מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח

בין פדגוגיה רדיקלית לפרקטיקות של אמנות שיתופית

אדלה זלזניק 2008-08-16 10:25:15   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

שיחה על חינוך כפרקטיקה חברתית (ואסתטית) רדיקלית עם מרטה גרגורצ'יץ', בויאנה פשקור, מרייטיקה פוטרץ' ודמיטרי וילנסקי

מאגלית: אסף שור
בשנתיים האחרונות נעשה החינוך (לאמנות) נושא חשוב בתחום פרקטיקות האמנות החזותית, ולא רק ככלי מתווך בשימושם של מוזיאונים ותוכניות אמנות, אלא גם כפרקטיקת אוצרו?ת. על כל דחיפותו הפוליטית, מודל זה (שלמרבה הצער לא מומש מעולם) נחנך ב-Manifesta 6, בניקוסייה, קפריסין. תפישתה של התערוכה כבית ספר לאמנות, תפישה המעוגנת בסביבה המקומית, הוצגה בידי צוות האוצרות שחבריו היו מאי אבו-אלדאהאב, אנטון וידוקל ופלוריאן ולדובוגל, וכעת ממשיך אותה באופן חלקי פרויקט Unitednationsplaza של וידוקל בברלין. היא מבוססת על הרעיון של מוסדות הלמידה האספרימנטליים ההיסטוריים, ששילבו חיים קומונליים במבנה כיתה לא פורמלי, ונצרו את מורשת האוניברסיטאות החופשיות.

יתר על כן, כמה מוזיאונים לאמנות אימצו את המודל הזה על ידי כך שהתמקדו בפרויקטים ובהם קבוצות משתתפים שונות, וכן בחיזוקו של שיתוף הפעולה עם בתי ספר לאמנות ןאוניברסיטאות. בעידן של ניאו-ליברליזם גלובלי, המוזיאונים שותפים לדאגתן של האוניברסיטאות – העומדות כעת בפני התמודדות עם הסכם בולוניה, על נטייתו לבצע הומוגניזציה ורציונליזציה של החינוך הגבוה, במטרה לקבל תוצאות שיהיו נגישות ומדידות יותר בכל הנוגע לדרישות לפשט את תוכנם, לשליטה ביורוקרטית ולתרבות ממוקדת-תוצאה.
מוזיאונים, אומרת פרופ' אירית רוגוף, באשר הם אתרים של למידה בלתי פורמלית, צריכים לטפח מורשת פדגוגית רדיקלית, "פדגוגיה הכופרת בפשטות נגישותם של המידע, הניסיון או ההון התרבותי, ומחליפה אותה בשאלות של גישה".
רוגוף היא מיוצריו של פרויקט Academy: Learning from Art / Learning from the Museum (אקדמיה: ללמוד מאמנות / ללמוד מהמוזיאון), שיזמה לפני שנתיים תוכנית האמנויות של סימנס בשיתוף מוזיאון Kunstverein שבהמבורג, המחלקה לתרבויות ויזואליות בגולדסמית'ס קולג' בלונדון, מוזיאון MuHKA שבאנטוורפן ומוזיאון ואן-אבה באיינדהובן.

הפרויקט התמקד בעיקר ב"קבלת גישה לנושאים החשובים והדחופים של זמננו" כנגזרת של פדגוגיה רדיקלית (במובן של כיצד אנחנו יודעים דברים, כיצד אנחנו יכולים לקחת בהם חלק, להיות בעלי עמדה...), אך גם בקישור של נושאים דוגמת אקטיביזם, השתתפות ופרקטיקה אמנותית, ודה-מרקטיזציה של החינוך לא רק כמודל, אלא גם כשדה של פוליטיקה השתתפותית ויצירתיות תרבותית.
השיחה שלהלן תתמקד יותר בפרקטיקות השתתפותיות הקשורות לתיאוריות של המחנך והפילוסוף הברזילאי פאולו פררה ופדגוגיית המדוכאים שלו. היא מבוססת על כמה שאלות שהוצגו בפני אנשיו של פרויקט Radical Education (חינוך רדיקלי), המפותח בידי האוצרת בויאנה פשקור והאמנית מרייטיקה פוטרץ' (http://radical.temp.ci), ויתקיים ב-2008 בגלריה מודרנה שבלובלין.
הרעיון שבבסיס הפרויקט הוא יצירת פלטפורמה פתוחה של הפקה, החלפה והפצה של ידע, המבוססת על תפישת "חינוך למודעות ביקורתית" שהציע פררה. הוא מבקש לעבור לשלב אחר, כזה שמעבר לביקורת המוסדית, ובה בעת להתמקד בנושאים הנוגעים לאפשרות לחיות יחד מעבר לניאו-ליברליזם ולאופנים שבהם הוא תופש את האינדיבידואליזם, את הדמוקרטיה הליברלית ואת קפיטליזם השוק.

