מות המחבר: גאולה בגן-העדן הקומוניסטי

גן-העדן עלי אדמות היה לתופת. דינם של המתנגדים תאבי המוות, המעכירים את השמחה ומערערים את מסד הישועה, נגזר לחיים על אפם ועל חמתם. עיון בהגותם של שני מתנגדים, דיסידנטים, סאמיזדאטצ'יקים, גולים פנימיים, אויבי המהפכה

ב-7 בנובמבר 1917 אירעה המהפכה הגואלת הראשונה בהיסטוריה החדשה; המהפכה הלא-דתית היחידה שהתיימרה לסיים את ההיסטוריה ולהביאה לכדי שלמות. התיאוריה הבולשביקית גרסה שעם כינון שלטונם של הפועלים ושל האיכרים, עם כיבושם של כלי הייצור בידי יצרניהם, נסתם הגולל על ההתפתחות החברתית והכלכלית, ולא תהיינה עוד תמורות מהפכניות בדברי ימיה של האנושות. גן-עדן עלי אדמות; ההיסטוריה באה לק?צה, העולם הזה והעולם האחר היו לאחד – ואם נגדיר "חיים" כשם שהגדיר אותם המשטר, אין לנו אלא להודות כי מכל בחינה מעשית תם המוות. גן-העדן הוקם.
הוקם – אך בכינונו היה לתופת. הרי מה טיבם של חיי האלמוות החדשים הללו? בני האלמוות בספריהם של ג'ונתן סוויפט וארתור קונן דויל, למשל, מחפשים ומוצאים מושא כמיהה חדש ובלתי מושג: למות, לגדוע את קיומם הבלתי כלה. הווייתם נכלאה במעגל שאין לפרוץ, ולא נותר עוד אלא לבקש מנוס מגן-העדן המבטל את עצמו. הנה, אם כן, הפרדוקס: ככל שהיה המשטר הבולשביקי-הסטליניסטי רצחני ודכאני יותר, כן אישר מחדש את החיים, את ההוויה החיובית שברא ואת הגאולה. גאולה זו, שאינה סובלת תחרות, גוזרת את דינם של מתנגדי המשטר באשר הם – אבות המהפכה, טרוצקיסטים, מנשביקים, קולקים, אויבי העם, משתפי פעולה עם הפשיסטים, קוסמופוליטים, ציונים, בורגנים-לאומיים, דיסידנטים – ובקברי האחים בגולאג כופה עליהם לחיות על אפם ועל חמתם. בגן-העדן לא יימצא מקום לחיים שאינם אידיאולוגיים, שאינם עונים אחר הגדרת האושר הכללי, שמעכירים את השמחה ומערערים את מסד הישועה הבולשביקית, הציונית, הנאצריסטית, הפשיסטית, הסוציאליסטית או הנציונל-סוציאליסטית.

היקום בנוי שכבות-שכבות, ואלה עולות ויורדות משני צדדיו של רובד הקיום האנושי הגופני. אלו העולות מעלה קרויות "עולמות ההארה", והיורדות מטה מכונות "עולמות הנקם והשילם". בכל עולם ועולם משתקף הקיום הגשמי, וכוחות ההארה והנקם לוחמים זה בזה עד אשר תברא האנושות את שושנת היקום

כך הסתאבה מהפכת אוקטובר והתגלגלה בחלום הבלהות הסטליניסטי. תוך שנים ספורות מעלייתו של לנין לשלטון נגוזו כל האפשרויות להתנגד למשטר בפועל; כל אלו שיכולים היו לצאת נגדו בכוח הזרוע הוכנסו בכפייה למעגל החיים, ומשאלת המוות נותרה נחלתם של דיסידנטים רוחניים בלבד: נחלתם של סופרים, אמנים, משוררים והוגי דעות שלא נהו אחר מופת הריאליזם הסוציאליסטי. אלה ביקשו עצמאות רוחנית, ובד' אמותיה של יצירתם המחתרתית, הבלתי ראויה לדפוס, מצאו נתיב חילוץ מטבעת המחנק של האושר הקומוניסטי. שמות רבים ומשונים דבקו בהם לאורך השנים: "אלו שאינם בני לוויה", "סאמיזדאטצ'יקים", "דיסידנטים", "גולים פנימיים". על שניים מהם אספר.

דניאיל אנדרייב, 1959-1906

דניאיל אנדרייב זכור בעיקר בזכות אביו, הסופר המפורסם ליאוניד אנדרייב, אבל די ביצירתו שלו כדי להעמיד אותו בשורה אחת עם גדולי ההוגים במאה העשרים. אם היה מי מבקש לצייר בכמה קווים כלליים את טיפוס מתנגד המשטר הרוחני בברה"מ, היה מוצא שבאנדרייב משתלבים כל מאפייניו גם יחד, וכי הסך אף עולה על סכום רכיביו. אנדרייב היה דתי מאמין עד לשד עצמותיו, וכל כתביו ביטאו את הווייתו הרוחנית; הוא היה הוגה מיסטי ותיאולוגי, ותיעב את המטריאליזם המרקסיסטי תיעוב עז; הוא כתב אך ורק בלילות, ובימים התפרנס בדוחק כמעצב גרפי; אף לא שורה אחת ממאות שיריו פורסמה בחייו; הוא בילה עשור מאחורי סורג ובריח, ולא השתחרר בחנינה הגדולה של אמצע שנות החמישים; כאשר אילצו אותו הנסיבות להיפרד מכתביו, קבר אותם באדמה ולא הפקידם בידי איש; הוא מת אלמוני לחלוטין, והתגלה רק ב-15 השנה האחרונות. ואולם, שלא כרוב-רובם של הדיסידנטים, ששאיפת התיקון שלהם הוגבלה לרפורמה בסדר החברתי, שאף אנדרייב לתיקון בקנה מידה כלל-יקומי.

תחנות כוח ומאגרי מים מלאכותיים הוקמו, האדמה השחורה נזרעה תירס, מפרץ קאראבוגאזגול נחסם והפך לאגם. התוצאה: ימת אראל יובשה, גידולי התירס מצצו את לשדה של האדמה הפורייה, אגם קאראבוגאזגול התאייד

הגאולה אצל אנדרייב אינה דתית, כי אם על-דתית. מאחר שמיגורו של הטרור המטריאליסטי ברוסיה, אמר, הוא אך שלב בסולם הכביר המוביל אל הקמתו של "מקדש חמת היקום" (כפי שכינה אותו), התיקון הרוחני וגילויו המחודש של היסוד האלוהי הטבוע בכל תרבות ובכל הוויה חיה נדרשים מן האנושות כולה. התלכדותן של הדתות ושל האמונות כולן לכלל פרח אחד, "שושנת היקום" (כשמו של ספר הנבואה הכביר שחיבר בין כותלי הכלא), תהיה למסדו הרוחני והמוסרי של הקיום הגשמי, ותיצור תפישת אלוהות חדשה. כך אמר:

           יום מחר שיקרב -
          תוגתנו עליו הזועמת.
          זהו יום הטביחות,
          יום הסער, הדין והדם.
          הוא מבוא, הוא שלב
          בין אחוות עולמים מתגשמת
          ועזות ממלכות
          נח?רבות ואובדות לעולם.

          יום הבא אחריו -
          כב?תות המבול שנגל?עו:
          איתנים נעמוד
          על קרקע של מאות מתחדשות
          והנס אז יונף
          של בשורת רעו?יו?ת לא נוד?עו,
          זו אחדות האומות
          מתכוננת בברית יבשות.

          אך הנה לי נגל?ה
          זה היום השלישי המגיע,
          לא צועף בע?יפ?ה,
          לא י?דע מלחמה וכליה;
          הוא כקשת תכולה
          באח?רית מאתנו יגיה?
          ואליו נכספה
          ויקדה נשמתי הדוויה.

          כי הנבט יקום
          בשדה שע?ט?הו? השלג,
          המשב החמים
          יטלטל ענבלי האביב...
          שוש?נת היקום!
          ברואתם של עמי-על בחלד!
          מהרי! התקיימי!
          תני מזור! להטי! לבלבי!

"יום הטביחות, הסער, הדין והדם" אינו רק מחר. הוא גם היום וכעת. קשה לדמיין אדם שהיה מנוכר להוויה הסובייטית יותר מאשר אנדרייב – ועם זאת ספוגה ההוויה הזאת בדמו, והוא נאבק בשטן השוכן בתוכו. בשיריו המצליפים בחיים שסביבו הוא השתמש במכוון בכלים השיריים שפותחו על-ידי האוואנגרד הקומוניסטי בשנות העשרים, וחיבר פרודיה קודרת עליהם. נוראה מעיקורו של המבנה המדיני מן היסוד הדתי שבו, האמין אנדרייב, היא שלילת הרוח מן היצירה האמנותית. הספרות איבדה את ייעודה, ואת היסוד האלוהי שבעולם מחפש כעת הזקיף הבודד אנדרייב ("...ב?שביל – העלווה הגונחת: הארץ איתך משוחחת... לרז אדמתך ומימיך הקשב בעיני פעמיך").
היסוד האלוהי שבגשמי הוא רמז למבנהו הכללי של היקום. היקום בנוי שכבות-שכבות, ואלה עולות ויורדות משני צדדיו של רובד הקיום האנושי הגופני. אלו העולות מעלה קרויות "עולמות ההארה", והיורדות מטה מכונות "עולמות הנקם והשילם". בכל עולם ועולם משתקף הקיום הגשמי, וכוחות ההארה והנקם לוחמים זה בזה עד אשר תברא האנושות את שושנת היקום. ההשקפה הכמו-זרטוסטראית הזאת רואה בתהפוכות ההיסטוריה האנושית ביטויים להתנגשות בין הכוחות העל-גשמיים בעולמות הרב-רובדיים שמעבר לעולם האנושי. ההיסטוריה הרוסית היא רצף של תהפוכות – מן "התקופות הכחולות", שבהן שורר היסוד הרוחני, ל"תקופות האדומות", עת היסוד המטריאליסטי הוא השליט. עידן סטלין הוא התקופה האדומה הנוראה ביותר, התנפלותו של היטלר על ברה"מ היא מאבק בין שני שטני נקם, ומלחמת העולם השנייה נראית לאנדרייב כאפוקליפסה עלי אדמות: "הסכת! הן תיסוב מכל עבר נקמת אדונ?י בריחיים, רצים וגוועים השמים... תקום בענן ובאפר אמת אחרית דורותינו". לימים שימשו השירים הללו "עדות מרשיעה" לכך שאנדרייב הזדהה כביכול עם הצורר הפשיסטי.

"נשזר הכל"

כשנכלא אנדרייב, ב-1947, הוטלו רוב כתביו אל האש. בתא המאסר החשוך והדחוק התמסרלכתיבה במרץ גדול שבעתיים, ושם יצר את מרבית היצירות שנותרו אחריו: "שושנת היקום", "אלי רוסיה", "מיסטריית הברזל" ו"פלוטארכוס החדש". בתנאים תת-אנושיים, אמר, הגיעה התפתחותו הרוחנית לכלל שלמות, וסדרי היקום נגלו בפניו במלואם ("נשלמה מלאכתי ומראת העולם תיגלה לי..."). ההתגלויות שליוו אותו כל חייו תכפו, והוא החל מתעד אותן על הנייר:

          נשזר הכל: כוכבי הגבר,
          קריאת-נדו?ד רמה, נועזת,
          מעשיית טייגה פוחזת,
          אש הליסטים שעוד תבער,
          נרות מנזר דמומי שלהבת,
          יריד ודין בעיר גועשת,
          צלילי משתה, מ?ט?ה העשת
          לפטר ולאיוואן הצאר.
          ...
          בברית זהרורים ורעם,
          כדם נוטף אל פז קו?ב?עת,
          קורות ארצי המו בשעט
          והתייצבו מול מבטי,
          עת החמה תמריא בזעם
          על ה?כ??ר?ה המיוחלת,
          על רבבות מראות החלד,
          שמסדו בשאול תחתית.

