בגליון "דה מרקר וומן" האחרון התפרסמה כתבה בת עשרה עמודים על הנשים המשפיעות באמנות הישראלית. בפרוייקט מצולמות ומרואיינות 20 נשים הנושאות במגוון תפקידים משפיעים בשדה האמנות בארץ: אוצרות עצמאיות, אוצרות של אוספים פרטיים, אוצרות של מוזיאונים, מנהלות מוזיאונים, מבקרת אמנות, מנהלות גלריות, בעלות גלריות, חלקן גלריות אלטרנטיביות, יו"ר בית מכירות פומביות חשוב, אמנית, עורכות כתבי עת, ומנהלת אמנותית של עמותה.
במקביל לטקסט השוטף של הכתבת שני שילה, קיבלה כל אחת מהנשים משבצת ובה תמצית פועלה והאני מאמין שלה.
ואיזו כותרת ניתנה לפרוייקט? "אוצרת בית" – משחק מילים בסגנון מוספי הספורט, שחוץ מלשעשע לרגע את מי ששלף אותו, מרמז על מקומן הטבעי הנשים.
לא אטפל לכותרת האומללה, שכן ידוע שלא תמיד קיים קשר בין הכותרת שנקבעת על ידי העורך (במקרה זה עורכת), לבין המסר של הכתבה וכוונות הכתב. אך מיד בהמשך, כותרת המשנה כבר מרמזת על מטאפורה נוספת וטעונה יותר שמאמצת הכתבת: על פי התזה המוצגת בכתבה, הנשים שמרואיינות בפרוייקט הן בעצם גלגול עכשווי של מושג אשת האמן: "מאחורי כל אמן עומדת אשה – אבל כיום לא מדובר רק באשת האמן המסורתית, אלא באוצרת שמעניקה לאמן טיפול אישי ואוזן קשבת, ומקשרת בינו לבין השוק".
תיאור התהליך האבולציוני נמשך: "…וכאן לא נגמר הכיבוש הנשי, שכן גם הגלריות החשובות וכמה מהמוזיאונים הגדולים מנווטים בידי אלה שעד לאחרונה היו רק מודלים לרישום".

כל כך הרבה סטריאוטיפים וביטויים טעונים במשפט אחד. והכתבת ממשיכה להסביר: "…יש מי שמאמינים שעבודת האוצרות היא גלגול מודרני של התפקיד הותיק… הפונקציה של אשת האמן דורשת תכונות המיוחסות לרוב לנשים, כמו אוזן קשבת, תמיכה וטיפול מסור, שתמורתם נהנו הנשים שלצד האמנים הגדולים מהקירבה לעשיה המרתקת".
ובהמשך גם מסתבכת הכתבת עם עובדות שדווקא לא מסתדרות כל כך עם תאוריית "אשת האמן", כשהיא כותבת כי "רק בשנות ה-70 צצו נשים שהפכו לאמניות משמעותיות… בעוד שבקרב היוצרים יש חלוקה מגדרית כמעט שווה, הנשים הן אלה שמפעילות את רוב המנגנון המלווה את האמנות".
מי בסופו של דבר מטפל באמניות המהוות מחצית מציבור האמנים? "הנוכחות הגדולה של נשים בתחום (האוצרות, ניהול וכו')… היא במידה רבה שיקוף של רמת ההכנסה הנמוכה המאפיינת מקצוע זה בישראל". הנה סיבה, ואולי המשכורות הנמוכות בתחום הן התשובה הפשוטה והקצרה לאיוש רוב התפקידים על ידי נשים, ואולי אין כל צורך בתאוריית "אשת האמן"?

כאמור, הכתבה עוסקת במגוון נשים בעלות תפקידים שונים ומשונים בגופים גדולים וקטנים, ממוסדים פרטיים או אלטנרטיביים. מדובר בנשים שעוסקות במגוון פעולות: מנהלות ומפיקות, אוצרות קונות ומוכרות, סוגורת עסקאות, יוצרות, מבקרות, עורכות, כותבות. אך במסגרת מאמץ פלקאטי לתחום את הסיפור במסגרת של תופעה, נעשה שימוש במטאפורה הדרמטית של תפקיד "אשת האמן". על אף שהמושג טעון, מסעיר ורומנטי, השימוש בו ממקם את "הנשים המשפיעות באמנות הישראלית" בשבלונה שטוחה ושולית.

כשקראתי את הכתבה לא יכולתי שלא להיזכר באמנית הקרמיקאית הדס רוזנברג-ניר, שראיינתי למגזין העיצוב של "את" לרגל זכייתה בפרס "אנדי" היוקרתי בשנת 2006. באותה כתבה נכתב כי "מלבד ההתמודדויות הטכניות חווה רוזנברג-ניר התמודדות יומיומית עם היותה אמנית אישה. עבודותיה טעונות רעיונות חברתיים בינהם ביקורת נוקבת על מצב חוסר הסימטריה וחוסר הצדק לנשים יוצרות. לטענתה, "יוצר נשוי ליצירה שלו, לעומתו אישה נשואה לבעל ולילדים. מעבר לקשיים הפיזיים בתמרון זוהי פגיעה חזקה בריכוז. נשים שמרגישות צורך לפתח ולהגשים את עצמן מוצאות את עצמן בטירוף, לאמנים גברים יש את "אשת האמן"".
באותה נשימה שהיא מספרת כי היא "הולכת לעשות ואזה", היא גם כותבת על אותו לוח קרמי ש"אשתו של מאירוביץ תלתה לו תמונה". היא מתכוונת ליהודית הנדל, אשתו של הצייר צבי מאירוביץ, שספרה האוטוביוגרפי "הכוח האחר" תיאר את חייה כאשת אמן.
חלק מהעבודות בתערוכה סופגות את השראתן מתולדות האמנות והספרות, ביניהן יצירות נוספות שעסקו במושג "אשת האמן". למשל ב"האמן ומרגריטה" של בולגקוב, מתוארת "אשת אמן" קלאסית כנושאת כלים, תומכת, מעריצה, עפר לרגליו אשר יופיה ומסירותה אמורים להאיר ולהאדיר את כשרונו ויצירתו. רוזנברג-ניר טוענת שרק אישה יכולה לתפקד כ"אשת אמן" כזו, שכן נשים חונכו מילדות לטפל בעוד גברים חונכו כך שלעולם לא יוכלו לוותר על עצמם.
הדס עובדת בסטודיו שלה שנמצא בביתה, היא דאגה שיהיה לה "החדר משלה" ויש לה משפחה תומכת ומפרגנת, אך היא טוענת שזה לא מספיק, ושואלת בהומור מריר "איפה את אשת האמן שלי?"

ענת שטיין היא מעצבת ובלוגרית.