ההבדל בינו לבין האקדמיה שהוזכרה לעיל הוא שהוא מערב דוגמאות של חינוך "אופקי" ו"מלמטה למעלה" מן הטריטוריות הבעייתיות-פוליטית שמחוץ לאירופה, אלה שבהן התארגנות עצמית וחינוך עצמי הם כורח הישרדותי. לצד שני יוצרי הפרויקט הזמנתי גם את דמיטרי וילנסקי, אמן רוסי וחבר פלטפורמת  Chto delat / What to be done (שטו דלאט / מה לעשות), וכן מחבר תיזה על חינוך עצמי, ואת מרטה גרגורצ'יץ', אקטיביסטית וסוציולוגית, שתתרום את דעתה כבעלת ניסיון בתחום.

בכתב העת "Academy", אירית רוגוף מתייחסת למוזיאונים כאתרים של פדגוגיה רדיקלית. לפרויקט שלך קראת "חינוך רדיקלי". תוכל להסביר למה אתה מתכוון במונח הזה? אל מי פונה הפרויקט שלך ומי יהיה מעורב בו?

בויאנה פשקור: "חינוך רדיקלי לא מתייחס לדיסציפלינה או לגוף ידע, כפי שניסח זאת הנרי ג'ירו, אלא מציע סוג פרקטיקה ועמדה שמטילה ספק במוסדות מקובלים של למידה מוסדית, ובהנחות שהתקבלו בנוגע להפקת, החלפת והפצת ידע. חינוך רדיקלי הוא גם אינטרדיסציפלינרי בטיבו. הוא מטיל ספק בקטגוריות היסודיות של כל הדיסציפלינות, ויש לו משימה ציבורית: הפיכת החברה לדמוקרטית יותר.
"מה שאנחנו רוצים לעשות בפרויקט שלנו הוא להציע אסטרטגיות שונות בנוגע לאופן שבו קבוצות שונות יכולות להשתתף בפיתוח וביצירה של כלים, חומרים ותהליכים שיאפשרו להן ללמוד ולרכוש יכולת להשתתף בעולם. יושם דגש על השתתפות מודעת בגוף ראשון ועל מחשבה עצמאית/אוטונומית, המניבות למידה ולא הוראה, על הבניה של ידע השתתפותי ועל ההפצה שלו בהקשרים סוציו-תרבותיים שונים. אנחנו מקווים להפעיל את הכוח המודר-כביכול שמחוץ למערכת האמנות ומערכת החינוך, ומקווים לפרוץ כמה בריתות חלל ותרבות הנתפשות כמובנות מאליהן".

מה אתם אומרים על קביעתו של פררה, שלפיה "לחינוך למודעות ביקורתית יש הכוח לשנות את המציאות"?
מרטה גרגוריץ':
"לצד שיתוף פעולה ודיאלוג, ביקורת היא כלי הכרחי עבור פעילויות חברתיות. הדיאלוג נכחד כמעט לחלוטין בעידן הקפיטליזם, שפועל לפי עקרון הניפוץ וההשמדה של קשרים חברתיים. אנחנו חיים ב'חברה אילמת', שמונעת דיאלוג כדי 'לכבד את החוק', ומנטרלת כל הגות או ביקורת. התוצאה היא התפישות הניאו-ליברליות – ורבליזמים ואקטיביזמים.
"לפי פררה, ורבליזמים מקריבים את הפעולה, ואקטיביזמים חסרים את ההגות. הפרקטיקה המהפכנית של פררה – שינוי החברה באמצעות חינוך למודעות ביקורתית – כבר מיושמת בדרום אמריקה, בייחוד במדינה שהיתה הראשונה לבחור בבן האוכלוסייה הילידית לנשיא. פררה טען שדמוקרטיה צריכה להפוך לדרך חיים לפני שתהפוך לצורה פוליטית. העמים של בוליביה מיישמים כיום את הדמוקרטיה הישירה הזו באופן כזה, שמדי יום הם דורשים רדיקליזציה של המדיניות של מורלס באמצעות פעולות פוליטיות ישירות – הפגנות וכדומה. הבחירה של 'ממשלה נוחה להשפעה' לפני מעט יותר משנה לא היתה סופו של המאבק שלהם למען חברה אגליטריאנית – הוא רק התחיל".

מה פירושם של המושגים חינוך "אופקי" ו"מלמטה למעלה"?

מרייטיקה פוטרץ': "בעניין הפצה אופקית של ידע התייחסתי לפרקטיקה שפותחה באקרה, מדינת האמזונס שבברזיל. ב-2006 ביליתי בה כמה חודשים. ב-15 השנים האחרונות, אקרה עברה פיקסליזציה לטריטוריות חדשות, דוגמת שמורות שבטיות וטריטוריות אינדיאניות, לצד טריטוריות אורבניות בנות-קיימא. הטריטוריות החדשות האלה הן תוצאה של שיתוף פעולה בין הממשלה והקהילות המקומיות. אני רוצה להוסיף שיצירת שמורות שבטיות – או 'אזורים מוגנים', כפי שכונו לאחרונה ב'International Herald Tribune' – היא מדיניות כלל-עולמית מאז 2004.
"אנחנו עדים לטריטוריאליזציה מסוג חדש. הקהילות המתגוררות בטריטוריות החדשות הן ישויות מאורגנות עצמאית, ובבסיסן הן יוזמות מלמטה-למעלה. הן מתמקדות בהעצמה של האוכלוסייה שלהן עצמן. חינוך הוא תחום העיסוק הראשון במעלה שלהן. חינוך – למידה ושיתוף ידע – הוא נושא ראשון במעלה בטריטוריות החדשות של אקרה, אבל דבר דומה אפשר לומר על כל ברזיל וגם מעבר לה. למדנו שההון של החינוך, הבלתי גשמי לכאורה, הוא ערובה לעושר של האומות. היום, המדינות העשירות ביותר הן אלה שמערכות החינוך שלהן הן החזקות ביותר. המודעות הזו חשובה אפילו יותר בהקשר של ברזיל, המדורגת במקום הראשון בעולם מבחינת הפער בין עשירים לעניים – דבר שאומר שיש גם פער עצום בכל הנוגע לחינוך.

"הטריטוריות החדשות של אקרה, אף שהן עשירות במשאבים טבעיים ובמשאבים אינטלקטואליים גם יחד, לא יכולות לקוות לחינוך באיכות גבוהה מן הסוג שהעולם העשיר דורש – אבל, הודות לכושר ההמצאה שלהם, תושבי אקרה מארגנים את הדברים אחרת. המטרה שלהם היא להתאים את החינוך במיוחד לקבוצות מסוימות בקהילה. ההיררכיות המבוססות מוטלות בספק, והחינוך מאורגן באופן שיש לו היגיון מבחינת הקהילה. דוגמה מעוררת השראה לכך היא אוניברסיטת היער (University of the Forest), שמטרתה להביא בכפיפה אחת ידע של אוספי גומי, אינדיאנים, אקדמאים ומדענים כדי לחבר את הניסיון המקומי עם המדע המערבי.
"אני רוצה להוסיף שאוניברסיטת היער התחילה לפעול לפני שלושים שנה; היא יושבת בקרוזיירו דו סול, עיר באמצע היער, עם 21 מוצבי מחקר ביער (אחד מהם על ספינה), ומזה שנה מפעילה גם תוכנית לבית ספר תיכון, ששמה ספלורה. ההיסטוריון מרקוס ויניציוס נבס, מריו-ברנקו, סיפר לי שהרעיון לאוניברסיטת היער עלה לראשונה בפגישה בעיר היער מרשל טאומטורגו. הרעיון היה להפוך את עיר היער למעבדה גדולה. האנשים שחיים ביער לא רצו להמשיך להיות אובייקטים של מחקר. הם רצו לחלוק את הידע שלהם על קרקע שווה עם אחרים.

דמיטרי, האם אתה מוצא שהתפישה של חינוך עצמי כארגון עצמי היא דבר הכרחי במדינות המאופיינות באי-יציבות של הספירה הפוליטית ובהעדר צורות הולמות של חינוך פורמלי? אני חושבת בעיקר על רוסיה, כמו גם על מדינות מזרח-אירופיות אחרות, שההתמוטטות של מערכות פוליטיות קודמות יצרה בהן מעין ריק בחלל הציבורי והחברתי. האם יש לזה משהו במשותף עם המצב בברזיל שמרייטיקה דיברה עליו, או עם הודו ודרום אמריקה?
דמיטרי וילנסקי:
"פרקטיקות של חינוך עצמי כארגון עצמי חשובות מאוד במקומות שבהם מוסדות המדינה, ובייחוד האוניברסיטה והאקדמיות, מו?נעים בכוחו של שיח שמרני ונעשים למקומות ריאציונריים פאר-אקסלנס.
"התפקיד שלהם שונה למדי מזה שבמרכזי הקפיטליזם, שבהם אתה חייב לחתור תחת הגל הנוכחי של 'ידע' קפיטליסטי, כאשר החברה כולה, או לפחות המטרופוליס, עוברים תהליך של 'להיעשות אוניברסיטה', אבל במעין הרבעה תעשייתית של מעמד יצירתי. ואנחנו צריכים להיזהר מאוד בנוגע להבדלים האלה.
"פרקטיקות של חינוך עצמי היו חשובות מאוד במסורת התרבותית של רוסיה. הרומן 'שטו דילאת?' ('מה לעשות?', 1863) של ניקולאי צ'רנישבסקי מציג דוגמה ספרותית מבריקה. חוגים מחתרתיים כאלה, לעתים עברייניים למחצה, שמהווים אופוזיציה למוסדות הכוח הרשמיים, הצליחו להפיק כמה מהתופעות המרשימות ביותר במחשבה ובתרבות הרוסיות. בלי להתחשב במיקומם בשוליים, הם הרימו תרומה שאין לשער את חשיבותה לניצחון ההיסטורי על מבנים מפלצתיים ודכאניים. הנסיונות שלהם מקבלים משנה משמעות וחשיבות ברגע ההיסטורי הנוכחי.
"הייתי אומר שבמצב ברוסיה, שבו מוסדות רשמיים נעשים יותר ויותר דכאניים ושמרניים, וחסרים אפילו את רוח ההמצאה של הקפיטליזם, תפקידן של קבוצות קטנות העוסקות בפרקטיקה של חינוך עצמי אינו רק חשוב מאוד, אלא שהוא גם עניין של דחיפות ושל שרידה. הבעיה עם חינוך רדיקלי היא שאנחנו צריכים לזכור את העובדה שפאולו פררה מדגיש – את 'ההבדלה בין חינוך סיסטמטי, שאפשר לשנות רק באמצעות כוח פוליטי, לבין פרויקטים חינוכיים, שאותם יש לבצע עם המדוכאים בתהליך ארגונם'.
"הבעיה של ההשוואה הישירה בין מדינות של קפיטליזם פריפריאלי היא שיש להן רמות שונות של ניידות עממית, והדבר משפיע מאוד על הדרך שבה אנשים בהן יכולים לקחת את העניינים לידיים".

הפלטפורמה שטו דלאט/מה לעשות, במסגרת שאתה פועל בה, פותחת חלל בין תיאוריה, אמנות ואקטיביזם. העיתון שלה, שנקרא "חינוך עצמי", יהיה אחד מהפרויקטים של דוקומנטה 12 המתקרבת. אם נחזור למוזיאונים ולמוסדות האמנות, אני תוהה מה אתה חושב על חינוך בלתי פורמלי בתוך מוסדות – גלריות ומוזיאונים לאמנות, לדוגמה. כמו שאתה יודע, בשנים האחרונות הפך החינוך לפעילות שהיא כמעט שקולה ליתר הפעילויות של המוזיאון, ולא כפי שהיה בעבר. כמו כן, השנה, אירוע האמנות הגדול ביותר, הדוקומנטה, שם דגש מיוחד על חינוך.

דמיטרי וילנסקי: "אני חושב שנושא החינוך במסגרת מוסדות תרבות הוא חשוב מאוד, ובמיוחד היום. ברור למדי שהנטייה הזו היא חלק מן האג'נדה המסורתית של פרויקט ההארה. הפונקציה של מוסדות התרבות כאוצרי הטעם הציבורי נמצאת בסכנה ותחת איום מצד תעשיית התרבות, שהולכת ומתקרבת לבידור פופוליסטי יותר מאשר לחינוך נאור, אבל אני חושב שאת התפקיד של המוסד המתקדם לכאורה לא צריך עוד להבין כמקום שבו באה הסקרנות הב??טלה הרגילה של הציבור הבורגני על סיפוקה המרומם. להפך. זה צריך להיות מקום שבו אנשים שונים יכולים להשתתף באופן פעיל בהפקת תרבות. באמצעות התוכניות החינוכיות אנחנו צריכים לנסות להביא את המוסדות האלה לציבורים שונים לחלוטין – אלה שבצדם של המדוכאים". 

"Relational Aesthetics" של ניקולא בוריו, שפורסם ב-1998, יצר מעין מסגרת תיאורטית עבור קבוצות אמנות שהיצירות שלהן התמקדו ביחסים בין-אישיים ו"היו זקוקות לציבור כדי שיושלמו" (פליקס גונזלס-טורס). אסתיקה יחסותית, לפי המחבר, "שופטת יצירות אמנות בהתבסס על היחסים הבין-אנושיים שהן מייצגות, מפיקות ומקדמות".
יתר על כן, אמנות השתתפותית או מעורבת חברתית, שעליה אנחנו מדברים כאן, מביאה להבנה סיטואציונלית של תרבות, הבנה סיטואציונלית של חברה גלובלית. המטרה שלה היא לא להפיק יצירת אמנות שעל הקהל להשלים, אלא להפיק סיטואציה. בסיטואציה הזו, שמבכרת תהליך קולקטיבי על פני ניסיון אינדיבידואלי, האמן הוא רק אחד המשתתפים, והאחריות על התוצאה, תפקיד המחבר, משותפים.
קלייר בישופ, מבקרת אמנות המתגוררת בלונדון, מוצאת שה"דמוקרטיה" הזו בעייתית, וטוענת שהאפקט האסתטי של העבודה לוקה בחסר אם הוא אינו תוצר ורעיון של אמן (יחיד). היא טוענת שבאמנות מעורבת חברתית, "האסתטיקה מוקרבת על מזבח השינוי החברתי", ומסבירה את האמירה הזו בתיזה שלפיה ביקורת האמנות מעריכה פרקטיקות אמנות "יחסותיות" (אמנות מעורבת חברתית, אמנות מבוססת קהילה, קהילות אקספרימנטליות, אמנות דיאלוג, התערבויות השתתפותיות...) לפי ערכן האתי – מודל טוב או גרוע של פרקטיקה השתתפותית?
הואיל ומרייטיקה פוטרץ' ודמיטרי וילנסקי מעורבים מאוד שניהם בפרקטיקות של אמנות שיתופית, ופרויקט חינוך רדיקלי מטפח בפירוש אמנות כהתנסות קולקטיבית, ביקשתי מהם להתייחס לטענתה של בישופ.
מרייטיקה פוטרץ': "עיצוב לעולם אינו ניטרלי. אביא דוגמה מן הפרקטיקה שלי: השירותים היבשים שבניתי עם ליאת איזקוב, ארכיטקטית ישראלית, וקהילת לה-וגה בקראקס, ונצואלה, ב-2003. אני חייבת לציין שהקהילה של לה-וגה דנה בצבע וביופי הכולל של השירותים היבשים, לצד הפונקציה והאתיקה של הפרויקט. זה מיתוס, שיופי מנותק מפונקציה ואתיקה. הקמתי מחדש את השירותים היבשים בכל מיני גלריות ומוזיאונים. שם הם הפכו למקרה מחקר. הם יצאו מן ה'ממשי' כדי להפוך הן לתיעוד והן למדומיין של החברה שלנו".

בויאנה פשקור:
"עקבתי אחר הדיונים בנושא 'פרקטיקות יחסותיות' שהזכרת, וכן אחר הכתבים של רנסייר בנושא אמנות שעברה פוליטיזציה, שאותם מביאה בישופ כאחת מנקודות ההתייחסות של הטיעון שלה.
"פרקטיקות יחסותיות, מבחינתי, אינן רק פרקטיקות שכוללות שיתופי פעולה מוצלחים יותר או פחות, אלא קודם כל גם יצירות אמנות אוטונומיות וקונקרטיות. כאן מתרחש הפרדוקס; איך אפשר להעריך את היצירות האלה על בסיס שיתוף פעולה מוצלח או גרוע אם המערכת הביקורתית בדרך כלל אינה אפילו חלק מתהליך היצירה שלהן?
"היחידים שנמצאים מבחינה 'אתית' בעמדה שתאפשר להם להעריך את העבודות האלה ככאלה יהיו המשתתפים שהיו מעורבים בתהליכים. הנקודה שלי היא שצריך לבדוק לא רק את הפרקטיקות השיתופיות, אלא גם את המערכת הביקורתית ואת הכלים שלה, ושצריך גם, בהקשר זה, להעביר אותם לשדה אחר של מחשבה, כזה שנמצא מעבר לאובייקטים ולתהליכים של אמנות.
"אפשר להביא דוגמה מתוך תחום חקר המערכות – ומערכת האמנות בכללותן – שבו השינוי מופיע רק לאחר שהחברים במערכת מסוימת מתנסים בחוויות שמחוץ לרשת השיח שלהם, כלומר, בכל מה שאין להסביר מתוך הלוגיקה הפנימית של המערכת עצמה. זה מה שמוביל להפקה של ידע מעבר לדברים הידועים כעת. זו היתה נקודת המוצא עבור פרויקט חינוך רדיקלי".

דמיטרי וילנסקי:
"אני שותף לדאגה של בישופ. האסתטיקה היא אכן נושא חשוב מאוד. אבל אני חושב שזו תהיה טעות גדולה להתעלם מכך שבתוך הפרקטיקות החברתיות היחסותיות והנסיוניות מאוד האלה מתפתחות צורות חדשות של אסתטיקה. הן לא בולטות מאוד לעין, ואולי לא מפותחות דיין, אבל אנחנו חייבים להיות זהירים מאוד איתן, שהרי בזמנו פיתח האוואנגרד קשרים הדוקים עם תרבות העם הפופולרית.
"אני חושב שכעת אנחנו עדים ללידתן של צורות מעניינות מאוד, שלא יכולות אפילו להתאים לרעיון האינקלוסיבי של צורה ואסתטיקה שירשנו מן הזמנים המודרניסטיים והפוסט-מודרניסטיים. יש משהו חדש באוויר, ואנחנו צריכים להיות זהירים מאוד איתו. אבל אני מדבר ממקומם של האמנים שאיכשהו חושבים שאנחנו צריכים לדחות את הקולטורליזציה של תופעות חברתיות חשובות מאוד.
"אני אוהב מאוד מגמה חדשה שאנחנו עדים לה: יוזמות חברתיות רבות מסרבות להיות מיוצגות בספירה התרבותית. לבסוף הן הבינו שהייצוג הזה יכול לסכן את משמעותן החברתית. וזה יצר גם בלבול גדול בעולם האמנות.

"אני חושב שאמנות צריכה לבצע בחירה אחראית ולנסות שוב לבסס את הדיסציפלינה שלה עצמה. מובן שאני לא מדבר על כך שאמנות צריכה להיות אמנות לשם האמנות. אם אני מציע לחשוב מחדש על האוטונומיות של האמנות, אני חושב יותר בכיוון של Autonomia Organizzata (אוטונומיה מאורגנת) שכוננה תנועת הפועלים האיטלקית.
"הרעיונות של אוטונומיה תרבותית כארגון עצמי פוליטי יסייע לנו לתבוע מחדש את כוחה של האמנות להשפיע על החיים ועל הפוליטיקה. והכוח המסוים הזה מגיע מבחינה של צורה ושיטות אסתטיות. אבל בה בעת אנחנו לא צריכים להתבייש בדברים של תעמולה פוליטית טהורה. התבוננו בפסטיבלים ובגלריות המסחריות – הם מלאים כדי 99% באובייקטים ואירועים שהם רק מודעו?ת לקפיטליזם. אנחנו זקוקים לתעמולה משלנו. אבל בואו נקרא לה תעמולה, לא אמנות". 

פורסם במקור בכתב העת "Maska" לאמנויות הביצוע, חורף 2007

הערות:
1. Irit Rogoff, “Academy as Potentiality,” in A.C.A.D.E.M.Y., Revolver, 2006, p. 18.
2. Claire Bishop, “The Social Turn: Collaboration and its Discontents,” Artforum International, February 2006, pp. 178–183.

אדלה זלזניק, בעלת תואר שני בהיסטוריה של האמנות, היא אוצרת של תוכניות ציבוריות במוזיאון לאמנות מודרנית בלובלין. היא כותבת על אמנות ויזואלית ועל פירושה בכתבי עת סלובניים ובינלאומיים.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
כתבה מרתקת (ל"ת)
Gretel

אי-מייל פורסם ב-09:22 ,17/08/2008
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה