מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
אברהם מקבל את פני המלאכים, רפאל

אברהם מקבל את פני המלאכים, רפאל

--

"כי זה הפרי עודו ירוק": פרויד, היידגר, דרידה

עודד וולקשטיין 2005-02-07 02:47:15   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

נביט בשירים שנכתוב, בילדים שנוליד, באהובים – והנה הם זרים כל-כך, רחוקים כל-כך; ואיך לא יהיו זרים ורחוקים. הרי מינינו אותם על מותנו, הפקדנו אותם על שעתנו האחרונה. מה אנחנו מלבד ידיעת מותנו

תן מוות משלו לכל אחד,
אלי, מיתה שמחייו תבקע -
חיים בהם אהב, בהם הו?כ??ה.

כי אנו רק קליפה, עלה בלבד -
תוכנו הוא המוות הגדול
והוא הפרי, סביבו ייסב הכל.
(ריינר מריה רילקה, מתוך "ספר העוני והמוות". מגרמנית: משה זינגר).

במסה "מעבר לעקרון העונג" נדרש פרויד לסתירה כביכול שבין יצר האין לבין היצרים שומרי החיים: "אין צריך לומר, שהאורגניזם מבקש למות רק על-פי דרכו". אבל מה פשר המשאלה הזאת? כיצד ניתן ליישב בין הדרך  מהלכם החד-פעמי של חיי אדם  ובין האפלה האנונימית הנפערת באחריתה? האם אפשר בכלל לתת סימנים במוות  לשוות לו פ??נים, לחרות בו את תולדותיה של הדרך שקדמה לו?
מראשיתם, החיים חבים ל"דחף לשוב אל הדוממות". למול החוב הזה, מסביר פרויד, נערכים יצרי החיים (ארוס)  לא כדי למחוק אותו, אלא כדי לפרוע אותו לשיעורין. יצרי החיים פורטים את הדחף למות למעות קטנות, מוליכים אותו צעד-צעד בעקבות חלומותינו, תשוקותינו, שברונות לבנו. הדחף למות סובב במעגלים, מאריך בשבילים צדדיים, תועה בפיתולי הרחובות  זו הדרך שיצרי החיים מוליכים אותו במבוכיה. ככל הדרכים בעולם, גם הדרך הזאת מעכבת את ההולך בה: היא אורבת לו במהמורות, נוגפת את פסיעותיו במכשולים. הדחף למות מוסיף להתקדם, אבל נפילותיו התכופות שורטות בו את פרקי חיינו. הוא הולך ומתקרב ליעדו, אבל בתוך כך הוא הולך ומזדקן בקורותינו  זוכר את הרפי האלמוות שידענו בזרועות אהובינו, משנן את המיתות שמטו עלינו כשאלה הלכו מאיתנו. בקצה הדרך, בשעה שבה הדחף למות כורע  מותש מתלאותיו, על-סף הגשמתו  הוא ניבט אלינו בדיוקננו שלנו: עוד מעט נמות, אבל יהיה זה מוות בצלמנו. עוד מעט נמות, אבל מותנו יספר על כל הסמטאות שאליהן סטינו כדי לאחר להגיע אליו, על כל האהבות שבהן ביקשנו לשחד אותו: שלא יבוא, עדיין לא.

לשמע הבשורה על הולדתו של יצחק, אברהם פורץ בצחוק. צחוקו מתפשט בחלל מותו המתקרב, כובש את מרחביו. ניתן לומר שאברהם צוחק בחזהו של יצחק שטרם נולד. אברהם מת מצחוק, אבל גם נולד באמצעותו


