סבי זכרונו לברכה, יעקב ברנשטיין (1991-1916), נשא את האמונה הקומוניסטית כל ימי חלדו, מנעוריו בריגה של שנות השלושים ועד שנת חייו האחרונה בנצרת-עילית שבגליל התחתון. הוא ראה את כיבושה של לטביה בידי הצבא-האדום ב-1940, את שדות הקטל שאחיו נספה בהם במלחמת העולם השנייה, את גרמניה המזרחית ההרוסה, את סילוקו מן המפלגה בראשית שנות החמישים ואת השבתו אליה מקץ כמה שנים, את הסתאבותו של המנגנון האידיאולוגי בשנות השישים והשבעים ואת ראשיתה של הפעילות הציונית המחתרתית בשנות השבעים והשמונים. ב-1990 הביא אותו הגורל לישראל, והוא קיבלו בחירוק שיניים.
סבי זכרונו לברכה, יעקב ברנשטיין, חי שנה אחת בלבד במדינת היהודים בטרם הכריעו אותו שנותיו והגלות שנגזרה עליו בעשור השמיני לחייו. שלא כמרבית ה"עולים", על אף יומרתה של המדינה החדשה להיות המולדת ה"אמיתית" לכל נידחי יעקב באשר הם, הוא תפס את ההגירה לישראל כמה שהיא: גלות. הוא מעולם לא חש קשור אליה: ב-1948 לא עלץ, ב-1967 זעם, וב-1990 היה מרותק יותר ל"מהפכת השירה" הלטבית מאשר לגורלותיה של מדינה זרה לחופי הים התיכון. סבי זכרונו לברכה, יעקב ברנשטיין, היה אדם לפני שהיה יהודי.
מעטים הם יהודי ברה"מ שראו את הדברים נכוחה כפי שראה אותם סבי. במשפחתנו הוא היה אחד משני הנציגים הבודדים של הקומוניזם, ובקהילתו היה אחד האנטי-ציונים המעטים בין רבבות ומאות אלפי ציונים בגלוי ובסתר. אלו ידעו את אשר ידעו: אנו, יהודי ברה"מ, חיים כאזוקים בלפיתת נחש ולגימות האוויר הקצובות שלנו הן הכיסופים למדינה האחת הזאת, כיסופי ציון. כיסופים אלו גדלו ככל שגדל הפער בין גן-העדן הקומוניסטי לגן-העדן הציוני לאחר ניתוק היחסים ב-1967. הערגה לישראל החלה ללבוש מידות מיתיות, והתפתחה תרבות שלמה של הערצה כלפיה - החל בספרות ובעיתונות המחתרתית, עבור בתופעת "אסירי ציון" (שהתיאטרליות שבה גברה ללא עוררין על השפעתה המעשית: ההגירה היהודית מברה"מ בשנות השבעים היתה נרחבת למדי) וכלה בבדיחות המעלות על נס את המדינה העברית ושמות ללעג את אויביה.
"שלושת הסעיפים הראשונים בתקנון צבא ההגנה לישראל:
לא להיכנס ליחסי מסחר עם האויב.
לא לשחק בכפתורי מדיו של המפקד בעת שיחה עמו.
במידת האפשר, לא להשיא עצות למפקד בשעת קרב".
"ב-1812, קוטוזוב נתן לצרפתים להגיע למוסקבה, חיכה לחורף הרוסי והביס אותם. ב-1941, סטלין נתן לגרמנים להגיע למוסקבה, חיכה לחורף הרוסי והביס אותם. ב-1973, סאדאת נתן לישראלים לצלוח את תעלת סואץ, והתיישב לחכות לחורף הרוסי".
"שתי שוחות זו מול זו במדבר סיני: ישראלית ומצרית. הישראלים צועקים:
- מוסטפה!
חייל מצרי קופץ מן השוחה:
- אני!
ירו בו והרגו. צועקים שוב:
- עלי!
- אני!
ירו בו והרגו.
- מחמוד!
- אני!
ירו בו והרגו. לבסוף פיצחו המצרים את התרגיל, והחליטו לנסות אותו על הישראלים. צועקים:
- חיים!
דממה. אחר-כך צעקה מן השוחה הישראלית:
- מי ביקש את חיים?
- אני!
ירו בו והרגו".
הבנתם? טעם לוואי לכיסופי ציון הסובייטיים היה גזענות סמויה נגד הערבים. גזענות זו, על אף היותה משנית ביחס ליעד העיקרי, כובש-הכל, היא רמז מן הרמזים לכך שהיה בכיסופים האלו דבר-מה לא הגון, לא כן, שמידה של כזב היתה מונחת ביסודם. היהודים לא היו היחידים שכוננו אופוזיציה אינטלקטואלית ופוליטית בברה"מ; הדיסידנטים יצאו להפגנות נגד הפלישה לצ'כוסלובקיה, הלטבים חגגו בסתר את יום עצמאותם, באסיה התיכונה התפללו בהיחבא במסגדים, ערכו טכסים סו?פיים והפיצו ספרות דתית במחתרת. לכאורה, במה נבדל כתב-עת מוסלמי מחתרתי בבאקו מכתב-עת מחתרתי ציוני בלנינגרד? לא בהרבה, אם לא ניקח בחשבון הבדל אידיאולוגי פעוט, שבעטיו עמי ברה"מ חיים כיום במדינותיהם העצמאיות ואילו מכיסופי ציון נותרו שוד ושבר, בכי ונהי: האופוזיציה האנטי-סובייטית נאבקה להרוס את המערכת הטוטליטרית, ואילו האופוזיציה הציונית ביקשה להשתחרר מכבליה באמצעות הגירה ותו לא. האופוזיציונרים האחרים הושיטו יד תומכת לעמיתיהם ברפובליקות השונות, אך הציונים היו טרודים בעיקר בזכויות האדם היהודי וצפצפו על המאבק לחירות של שכניהם ה"אנטישמים". כיסופי ציון לא היו מעולם מאבק לזכויות אדם במובנו המלא של המונח, ולא היו בשר מבשרה של התנועה הדיסידנטית - ויסלחו לי יוסיף מנדלביץ', הרמן ברנובר, אידה נודל ואנטולי שרנסקי.
אפרים סבלה
"עצרתי במרחק של עשרה צעדים מן המשפחה היהודית. הבחנתי בשפה שבה דיברו. זו היתה העברית. לשונם העתיקה של היהודים, אשר מדברים בה אך ורק בישראל. בתקופת חיי הקצרה בארץ הזאת שיננתי לא יותר מעשר מלים, וגם אותן שכחתי כשנטשתי את ישראל לעולמים... כוכבי הזהב והכסף המשושים שרפו את עיני בבוהקם, וחשתי כיצד הדמעות זורמות במרוצה על לחיי. דמעות של ייאוש ושל בדידות זאבים נוראה".
(אפרים סבלה, "מכור את אמך").
אפרים סבלה (נ. 1928, בבלרוסיה) היה עיתונאי ותסריטאי סובייטי לא כושל ולא נרדף. בסוף שנות השישים ובראשית השבעים הוא הפך, כמעט שלא מרצונו, לאחד מגיבורי המאבק הציוני ליציאה מברה"מ, ולאחר שביתת שבת קולקטיבית הותר לו ולרעיו לסלק את עכוזיהם מן המדינה. ב-1971 הוא הגיע לישראל, ובאין דרך להתפרנס מן הקולנוע התמסר לכתיבה ספרותית. עד מהרה יצר לעצמו שם של אחד מסופריה הבולטים של הגולה הרוסית, ואפילו תורגם כמה פעמים לעברית ("הדרך אל האושר", "שן בינה", "את צודקת, אמא"). מוקיריו - ואני ביניהם - רואים בן מעין שלום עליכם של ימינו, הכותב אפוס יהודי טרגי-קומי שלאחר השואה, אך עושה זאת באכזריות, בציניות ובאירוניה כפולים ומכופלים. בהומור מהול בבכי הוא מתאר את התרסקותם של כיסופי ציון בהגיע החולמים אל חופי ציון, את המנוסה היהודית מישראל (הוא עצמו נטש לארה"ב בטריקת דלת ב-1977) ואת דינו של המהגר בשנית ובשלישית אל ארצות הנכר לאחר שהמולדת החדשה הקיאה אותו. ב"מכור את אמך" יהודי ליטאי, ניצול שואה הנשוי לבתו של אחד הרוצחים מן הגטו, נס מישראל אל מערב ברלין ומותיר מאחור את בתו, נכדתם של רוצח אנטישמי ושל אחת מקורבנותיו, שהמירה את אמונתה הקומוניסטית באמונה ציונית קנאית. ב"עצרו את המטוס - אני ארד" מגולל מהגר יהודי היושב במטוס שמחזירו מוושינגטון למוסקבה את תולדות חייו וגלותו בפני פלוני המתגלה לבסוף כסוכן של הק.ג.ב. ב"שלום לך, ישראל", ספר תיעודי למחצה אשר השמועה אומרת שיצא בארה"ב במימון אש"ף, מספר סבלה עצמו את תולדות מאבקו הציוני, מתאר את ההלם ואובדן הדרך שבגילוי ישראל האמיתית, ומאיר את המניעים שדחפו אותו להפנות עורף ליעד שלו, אמר, הקדיש את כל חייו. זוהי קינה על חזון שאבד ועל יומרתה הכוזבת של ישראל לגאול את היהודי הנודד, יומרה שכופה עליו נדודים חדשים.
***
"גורלה של ישראל נחרץ, ואין זה סביר שהיא תשרוד עשור נוסף. בלב מר ושוקע אני חושב שבשנת 1985 המדינה הזאת לא תימצא עוד על מפת העולם. היא תיבלע ללא רחמים וללא הפסק על-ידי שכניה הערבים שיסתערו עליה בחרון יוקד, ובמקום המושבות היהודיות שגאלו את השמות התנ"כיים מתהום הנשייה, רוחות מדבר תפזרנה חול על פני קברי אחים, כמו אלו שהעלו עשב לאורכה ולרוחבה של אירופה ב-1945".
(סבלה, "שלום לך, ישראל", 1977).
סופיה רון (נ. 1968, בלנינגרד) היא תושבת ההתנחלות אפרת, עיתונאית ב"וסטי" וב"מקור ראשון", טוענת רבנית ובעלת תואר שני במדע המדינה. בשנות השמונים היא היתה פעילה במחתרת הציונית בעירה, ובהגיעה לציון ב-1988 התנחלה בחברון. כעבור ארבע-חמש שנים חזרה העבודה לשלטון והחל תהליך אוסלו.
רון פרסמה מספר רב של מאמרים ורשימות, וספר אחד בלבד: "לעבור את פרעה", שראה אור בשלהי 1995. הספר מתאר פנטזיה פוליטית עתידנית, שבה השמאל הטוטליטרי (קרי: הקומוניסטי) משתלט בדרכי עורמה על ישראל, מסדיר בהסדר חפוז את יחסי השלום עם מדינות ערב ועם אש"ף במחיר קריעת חלקי מולדת, וכולא את מתנגדיו במחנות ריכוז בנגב. במקביל תוקפת סוריה הבוגדנית את ישראל ופורצת מלחמה שמביאה בסופו של דבר להסתלקותם של הערבים הפלסטינים מן הארץ ולהפיכה צבאית בתוכה. השלטון החדש משחרר את אסירי ציון, מגייס צבא גדול האמון על ערכי העם והמולדת, ויוצא למחות את עקבות החרפה שהמיט על ישראל השמאל נטול הערכים. בסיכום הספר מתוארת ירושלים בפריחת האביב, מלאה זוגות אוהבים. מעל כתפי הבחורים המתחבקים משתלשלים רובים, והגיבור הראשי יוצא לחפש את אהובתו שהופרדה ממנו במחנות.
סופיה רון
סבלה ורון מתארים, כל אחד בדרכו, את השוקת השבורה שבפניה עומדים הנכספים לציון. הוא והיא אוספים את שברי החלום מן הקרקע הישראלית התחוחה, אך בעוד סבלה מציג את שברי הרסיסים לראווה באנקת יגון, רון מדביקה אותם מחדש. שניהם מבינים שהחזון היה למרמס, אך היא זו שיודעת כיצד יתקון המעוות. היא זו שיודעת, מפני שבשבתה בציון היא רואה בעיני רוחה את ציון הדמיונית של לנינגרד. היא כותבת את חלומה מחדש. סבלה, לעומתה, נואש בשבתו בגולתו השנייה. היא מאמינה שהאשם הוא במציאות שיש לשנות, אך הוא השכיל להבין שאם החזון אינו תואם את המציאות, החזון הוא שהכזיב.
כיסופי ציון היו אצל סבלה לכיסופי נטישתה של ציון. גורלו של היהודי הנצחי חזק מן הניסיון הציוני להטותו לנתיב הגואל. מדינת ישראל היא האסון הגדול ביותר שהתרגש על העם היהודי מאז השואה, והיא שתמיט עליו את החורבן שעליו חולמים האנטישמים. כור ההיתוך הציוני, שאליו נדחסה כל ההיסטוריה היהודית לדורותיה, נסדק והתבקע. התבשיל עלה על גדותיו. "היהודים נסים מישראל", כתב סבלה ב"מכור את אמך". "המוכים בגלות רצים הנה ללקק את פצעיהם. אלו שהתאוששו כאן וצברו כוחות שוב בורחים אל הגלות".
