אורי ליפשיץ

בבוקר שישי הגעתי לסמינר הקיבוצים, שם יזמו, הפיקו והרימו שני סטודנטים יום עיון בשאלה הלא נורא מקורית אבל מה זה רלוונטית: "כשהתותחים רועמים המוזות…?" אז נכון שהרבה מה לחדש אין בנושא, אבל עדיין היו כמה דברים שאמרו שם שכדאי להעלות פה למען אלו שלא קוראים גלובס, ולכן אעלה את הכתבה כלשונה, ורק רוצה להגיד שאהבתי מאוד את דברי אורי ליפשיץ על כך שהוא "מאופיין בחוסר אופי מוחלט. זאת אומרת, אני גם באמצע משפט חוזר בי ממה שאמרתי. זאת אומרת לא מתעקש על דעה". הלואי על כולנו וכמובן גם עלי.

"כשפרצה המלחמה, מצאנו עצמנו, אנחנו הסטודנטים לתיאטרון-מחול, אחוזי רצון לעשות משהו. ומה שקפץ לנו לראש, זה רק דברים שקשורים לאמנות…" הסבירה הסטודנטית דניאל קינד, מה הביא אותה ואת חברה ללימודים פרם-שי חרמון, לארגן בשישי ה-17.1.09 יום עיון בסמינר הקיבוצים, שיעסוק בשאלה הנצחית מה מקום האמנות במלחמה.
היא קוראת ממכתב ששלח סיני פתר מניו יורק, על חוויותיו מהקרנת "ואלס עם באשיר". פתר שואל האם לאמנות יש השפעה על המציאות, ומסיים בתהייה "יתכן כי הרגישים שבינינו מכינים עכשיו את היצירה האמנותית הבאה על מלחמת עזה. על מפקדים שהורו, על תותחנים שירו על טייסים שהפציצו".  

היה משהו סוריאליסטי אבל גם מרגש בסטודנטים שלקחו פסק זמן מהמראות ומהקולות הבוקעים מהדרום, כדי להקשיב בנשימה עצורה לשאנן סטריט (הדג נחש), קובי ויטמן ("מלחמה אופרת רוק"), אורי ליפשיץ הצייר, נאווה צוקרמן (תיאטרון תמונע) ועדי שעל (להקת המחול 'ורטיגו') שדיברו על אמנות. את הפאנל הנחה אודי אלוני שנזף בסטודנטים על אדישותם, הסביר שהם צריכים להיות עכשיו בבלעין, והבהיר ש"ואלס עם באשיר" בא למרק את מצפונו של היוצר פולמן במקום לדבר על סבל הקרבן, ועל כך הוא כועס, וגם הוסיף ש"אני מדבר כיהודי, כי את המוסר של הישראלי אי אפשר להציל, אבל את היהודי עוד אפשר".

דיון על מקומה של אמנות בזמן מלחמה לא יכול שלא להתעסק בצורך להשפיע פוליטית. קובי ויטמן שנשאל על אופרת הרוק שלו, מספר: "כתבתי מהבטן סיפור אישי שלי בעקבות מילואים במבצע 'חומת מגן'. ורק כשהתחלנו להופיע, הבנתי שדרך הסיפור אנשים מקבלים כל מיני תובנות… גם כאלו שלא התכוונתי אבל כנראה נמצאות שם. יש כאן אמביוולנטיות מאוד גדולה; מצד אחד הייתי עם החיילים שנלחמים במחנה פליטים, ואני גם מתושבי הדרום שסובלים מטילים ובורחים עם הילדים שלהם, מצד שני יש כאן מסר אנטי-מלחמתי. ועם כל המטען הזה עלינו לבמה שבוע שעבר, ופתאום אותו חומר נהיה משהו אחר לגמרי…"

נאוה צוקרמן

אורי ליפשיץ: "אופרת הרוק של קובי מראה שהוא הלום קרב. היום יש דור שלם של הלומי קרב. בצעירותי הייתי בצנחנים בכל פעולות התגמול, ואני לא זוכר מהתקופה הזאת כלום. אז לקחתי את מחיקת הזיכרון כמתנה, ואני עובד ללא זיכרון בכלל." והוא מרחיב ומסביר את ההבדל בין ידע לבין מחשבה, וטוען שיצירה צריכה לבוא מתוך מחשבה ולא מתוך ידע.
נאוה צוקרמן: "למה בכלל לדון על אמנות בזמן מלחמה? הרי אנחנו האמנים במלחמה כל הזמן, כי אנחנו רואים. מה שיש ליוצר, זו זווית הראיה שלו. הוא מתבונן. ויש לו דיעה. אמן לא יכול להיות א-פוליטי. הוא מתבונן. אלו החמרים שלו. אנשים, חברה, שינויים".
אודי אלוני: אמן לא חייב כלום. אבל אם הוא מרגיש מחוייב, רק שלא יהיה חלק מתעשיית השלום. שיהיה מוכן לעמוד נגד הזרם".
שאנן סטריט: "אני חושב שאין אפשרות אחרת מלבד להגיב למה שקורה. וגם כשעושים החלטה מודעת לא להתייחס בכלל למה שקורה – אפילו זה, מגיב למצב".

השיחה נגעה בסימני השאלה שמציגה האמנות, ובאמנות מגוייסת, ובכך שלאמנות קשה להיות מיידית – היא צריכה זמן כדי לעכל וכדי ליצור. וכמה שעות מאוחר יותר, המציאות הופכת הצגת ריאליטי של קיטש ומוות, כשמהסלולארי של שלומי אלדר (ערוץ 10) בוקעות זעקות שבר, ועל המסך אל מול פני האומה, צועק ד"ר עזאלדין מג'יבליה "הבנות שלי מתו, יא רב!". פלסטינאי המחמד של התקשורת, זועק בשידור חי את מותן של שלוש בנותיו, שתי אחייניותיו ואחיו, מפגז טנק של צה"ל.

פורסם במקור בגלובס
מילים מילים - הבלוג של אסתי סגל