עדיין לא, כי "מלאכים שבאו מרחוק/ מצאו כי זה הפרי עודו ירוק" (רילקה): החיים, אומר סנקה, הם לעולם קצרים מדי. והפילוסוף הגרמני מרטין היידגר מוסיף: החיים לעולם עתידים להיות קצרים מדי בעבור ההוויה (Dasein); המוות הבא עליה בחטף אינו מחיש את הבשלתו של פריה, אלא קורע אותו מן העץ ומשליך אותו לארץ בעודו ירוק. הדברים תובעים הבהרה מסוימת. בחיבורו הגדול "הוויה וזמן" תבע היידגר מידי הפילוסופיה לתולדותיה את עלבונה של ההוויה. על-פי היידגר, אין לזהות את ההוויה עם מה-שיש  עם המערכים המקיפים אותנו, מכלכלים את זהותנו ומדריכים את התנהלותנו בעולם הזה. אדרבא, רקמתה המצופפת של הרשת הזאת היא שמחניקה תחתיה את נוכחות ההוויה. סדר הקיום של ההוויה הוא זה של האפשרי  או, במלים אחרות, זה הרחוק מרחק רב ככל האפשר ממצע המציאות האקטואלית. והמרחק הזה רב דיו רק על גבולו של המוות. כך, ההוויה אינה אלא הוויה-אל-מוות: "הקרבה המירבית אל האפשרות להיות-לקראת-המוות מושגת במרחק הרב ביותר מכל דבר ממשי" (היידגר, "הוויה וזמן").

ההוויה היא פחד המוות: בכוחו היא מהגרת אל הארץ המובטחת רק לה. ה"חיים" שאנו מקדישים לשיכוכו של הפחד הזה הם גירושה של ההוויה מן האתר היחיד שבו היא יכולה להיות


ההוויה חוצבת את קיומה כאפשרות מאפשרות מותה. היא אינה הוו?י?ה אלא במותה; האפשרות היחידה השמורה לה היא זו של אי-אפשרותה. כך, במושגיו של היידגר, ההוויה היא האפשרות של אי-האפשרות. את מרבית שעותינו אנו מבלים הרחק ממעמדנו כהוויה  משמע, הרחק ממותנו. אנחנו אומרים ש"כולם מתים" אבל מתכוונים לומר "כולם מתים, ואני עתיד לחיות לנצח". אנחנו נאחזים בבתינו ובאהובינו ובנכסינו ובשמותינו, ומתחרשים לקולה של ההוויה, המצווה עלינו להניח הכל מאחור ולעקור לחלל של מותנו הממשמש-ובא. ההוויה יכולה לנשום לרווחה אך ורק במרחבי אי-אפשרותה. תהיה זו נשימה מקוטעת ורדופה, אבל גם רחבה לאין-מידה: חרדה שאין לה ש?ם וחירות שאין לה גבול ישמשו בה בערבובייה. הנופים האבודים של ק?צ?נו? ישתרעו לכל מלוא העין, ואנחנו נכרע תחת האימה ובה בעת נדע שזה ביתנו, ומעולם לא היה לנו אחר מלבדו. כי ההוויה מתגוררת בתוך אי-אפשרותה  היא מישירה את מבטה אל המוות בתור שכזה, היא אינה אלא המבט אל המוות בתור שכזה. ההוויה היא פחד המוות: בכוחו היא מהגרת אל הארץ המובטחת רק לה, בעיניו היא מרגלת אחר אורחותיה. ה"חיים" שאנו מקדישים לשיכוכו של הפחד הזה הם גירושה ההולך ונמשך של ההוויה מן האתר היחיד שבו היא יכולה להיות.
לשם דוגמא, אפשר לחשוב על תגובתו של אברהם בשעה שהתבשר על הבן העתיד להיוולד לו: "וייפול אברהם על פניו ויצחק..." (בראשית י"ז, 17). נבואת הבן מעמתת את אברהם עם דמותו של היורש העתיד לקום לו. במידה רבה, ההבטחה האלוהית ממחיזה בדמיונו של אברהם את אפשרות מותו. אפשר להיזכר בשיר שהקדיש יצחק לאור לבנו: "... ש?ד/ אמך מצטמק אל גרונך, שערי/ חומק אל ראשך, חיי/ מתבזבזים..." (בתוך "אוהב ימים"). אבל חייו של אברהם, דווקא בשעה שהם מתבזבזים אל אפשרות מותו, מתהווים בה. לשמע הבשורה על הולדתו של יצחק, אברהם פורץ בצחוק  פורץ אל תחום מותו, נוחל אותו. צחוקו של אברהם מתפשט בחלל מותו המתקרב, כובש את מרחביו. ניתן לומר, שאברהם צוחק בחזהו של יצחק שטרם נולד  משמע, במרחב האפשרות של אי-אפשרותו, בתוככי נבואת מותו. צחוקו של אברהם ממזג היסטריה, אוזלת נשימה ואובדן שליטה עם התגלות, השתררות ורווחה. אברהם מת מצחוק, אבל גם נולד באמצעותו. צחוקו במקום הזה הוא צחוקה של ההוויה עצמה.

ההוויה נכספת אל המוות, אבל ההוויה המחקרית של היידגר אדישה לכל מה שעתיד לבוא אחריה. היא מיטיבה את ישיבתה בכס מלכותה, משקיפה על המוות המשתפל למרגלות ארמונה ואינה רוצה ממנו כלום

 

מרטין היידגר

במושגיו של היידגר, ניתן לומר כי זהו הצחוק הכבוש בשורשי כל הדברים. ההוויה קודמת לכל, וממילא ניתוח עקרוני של מערכיה (מעין זה שפורש היידגר) הוא ראש-וראשון לכל עיון וחקירה, בבחינת תנאי מקדים לכל מחשבה, בירור, שיפוט. היידגר גודר את עיוניו הפילוסופיים בגבולות נוקשים מאין כמותם: הניתוח הקיומי של ההוויה מתיימר להיות חף לחלוטין מהנחות היסוד, אורחות החקירה ודרכי ההמשגה של תחומי הידיעה האחרים, אשר בתורם נסמכים עליו ונגזרים ממנו, לרוב בלי שיביאו זאת בחשבון. העיון ההיידגריאני מציג את עצמו כרגע קדם-תיאורטי, קדם-מדעי, ולפיכך ככזה שלא ניתן להוכיח אותו או לערער עליו. תור ההוכחות והערעורים יבוא אחר-כך, ורק על יסוד הניתוח הקיומי של ההוויה.
כדאי לשים לב לפער שמסתמן בין דרך היותה של ההוויה לבין אופן ההתבססות של העיון ההיידגריאני: ההוויה אינה הוו?י?ה אלא במה שממתין לה מעבר לגבולה. אין לה אפשרות לבד מזו של אי-אפשרותה. המחקר בהוויה, לעומת זאת, מתבצר מאחורי גבולותיו, מתרווח בתחום אפשרותו. בכך הוא מתנכר לאפשרות "מותו"  משמע, לתחומי החקירה המשתרעים מעבר לגבולותיו. ההוויה נכספת אל המוות, ואינה נושמת אלא בחיקו. אבל ההוויה המחקרית של היידגר אדישה לכל מה שעתיד לבוא אחריה. היא מיטיבה את ישיבתה בכס מלכותה, משקיפה על המוות המשתפל למרגלות ארמונה ואינה רוצה ממנו כלום.
זהו בדיוק הפער שדרכו מסתנן הפילוסוף הצרפתי ז'ק דרידה אל העיון ההיידגריאני. בספרו "Aporias" מקדיש דרידה עיון דקדקני לכמה מן הפסקאות המרכזיות ב"הוויה וזמן". האומנם הגבול החוצץ בין עיוניו הקיומיים של הפילוסוף לבין תחומים אחרים של ידיעה, ובכלל זה של מחשבה על המוות (אנתרופולוגיה, היסטוריה, פסיכולוגיה, תיאולוגיה וכך הלאה) בטוח כל-כך, מוגן לכל אורכו מפני מסתננים? האומנם ההוויה הפילוסופית של היידגר אינה משוטטת עוד מראשיתה בשטחי הפקר ובאזורי ספר, גונבת את הגבול החוצץ בינה ובין מחוזות המחשבה שהיא נשבעה להחרים?

אם היידגר צוחק, הוא עושה זאת בחזה הרחב לאין מידה של המחשבה האנושית על המוות לגלגוליה ולמסורותיה. המחשבה שהוא מתיימר להיבדל ממנה במחקרו. בעל כורחה, מחשבתו של היידגר מספרת במותה


לא ניתן לעמוד במסגרת זו על המהלך המורכב שבאמצעותו מערער דרידה על ההבחנה ההיידגריאנית בין ההוויה ובין אופנים אחרים של קיום, ובעיקר בין מחקרה של ההוויה ובין שדות עיון אחרים. דרידה מראה כי יכולתה של ההוויה להשיג את המוות "בתור שכזה" כרוכה בשלילתה של יכולת זו ממש. ההוויה מתייחדת ביכולתה להתייחס אל העולם "בתור שכזה", ולכן המוות  מותה של ההוויה  אינו אלא מותה של היכולת להתייחס אל העולם "בתור שכזה", החרבתה עד היסוד של יחסת ה"בתור שכזה". ואם כך, יכולתה של ההוייה להשיג את מותה "בתור שכזה" מובילה בהכרח לחוסר יכולתה להשיגו "בתור שכזה": הסגולה המתווה את גבולותיה של ההוויה היא שמוחקת אותם, ותנאי האמת שלה הם שמדיחים אותה אל חוסר האותנטיות. הוא הדין בעיון הקיומי ה"טהור" של היידגר בתכונותיה של ההוויה: דרידה מראה, כי מחקרו של הפילוסוף רדוף בכל מבואותיו ומוצאיו על-ידי רוחות הרפאים של הסמלים, הת?ימות והמוטיווים ששיטתו הגלתה מתחומה. היידגר מייסד את עיוניו על מה שלפי תפישתו מיוסד על העיון הקיומי שהוא עורך: התפישות היהודיות, הנוצריות והמוסלמיות בדבר המוות, מושגים רווחים בדבר חטא ואשמה וכיוצא בכך. במונחיו של היידגר, אפשר לומר כי מחקרו ה?וו?י באפשרות מותו, משתרע הרחק מעבר לגבולותיו. אם היידגר צוחק, הוא עושה זאת בחזה הרחב לאין מידה של המחשבה האנושית על המוות לגלגוליה ולמסורותיה, המחשבה שהוא מתיימר להיבדל ממנה במחקרו. בעל כורחה, מחשבתו של היידגר מספרת במותה, מעידה על מה שמחוצה לה ומעבר לה. 

באשר נהיה, מזכיר לנו דרידה, לא נהיה אלא במה שמעבר להיותנו. לא נעיד אלא על המוות שמפניו אנחנו נשמרים ושבו אנחנו חיים. ספרינו יעידו על ספרים אחרים, וספרים אחרים יעידו עליהם

ז'ק דרידה

דרידה מכרסם ביסודותיו של מגדל העוז המטאפיזי של היידגר עד שהוא מביא לקריסתו. אבל שאון נפילתו של המבנה הכביר אינו פוטר את העולם מבשורתו. ההפך הוא הנכון: ברעש התפרקותה, האמת ההיידגריאנית פושטת בחלל העולם, מקיפה את מרחבי מותה. כאשר דרידה דוחק את ה"הוויה" הפילוסופית של היידגר אל קצותיה, הוא "הורג" אותה ובכך מעניק לה את האפשרות להיות. כעת, דווקא בזכותה של ההתנקשות בחייה השאננים מדי, הפילוסופיה של היידגר פורצת את גבולות זהותה כדי לצחוק לכל מלוא אי-אפשרותה. היא מתהווה בכל מה שמחוץ לתחום שהיידגר הקצה לה  פולשת לבתינו, נטפלת לאורחות המחשבה, הכתיבה, האהבה. במותה, הפילוסופיה מתרקמת בחיינו.
באשר נהיה, מזכיר לנו דרידה בספר הזה וברבים אחרים, לא נהיה אלא במה שמעבר להיותנו, לא נעיד אלא על המוות שמפניו אנחנו נשמרים ושבו אנחנו חיים. ספרינו יעידו על ספרים אחרים, וספרים אחרים יעידו עליהם. יצירותינו ייערכו על גבולותינו רק כדי להורות לנו את דרכי חצייתם. המלים "שלנו" יעזבו אותנו בעודן מתחברות כדי להשאיל את קולן למה שהוא אחר מאיתנו. אנחנו נ?ד?מ??ה כי הן סרות למרותנו, אבל לאמיתו של דבר הן י?ל?מדו את מקצביהן מפעמי מותנו המתקרב. אנחנו נביט בשירים שנכתוב, בילדים שנוליד, באהובים שזה עתה חלקנו איתם את מיטתנו והנה הם זרים כל-כך, רחוקים כל-כך; ואיך לא יהיו זרים ורחוקים, הרי מינינו אותם על מותנו, הפקדנו אותם על שעתנו האחרונה. מה אנחנו מלבד ידיעת מותנו, ואיך נשיג את הידיעה הזאת אם לא מבעד לכובד המלים הל?עו?ת בפינו, אם לא מבעד למשקלו של האהוב הנח בחיקנו?

תפישת ההוויה ההיידגריאנית שבה ונולדת מחדש, שוב ושוב, בכל פעם שמישהו מאיתנו מצפין את מותו בשם שהוא מעניק לאהוב או ליצירה. האדם, על-פי דרידה, הוא בראש ובראשונה הוויה מתאבלת: מותה אינו נודע לה אלא בשעה שהוא מ?סו?ר למותו של מישהו אחר. האדם הוא הוויה נכספת, נכספת ומחכה: על גבולות היותו, הוא ממתין לבואו של זולתו. בתיווכו של הזולת, הוא עוקר אל מותו שלו, בוכה על חייו שלעולם הם עתידים להיות קצרים מדי, ונעשה לאיש או לאשה: הוויה רועדת על גבולותיה, נכספת לבואו של מישהו אחר; לומדת את מותה מתווי פניו, אוצרת את דרכי התאבלותה בהילוכו. כך, למלוא הווייתה של אי-האפשרות, נפתחת אפשרות. אני מגלה לך את הכמוס שבכל הסודות: ימי ספורים, אני הולך למות. עכשיו אני בוכה עליך. עכשיו אני אוהב אותך.  

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
האם אני היחיד ששרד את המאמר?
הקורא ששרד

טוב אז מה יש לנו פה:
1.שברי ציטוטים מחוברים
2. שימוש מופרז במושגים ומטאפורות שללא הסברתן נשארות חסרות פשר אף לקורא המשכיל
3. חיבור של אותם ציטוטים ומטאפורות על ידי מילות קישור היוצרות אשליה של קוהרנטיות
4. שום דבר חדש שהכותב מוסיף לנו על ידיעתנו לא על ההוויה ולא על המוות.

פורסם ב-12:13 ,09/02/2005
2
לא, אתה רק היחיד שלא חושש
בתודה!

להיראות דביל - וחבל. בעיני זה היה מאמר לא רק מעניין, אלא גם מרגש. אם יש לך משהו מעניין או ענייני לומר - אנא חלוק אותו איתנו השוטים. אם לא, חסוך מעצמך מבוכה.

פורסם ב-18:38 ,10/02/2005
3
היידיגר ופרויד?
סתם אחת

אני לא בטוחה שהיידיגר היה מסכים עם ניתוח כל כך פרוידיאני של הגותו...אינני סבורה שהמקום של המבוכה שהיידיגר מחייב אותו כתנאי לחשיבה אמיתית הוא מקום של חרדה, חרדה היא מושג המחייב סובייקט, והטענה ההידגריאנית היא הסירוב להציב יש כלשהוא כסובייקט, נהפוך הוא האגו של דקארט החושב את עצמו הוא הערובה היחידה לנוכחותו המתמדת, האני החושב , החרד אם תרצה הוא סירוסה של החשיבה אם להשתמש במונח פרוידיאני. במציאות אפורטית המוות מוטל בספק כמו הקיום (קיום ומוות הם סוג של נאראטיב עם telos או מטרה, וזה בדיוק מה שהיידיגר מנסה לערער.

אי-מייל פורסם ב-20:07 ,10/02/2005
4
הדביל ששרד
הקורא ששרד

לא אני לא חושש להיראות דביל, ואולי אם עוד אנשים היו קמים ומראים שגם הם "דבילים" היינו חוסכים את כל הדיונים החלולים שבאו בעקבות הפוסט מודרניזם למשל מאות הדפים המבוזבזים של דרידה... הבעיה שלי היא לא עם היידגר ולא עם פרויד אלא עם כותב המאמר שאינו מחדש כלום משלו... בשביל היידגר ופרויד יש את היידגר ופרויד
נ.ב. הוד מעלתו האינטלקט יסלח לדביל שכמותי

פורסם ב-20:02 ,11/02/2005
5
לעודד
עוזי

עודד,ממש התרגשתי, תודה.

פורסם ב-01:02 ,08/03/2005
6
מפי היידגר ב"מה ילד יום" הוצאת חרגול
דובי

בטקסטים "המפרקים" התקיפים לכאורה שכתבתי על היוצרים שהזכרת, תמיד יש רגע שבו אני מצהיר, בכנות גמורה, על ההתפעלות, החוב, ההוקרה - ועל ההכרח להיות נאמן למורשת, כדי לפרשה-מחדש ולאשרה-מחדש עד אין-סוף. כלומר, במלוא האחריות והסיכון האישיים, בצורה בררנית. לעולם לא אדבר על משהו שאינני מתפעל ממנו, אלא אם איזה פולמוס (שלעולם לא אני אפתח בו), מאלץ אותי לכך, ובתשובתי אני משתדל להגביל את עצמי לנושאים בלתי-אישיים, או בעלי עניין משותף. אם המורשת מכתיבה לנו תפקידים סותרים (לקבל, ועם זאת לבחור, לארח את מה שקדם לנו, ועם זאת לפרשו-מחדש, וכו'), זה מפני שהיא מעידה על סופיותנו. רק ישות סופית יכולה לרשת, וסופיותה מחייבת אותה. היא מחייבת אותה לקבל את מה שגדול, עתיק, עצום וארוך-טווח יותר ממנה. אך אותה סופיות עצמה מחייבת גם לבחור, להעדיף, להקריב, לסלק, לזנוח. דווקא כדי להשיב לקריאתו של מה שקדם לה, להשיב לו וליטול אחריות עליו - הן בשמה והן בשמו של הזולת. אין למונח האחריות כל משמעות מחוץ להתנסות במורשת. עוד לפני שנוטלים אחריות למורשת נתונה, יש לדעת שהאחריות, באופן כללי ("ליטול אחריות", "להשיב בשם") מוכתבת לנו מראש, ולכל אורך הדרך, כמורשת. אנחנו אחראים כלפי מה שקדם לנו, אך בה-בעת כלפי מה שעתיד להיות, כלומר כלפי עצמנו. פעמיים "כלפי". על היורש מוטל חוב כפול כלפי מה שלו הוא חייב אחת ולתמיד. מדובר תמיד במין עירוב זמנים: לתת קדימות "בשם" מה שקדם לנו, ולתת קדימות לשם עצמו! להמציא את שמנו, לחתום אחרת, חתימה שתהיה תמיד חד-פעמית, אך "בשם" השם שאנו יורשיו, אם אפשר!

אי-מייל פורסם ב-17:28 ,16/07/2005
7
מפי דרידה כמובן ולא היידגר (ל"ת)
דובי

פורסם ב-17:30 ,16/07/2005
8
תיקון מינורי
אלמוני

למלוא הוויתה של האפשרות, נפתחת אי האפשרות. האחר המוחלט הוא רפרנט אינסופי של ה"אני" ההוויה הסובייקטיבית.

פורסם ב-16:38 ,20/09/2005
9
לעודד מדקל
דקל שלו

קראתי והופתעתי לגלות שאתה כבר לא מלמד ספרות. ומה פירוש: "הובילו אותו לבקש נחמה בחיקה של הפסיכואנליזה"? - יש סיכוי שנדבר?
אתה מוזמן לכתוב לאי-מייל שלי שהוא גם המסנג'ר שלי

אי-מייל פורסם ב-00:36 ,31/08/2006
10
יפה ומרגש (ל"ת)
אחד

פורסם ב-10:29 ,14/10/2006
11
עודדי הלואי ותתהווה בתוכי
?

נראה אם תנחש מי אני.אתה רשאי להעזר ב-ד.ר.
או ב-מ.מ.

פורסם ב-13:29 ,30/10/2006
על עודד וולקשטיין

למד ולימד ספרות באוניברסיטת תל-אביב. נסיונותיו להתפרנס מן העיסוק הזה הובילו אותו לבקש נחמה בחיקה של הפסיכואנליזה. מאמריו התפרסמו בעיתונים ובכתבי-עת שונים, שרובם נסגרו זמן קצר לאחר מכן.

עוד מ עודד וולקשטיין
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה