מדוע אני לא משתתפת ביריד "צבע טרי"? – מאשה זוסמן
19 במרץ, 2009 | מאת ronenmen1 | קטגוריה: כללילא צריך להסביר מה זה יריד "צבע טרי 2" המתקיים בימים אלו במתחם תחנת הרכבת בתל אביב. בשבועות אחרונים הגיעו מכל עבר כמויות מרשימות של הודעות דוא"ל ודיווחים בתקשורת על האירוע. בכלל אני חייבת להודות שכל האירוע הזה מרשים ביותר. ביקרתי במתחם היריד באחד מימי ההכנות ולא יכולתי שלא להתפעל מגודל ההפקה ומן הארגון. צוות [...]
בכלל אני חייבת להודות שכל האירוע הזה מרשים ביותר. ביקרתי במתחם היריד באחד מימי ההכנות ולא יכולתי שלא להתפעל מגודל ההפקה ומן הארגון. צוות קטן של אנשים צעירים ונחמדים עבד במקצוענות וביעילות, האווירה הייתה נעימה ורגועה ביותר, המתחם משופץ ויפה, הרבה מאוד משתתפים, הרבה מאוד ציורים, רישומים, צילומים ופסלים. יש אפילו עבודות של אמני גרפיטי שקיבלו קירות גדולים במקום של כבוד בכניסה ליריד.
שוטטתי גם באתר האינטרנט של "צבע טרי" וראיתי את תכנית האירועים המרשימה לא פחות. הרבה דברים הולכים לקרות בשלושת ימי היריד – הרצאות, שיחות, מיצגים, סיורים, ואפילו שלושה פרויקטים חשובים למען הקהילה…
מעבר להערכה שלי לאיכות ההפקה אני גם רואה חשיבות לא מבוטלת בהופעתו של אירוע מסוג זה בעולם האמנות המקומי, הקטן והריכוזי. הגיע הזמן לקחת קצת כוח מהגלריות המסחריות ולאוורר את מנגנון תצוגת האמנות ומכירתה. אז אם הכל כל כך טוב וחיובי למה כבר שנה שנייה ברציפות אני מתנגדת לקחת חלק באירוע הזה?
התשובה שלי לא תהיה פשוטה ואני לא בטוחה שהיא תהיה משכנעת, ובכל זאת אני מרגישה מחויבות לתת אותה לעצמי ולהביעה באופן פומבי. הסיבה העיקרית לסירוב שלי היא תחושת המשת"פיות, הקונפורמיסטיות והצביעות שעולה מהאירוע, מן הקבלה וההסכמה המוחלטת עם סדר הדברים הקיים והשולט, בהליכה עיוורת בדרך של ניאו-ליברליזם המנכס ומאלף כל אפשרות לסירוב והתנגדות. ביריד לא שואלים שאלות. הוא רק משכלל, במקצוענות, יעילות, רוח טובה ובתוספת פילנתרופיה אופנתית, את מנגנון המסחר והנהנתנות. הכל בחבילה אחת – מכירות, גרפיטי בהזמנה, סדנת קעקוע, הרצאה על רפי לביא ופרויקטים הומניטאריים למען הקהילה. סופרמרקט לתרבות עם תוספת של מודעות חברתית מדומה.
האם זה מקומה של האמנות? האם זה תפקידם של אמנים, אוצרים, אנשי תרבות ואינטלקטואלים?
אני מתעקשת להאמין שלא. אני מתעקשת להאמין שאם יש לנו בכלל תפקיד בחברה הוא רחוק מלהיות רק המקשטים והמבדרים, וקשור גם בחיפוש אחר אלטרנטיבות ומודלים של חיים אחרים, אוטופיים אולי, אידיאליסטים אולי, אבל חדשים ועצמאיים.
אני לוקחת סיכון שאשמע צדקנית. אני גם מתוודה ואומרת שאין לי מענה אישי ועקבי לבעיות ההישרדות של אמנים, ובכל זאת אני רוצה להעלות שאלות לדיון. באווירה של קונצנזוס והסכמה כללית, רציתי להשמיע דעה אחרת.
מאשה זוסמן, אמנית
האם עבודות שלך שנמכרות אינן קורבן לפילנטרופיה אמנותית?
אילו אלטרנטיבות את מציעה לאמנים? הרבה מהמם לא מאוד אקטיביסטים, יש כאלה שרק רוצים ליצור
שלום מאשה. הבעייתיות אינה ברורה, וכיוון שכך- את אכן נשמעת צדקנית.
איפה בדיוק הבעיה? שאמנות נקנית בכסף?
אם כבר, הצלחתו של היריד תביא לכך שבמשך שנה יעשו פה תערוכות נטולות הקשר מסחרי, בלי שבאגף האחורי יתלחשו על מחירי העבודות ועל מע"מ, ולבסוף, אחת לשנה, יתנקזו העבודות אל מקום בו יימכרו לבעלי האמצעים ויאפשרו יצירתן של חדשות.
אכן, החשש מאמנות שתכוון ישירות אל מכירה בירידים ותנסה מראש לקלוע אל טעם הקונים- יש לו בסיס, אבל בכך אין כל חידוש.
מאשה מעלה סוגיה רלבנטית ומורכבת ביותר. כל הכבוד. הבעיתיות העיקרית בארוע כזה בישראל נובעת מהמחסור באלטרנטיבה אמיתית בעולם האמנות. במידה ובנוסף לגלריות המסחריות שבארצנו בעיקר מציגות אמנים מקשטים המתאימים את עבודותיהן לבורגנות שבעה, היו גם חללים דינמיים שהם לא למטרות רווח ובהן מוצגות תערוכות מאתגרות, ארוע כמו צבע טרי לא היה כל כך מעצבן בחנפנותו. אבל אין בסצינה המקומית, בניגוד לעולמית, הרבה במות לאמנות שואלת ולא מרצה. אמנים הופכים לליצני החצר. הרי אם מטרת כולם לרצות את האספנים אז עבודות מתריסות קשות וחזקות לעולם לא יתאימו לסלון הממוצע הווה אומר לעולם הן לא יוצגו על ידי גלריות. בארצות אחרות יש גלריות שמבינות שתפקידן להראות את הדבר החזק המעורר העכשוי וזה בדיעבד אולי גם יוביל לכסף. כאן כולם מתאימים עצמם לבורגנים ולמה שאנו חושבים שהם אוהבים כל זה מודגש ביותר בארוע כמו צבע טרי. מציגים בו גם אמנים טובים וזה יהיה פשטני וצדקני לאמר שהכל שם נורא אבל בהחלט יש מקום לשאול אודות המערכת המשומנת הזו שבה בעלי ההון מכתיבים את התרבות והטעם והאמנים הופכים לכלי המשרת ומרצה אותם. המקום כאן בוער והאמנות כן מתחנחנת כמה נורא. אגב מבין הגלריות המסחריות גלריה גבעון הפתיעה יותר מכל השאר שפשוט הציגו עבודות מביכות.
גם אני לא אציג בצבע טרי
למה?
כי לא הזמינו אותי
גם לא לתערוכה המקבילה שמאשה אוצרת פונקט באותו זמן במקום קצת קרוב לצבע טרי. נו הבדל גדול.
לפורת
מאשה לא אמרה שיש בעיה שקונים עבודות בכסף אלא שהיא חושבת שלאמנים יש מקום לחיפוש צורות חיים אחרות שלא הולכות בתלם וממושמעות כמו חיילים טובים שמבצעים פקודות ואז הולכים לעיתונות בשביל לבכות.
i just want to say how much i agree.
have nothing more to say at the moment. aspecialy when i have no hebrew keyboard
בצע טרי מייצר קהל אמנות "קניוני" , קהל שמתרגל לחפש רק את חדוות האירוע והבזקי הנצנצים -קהל שלעולם לא ינסה לבין מהי אמנות ופשוט יתרגל לחשוב על האופצייה הדקורטיווית בלבד. בצע טרי פשוט מוחק את הערך התוכני מהאמנות, הוא הופך אותנו לייצרנים אבודים המעדיפים להיתלות זה לצד זה בריקנות מוחלטת, בקוקטייל הזול של תחושת ה"אמן העכשווי", מ"הסצנה". חברים התעוררו מפנטזיית הכוכבות אתם מטפסים על טרנים של ספינות טובעות בחול, אין שם ולו טיפת מים, זה הכל יבש מרוב סמיכות וסירחון של כסף. תעבדו תהנו תיצרו ומספיק עם השמאלץ זה לא מחזיק יותר משלושה ימים.
קודם כל כמה הבהרות – אני לא נגד מכירות של אמנות. אם כבר – אני רק מצטערת שבעולם האמנות המקומי רוב העיסוק והעניין סביב מסחר. אבל גם זאת לא הנקודה. אני רציתי ועדיין רוצה לציין את העובדה שעם כל החיוביות שביריד הוא כל כולו אירוע שמנציח את הסדר הדברים הקיים – הסדר שבו "כסף וכוח" הוא שם המשחק, שבו כולם מחולקים לבעלי האמצעים (שבין השאר גם קונים עבודות אמנות ותורמים פה ושם לפרויקטים פילנטרופים) ולאלו שאין להם שום אמצעים בכלל (ולא רק לקניית אמנות). והתקווה הנאיבית שלי היא שלאמנים בתוך סדר הדברים הזה, שאיתו יש לי בעייה קשה, יכול להיות תפקיד נוסף, חוץ מלקשט את הבתים של בעלי האמצעים.
הרבה דברים טובים, מעניינים, ונכונים נאמרים כאן, אולם יש לי להוסיף מילה או שתיים.
לדעתי יש חשיבות ליריד מבחינת החשיפה המסיבית של הציבור לאמנות מ"בעלי ההון" ועד ל"פשוטי העם" (והדוגמאות לכך בבלוג של גלריית אלפרד הן מאוד משעשעות). אין ויכוח שאמנים צריך לחיות ממשהו וגם לשלם שכ"ד דירה (אני לא יודע מה איתכם אבל בעל הבית שלי אוהב לקבל אותו בזמן…) וכאן היריד מהווה מהלך מסחרי מאוד משמעותי שמתקיים בשנתיים האחרונות ומאפשר ללא מעט אמנים לחזור לסטודיו ולהמשיך ל"ייצר" את מה שהם יודעים הכי טוב – אמנות (טובה). הנקודה המרכזית אותה אני רוצה לחזק שמעלה מאשה היא על תפקיד האמן בחברה – אולי סוף סוף חלק מהאמנים יבינו ויתפסו את תפקידם בה – יש להתחיל להוציא את האמנות מהסטודיואים והגלריות לרחוב, לשתף את הציבור וליצור אירועים, לחשוף אותו ולשתף אותו בתהליך היצירה ולהנגיש קצת יותר את האמנות ואת הבנתה.
תפקידו של האמן הוא להבין לשינוי חברתי חיובי, ללמד, לחנך ולהעביר תובנות תרבותיות, חברתיות ורגשיות להם אנו כה רגישים. "כח אמיתי לא מראה כח" – כך אומר גרפיטי בסמטה אלמונית בת"א וכח לא נובע רק מכסף אלא גם מההמון ומגופי המדיה השונים שאם נוכל לתפוס אותם (הם כבר היו בהמוניהם ב"צבע טרי") – עכשיו רק צריך להביא אותם להרצאות בסטודיואים, לפתיחות של תערוכות, לראות את האמנות רחוב שמונחת להם מול העינים ולהסביר להם שאמנות קודם כל חווים, מבינים וממנה מתרגשים (ואחרי זה אולי גם קונים "כי זה יהיה נורא יפה בסלון" וגם מאפשר ל"יצרנים/אמנים" להמשיך ולהתקיים).
די אם האימפוטנציה ומספיק עם האוננות – יאללה בואו ונעשה אמנות.
יש מקום לכל מיני וריאציות של תצוגה ומגוון אופנים של עשיית אמנות, אלא שכמה דברים בהקשר ליריד צבע טרי אכן מטרידים אותי.
1) העובדה שאמנים מוצגים באופן לא מכבד בצפיפות מבלי שניתן לאפיין אותם ולהכיר גוף עבודה רציני.
2) העובדה שאמנים טובים מייצרים בשביל למכור אמנות מכירה נפוחת מימדים ספקטקולארית ובורגנית לעילא ( מה שלא קיים בהכרח בירידים בעולם)בלי טיפת רפלקטיביות ומבלי להפעיל ביקורתיות וחתרנות.
3) והכי מטריד הוא שילוב הידיים בין העירייה ובין המארגנים. והאינטרס שלה לחשוף את הבניינים ההיסטורים המשופצים שלה כחלק ממתיחת הפנים שהיא עושה לעיר על חשבון הנזקקים והמיקום של היריד במבואות יפו . זה בא כחלק ממגמה המבקשת למתוח קו גיאוגראפי בין ת'א ליפו וליהד את יפו .
קצת פרטים המסבירים על אתר התצוגה ועד כמה לא תמימה ההחלטה להפעיל מתחם זה
התחנה פעלה כתחנת הקצה המערבית של מסילת הרכבת לירושלים מאז נחנכה המסילה ב-26 בספטמבר 1892 עד ערב מלחמת העצמאות. בימי פעילותה, התחנה עמדה כחיץ בין שכונת מנשייה הערבית (שהוחרבה לחלוטין, והריסותיה קבורים תחת גן צ'ארלס קלור) לבין שכונת נווה צדק היהודית.התחנה פעלה כתחנת הקצה המערבית של מסילת הרכבת לירושלים מאז נחנכה המסילה ב-26 בספטמבר 1892 עד ערב מלחמת העצמאות. בימי פעילותה, התחנה עמדה כחיץ בין שכונת מנשייה הערבית (שהוחרבה לחלוטין, והריסותיה קבורים תחת גן צ'ארלס קלור) לבין שכונת נווה צדק היהודית.במלחמת העצמאות נלכדה תחנת הרכבת במרכז הקרבות בין ערביי יפו ויהודי תל אביב. התחנה שימשה את חברי האצ"ל כבסיס גיוס וכמפקדה, וממנה יצאו אל הקרב לכיבוש יפו.[2] עם הקמת צה"ל, הפך מתחם התחנה לבסיס צבאי.
באמת מקומם שאף אמן לא התיחס להיסטוריה של התחנה, ליפו הנמחקת ולהיסטוריה הטעונה של המקום. מקומם אך לא מפתיע… אמנם מצוין שכל כך הרבה אנשים הגיעו לראות אמנות אך אמנים מארגנים ואוצרים יכלו לנצל את הארוע לפחות חנפנות מחירים גבוהים ופנטזית מכירות. ובתגובה לאחד המגיבים תפקיד האמן הוא לא לחנך… די עם הפטרונות.
פבי מה זה בדיוק "להתייחס להיסטוריה של התחנה" אם לא לחנך. די עם חוסר ההחלטיות!
לפעמים "לא להיות" שם זה יותר מלהיות שם ובמיחד כשמדובר באומנות מסריחה מקפיטליזם.
כמה אמנים מכרו קצת עבודות ויצליחו לשלם החודש את החשבונות.
אל תדאגו אף אמן לא יתעשר מהיריד מקסימום יקנו סט מכחולים או איזה עדשה חדשה.
לאמן הרעב ללחם, חשבונות ומכחולים זה כמו לזכות בלוטו
תנסי שוב בשנה הבאה
איפה כל הסוכנים שלי ???
[...] שעברה כתבה הציירת מאשה זוסמן במארב כי יריד צבע טרי "רק משכלל, [...]
[...] שעברה כתבה הציירת מאשה זוסמן במארב כי יריד צבע טרי "רק משכלל, [...]
[...] שעברה כתבה הציירת מאשה זוסמן במארב כי יריד צבע טרי "רק משכלל, [...]