***
"ב.ס. מגדף את ישראל בקנאות. בחמת זעם. ברשעות. לדעתי, אדם אדיש לא יכול לקלל כך. אלה קללותיו של אוהב. אוהב שאהבתו נרמסה. חוללה. אלה אינן חרפות וגידופים, אלא בכי-קינה".
(סבלה, "שן בינה")
הקינה על החזון המרוסק אין פירושה קבורתו. אדרבה; ניתן להמשיל את סבלה לילד המזיל דמעות למראה ציפור מתה על כף ידו, וממאן להיפרד ממנה. ביצירתו נמזגים זה בזה הגרוטסקה של הווי הגולה הניצב על רסיסי האשליות וכיסופיו הישנים לציון. רשת מושלכת אל העבר בתקווה לדלות פנינה מן הים העכור. הוא מספר בהתרגשות כמו-ילדותית על נשיא מדינת ישראל המנחם את שומר ראשו הרכוב על אופנוע שנחבט בכביש העולה לירושלים, ואז יורק ארס בסיפור על חסיד אומות עולם פולני המקבץ נדבות ביד-ושם לאחר שגורש ממולדתו בעוון "ציונות". אנו עדים להתנגשות בין עולם ה"מבוגרים" הציני לעולם החלומות הילדותי, שפוקע בנגיעה הקלה ביותר. המציאות הישראלית חייבה את המהגרים אליה להביט בה ובעצמם בעין קרה, שקולה ובוגרת. אלו שלא היה בכוחם לעמוד במשימה מפלחת הלב מילטו את נפשם.
ב"שלום לך, ישראל", מניעיו של סבלה לקריעה מן הציונות הסובייטית מרגשים בתמימותם: ויתורה של תנועת העבודה על ערכי הציונות המקוריים (בעיני הנכספים לציון) והסתאבותה לכדי מנגנון סוציאליסטי משומן החולב כסף מיהדות הגולה; גסות רוח; זלזול בכבוד האדם ובחייו; התנשאות על המהגרים; היעדרה של לכידות לאומית נחושה ופיצול מעמדי ועדתי; כפייה דתית; שאננותו הקטלנית של הצבא המנוון; ניצול מצוקת הגולה לצרכיה הציניים של הממשלה; חדלונן של הקהילות היהודיות העתיקות בגלל תקומת ישראל. הבעיות שנראות לרבים מאיתנו כבעיותיה העמוקות והחמורות ביותר של המדינה, כאלו המאיימות עליה יותר מכל - הקזת הדם האינסופית והגזל שחוו הפלסטינים, למשל - מוזכרות אצלו ברפרוף אקראי, כמו היו הערות שוליים לטרגדיה האמיתית של אי-עמידתה של ישראל בערכים שהתקבעו לה בדמיונו של המהגר היהודי הסובייטי.
צא ולמד מכאן שבמותם זוכים כיסופי ציון במחזור חיים שני. הביקורת העזה נגד ישראל אינה נטולת פניות, אלא נובעת מאהבה עיוורת, פשוטו כמשמעו, שעודנה נחבאת עמוק בנימי נפשם של סבלה ושל רעיו לאסון למניין ולרבבה (בהם גם אבי שלי). שליטתה של הציונות על מוח האדם חזקה לאין שיעור מיכולתה המעשית להוציא את עצמה אל הפועל. אולי פה טמונה הטרגדיה הגדולה ביותר שלה: הפער הבלתי נסבל בין הדמיון למציאות מרחיק את בניה הנלהבים ביותר של האידיאולוגיה שבנצחונה התודעתי חותמת על גזר דינה שלה למוות.
"כאומה אנו עומדים על סף תהום והחבל מתהדק על צווארנו במהירות קטלנית. המאה הזאת תחלוף ובמאה הבאה לא תהיה עוד אומה יהודית. היא תיחקק בספרי ההיסטוריה כמופת לכושר הישרדות מפעים, לתבונה עמוקה ולאורך רוח חסר תקנה. ואל בניה ובנותיה של האדמה הזאת, אם הם עצמם יחיו וישכילו שלא להשמיד את כל החי, יביט מכותלי הכנסיות בעיני יהודי נוגות שאר בשרנו האחרון, בן האל אשר יצא מבטן האומה שאיש לא אהב".
(סבלה, "שלום לך, ישראל").
