון. עדיין נדהמת מבטחוני העצמי ומגזרתי היפה והרזה, אמרה כי לא תהיה אחראית עוד לחובותי הנערמים. נפרדתי ממנה לשלום וחזרתי אל מתאבן הפודל, ארוחת הצהריים שלי.
המחשבה שלעולם שוב לא אראה את מרגרט העניקה לארוחתי הצנועה עונג נוסף, ואחר-כך הנחתי את מלכודת הכלבים בזהירות ליד דלת הסלון הפתוחה. הגינה המוזנחת, עם העשב שכבר הגיע לגובה הברך, משכה את חיות המחמד של שכני, חיות תמימות שהתגלגלו בשמחה לעברי בעודי יושב, מחייך, בכורסה, וסכין קצבים חבויה מתחת לכרית מפתה. בזמן שחולף עד שבעליהם מצלצלים בדלתי כמה ימים אחר-כך, מלאי תקוות-תמיד, אני כבר מספיק להסתיר את העצמות בבטחה במרווח שמתחת לקרשי הרצפה בפינת האוכל, מקום שהפך לארון הקבורה של בונזו, מייג'ור, יורקי ומיסטר פרד.
הכלבים והחתולים האלה, וכמה ציפורים שהצלחתי ללכוד, הפכו במהרה למזוני היחיד. יחד עם זאת, התברר כי שכני התחילו להשגיח ביתר שימת לב על חיות המחמד שלהם, ואני נכנעתי לגורל של דיאטת אוויר. למזלי, חברת ההשכרה של הטלוויזיות התערבה וסיפקה מקור נדיב למנות מזון נוספות.
אני זוכר את הבחור הצעיר והרציני עם מזוודת הכלים שהגיע לפרק את האנטנה בעליית הגג. הוא ביצע כמה ביקורי בית בשדרה, והחנה את המסחרית שלו במרחק מאה מטר מביתי. טיפסתי במדרגות אחריו, מוטרד מהאפשרות שגם הוא יילך לאיבוד במרחב הגדול של החדרים האלה.
למרבה הצער, נסיוני להזהירו הסתיים בלא כלום. כשפסע אל הראשון מבין החדרים הלבנים האלה – חדר עצום בגודלו, כמו האנגר של מטוס החצוב בחלקו העליון של קרחון – נדמה שהבין כי נכנס לשטח מסוכן. התגוששתי איתו בעודנו נעים הלוך ושוב בתוך העולם הלבן ההוא, כמו חוקרים ארקטיים שאיבדו כל חוש כיוון במרחק של כמה צעדים מהאוהל שלהם. שעה מאוחר יותר, אחרי שהרגעתי את פחדיו וסחבתי אותו במורד המדרגות, הוא נכנע בעצב לאימת האור והחלל.

***


שלושה חודשים – תקופה של גילויים מתמשכים ומעט הפרעות. העולם החיצון החליט סוף-סוף להניח לי לנפשי. כבר אינני פותח את הדלת, וכמעט איש אינו בא לבקר, אף שמגיעים מכתבי איום מהמועצה המקומית, ומחברות המים והחשמל. אבל אי-אפשר לערער את ההיגיון שלי, ואני משוכנע שהפרויקט שלי יושלם לפני שינתקו את המים והחשמל.
הבית מתפשט ומרחיב את עצמו סביבי. פלישת האור החושפת את ממדיו האמיתיים הגיעה עכשיו לקומת הקרקע. כדי לשמור על שפיותי, נאלצתי לסגת אל המטבח, לשם הזזתי את המזרן והשמיכות. אני נדהם מהעובדה שמרגרט ואני גרנו פעם בגוש הרחב הזה, ומוחותינו צימצמו אותו כל-כך.
אני מרגיש שקירות המטבח כבר מרחיקים את עצמם ממני. אני נמצא כאן כל היום, יושב על הרצפה, שעון על המקפיא. התנור, המקרר ומדיח הכלים הפכו לאובייקטים אנונימיים בתצוגה של איזו חנות מרוחקת. כמה זמן יכולה ההתפשטות הזאת להימשך? במקודם או במאוחר ייעצר התהליך, ובאותו הרגע ייחשפו ממדיו האמיתיים של העולם שאנחנו חיים בו, ממדים שמרכזי הראייה של מוחותינו החששניים הסתירו מאיתנו. אני נמצא על סף גילוי ייחודי, ייתכן שעל סף המקבילה לגילוי העולם החדש על-ידי קולומבוס. אני כבר משתוקק לבשר את החדשות לשכני ולספר להם שהווילה הצנועה של גברת ג'ונסון היא למעשה ארמון ורסאי!
לידי מונחות עצמותיו של טכנאי הטלוויזיה על הלינולאום הצהוב, כמו צלעות וגולגולת של גופת טייל שטעה במדבר, בתהליך ריקבון מתקדם.

במקום כלשהו מנסים לפרוץ דלת. אני מאזין לצרימת המפתחות כשמישהו מנסה לפתוח מנעול, ואחר-כך לקול הצעדים על מדרגות הפאטיו, לפני ניסיון נוסף לפתוח את החלון הצרפתי.
אני מנסה לעורר את עצמי ומדשדש ברחבי המטבח, משתדל לייצב את ידי על מכונת הכביסה המרוחקת. מפתח מסתובב ודלת נפתחת במקום כלשהו מעבר לפרספקטיבות השטיח העצומות של הסלון.
צעירה נכנסה לבית. היא מחזירה את המפתחות לתיקה ואני מזהה את ברנדה, מזכירתי לשעבר. היא נועצת מבטים במלכודות הכלבים המפורקת ליד החלון, אחר-כך מעיפה מבט על פני החדר, ולבסוף רואה אותי ליד הדלת, מתבונן בה.
"מר בלנטיין? סליחה שהתפרצתי ככה. חששתי שאולי אתה...", היא מחייכת בעידוד ומוציאה את המפתחות מתיקה. "גברת בלנטיין אמרה שאני יכולה להשתמש בצרור הרזרבי. לא ענית לטלפון, וחשבנו שאולי חלית...".
היא הולכת לקראתי, אבל באטיות רבה עד שנדמה שהחדר העצום, בממדיו המורחבים, נושא אותה הרחק ממני. היא מתקרבת אלי ונסוגה ממני בעת ובעונה אחת, ואני מפחד שתאבד את עצמה במרחב הפלנטרי של הבית הזה.
אני תופס אותה כשהיא פונה לעברי וחולפת על ידי, מגונן עליה מהסתערות הזמן והחלל החיצוניים.

אני משער שנכנסנו לחודש הרביעי. אינני יכול עוד לראות את לוח השנה על דלת המקרר, עד כדי כך המקרר התרחק ממני. אני יושב וגבי שעון על המקפיא שהוצאתי מהמטבח והעברתי אל המזווה. אבל קירות החדר הזה, שבעבר היה כה קטנטן, כבר יוצרים עולם משלהם. התקרה מרוחקת עד כדי כך שעננים יכולים להיווצר מתחתיה.
בשבוע האחרון לא אכלתי דבר, אבל אינני מעיז עוד לצאת מהמזווה, וכמעט לא זזתי ממקומי. אני יכול לאבד את דרכי בקלות אם אחצה את המטבח, ולעולם לא אצליח לחזור אל מקום המבטחים הידידותי היחיד שאני מכיר.
נותרה רק עוד נסיגה אחת. כל-כך הרבה חלל התרחק ממני, כך שאני ודאי קרוב אל הלבה הבלתי מצטמקת, שם שוכנת המציאות. הבוקר נכנעתי, לזמן קצר, לפחד פתאומי שכל זה מתרחש בתוך הראש שלי. ייתכן שבכוח ההסתגרות שלי מהעולם נדדה רוחי אל ממלכה ללא קני מידה או פרופרציות. שנים כה רבות ייחלתי לעולם ריק, ויכול להיות שבבלי יודעין הקמתי אותו בתוך הבית הזה. זמן וחלל התפרצו פנימה כדי למלא את הוואקום שאני יצרתי. אפילו עלה בדעתי לסיים את הניסוי, ואני נעמדתי וניסיתי להגיע אל הדלת הקדמית, מסע שנדון לכישלון כמו חזרתו של רב החובל סקוט מהקוטב הדרומי. למותר לומר שנאלצתי לזנוח את הניסיון הרבה לפני שחציתי את מפתן המבוא.
מאחורי שוכבת ברנדה בנוחות, פניה במרחק סנטימטרים ספורים מפני. אבל עכשיו גם היא מתחילה להתרחק ממני. היא מכוסה בתכשיט של כפור ונחה בשקט בתא המקפיא, כמו מלכה הממתינה להיוולד מחדש ולהתעורר יום אחד משנתה הקפואה.
קווי הפרספקטיבה זורמים ממני, מגדילים את החלל הפנימי של התא. בקרוב אשכב לידה, בארמון קרח שיתגבש סביבנו, סוף-סוף אמצא את מרכז היקום שבא לדרוש אותי.