ככל שגבר הדיכוי הגופני התרחבה החירות הנפשית. הפער ההולך וגדל בין המציאות לשאיפה ביטל את העכבות האחרונים לגילויו המלא של החזון הקוסמי, והיחס בין חיים ומוות הוגדר מחדש. כעת לא ביקש אנדרייב להיחשב מת בעיני המשטר, אלא לחיות מהלך חיים אחר. האלטרנטיבה שמצא לקיום המטריאליסטי היתה מסוכנת עבור השלטון לאין שיעור יותר ממשאלת המוות הכופרת בו, אותה הכיר וידע להיאבק בה. אנדרייב נגאל – ובכך ניתק עצמו סופית מעל הגאולה הבולשביקית. כעת לא היה עוד בן-אנוש סובייטי.
ב-1957 יצא דניאיל אנדרייב מבית-האסורים רצוץ וחולה לב. בשתי שנות החיים שנותרו לו השלים את "שושנת היקום" ואת "אלי רוסיה". עם מותו גזרה אלמנתו שתיקה על עצמה וש?כחה על שמו, אשר צלל אל תהום הנשייה.

ניקולאי זאבולוצקיי, 1958-1903

שלא כאנדרייב, ניקולאי זאבולוצקיי הוכר חיש מהר לאחר מותו כאחד המשוררים המרכזיים במאה העשרים, וכקלאסיקן בן-זמננו. שני טעמים לכך: ראשית, זאבולוצקיי אכן היה פייטן בחסד עליון, שליצירתו חשיבות עולמית. שנית, תפישת עולמו לא עמדה בסתירה גלויה לתפישת העולם הבולשביקית. את חזונו הצפין היטב בין שורות הליריקה שלו, ויש להעמיק בסודותיה כדי להבין איזו מין גאולה הציע לעולמנו.
אחד החזונות האוטופיים המרכזיים בבולשביזם היה מהפכתו של הטבע, גיוסו לשירות החברה האנושית וכריתת ברית נצח בין האדם לסביבתו. הרצון הזה התבטא במסה ובמעש כאחד: הוקמו תחנות כוח, נוצרו מאגרי מים מלאכותיים, הוכנה תוכנית להסטה של מימי הוולגה דרומה, נחפרה תעלה בין שני הנהרות המרכזיים של מרכז אסיה, רצועת האדמה השחורה נזרעה תירס, ומפרץ קאראבוגאזגול שבטורקמניסטאן נחסם והפך לאגם. מובן שקרה מה שקורה תמיד כאשר מנגנונים מסורבלים פוצחים ביוזמות מרחיקות לכת: אסון. חפירת התעלה בין סיר-דריה לאמו-דריה ייבשה את ימת אראל, גידולי התירס מצצו את לשדה של האדמה הפורייה וקאראבוגאזגול הומלח והתאייד חלקית.
אך מעשים לחוד והלוך רוח לחוד. זאבולוצקיי, כמו רבים אחרים, נשבה בתפישת גאולת הטבע והפך אותה למוטיב מרכזי בליריקה הפילוסופית שלו. ואולם, שלא כבשירת התעשייה הקומסומולית, תהה זאבולוצקיי כיצד יקבל הטבע את המהפכה המוצעת לו, ואם אמנם ירצה לעבור תמורה כה חריפה. פה ראשית הקרע בין התפישה הקומוניסטית של מהפכת הטבע לתפישתו של זאבולוצקיי, שביקש מהפכה של הטבע ושל האדם כאחד.
הרי אנשי הקומסומול הנלהבים מעולם לא שאלו לרצונו של הטבע החי. כשם שכפו את המהפכה על מיליוני בניה ובנותיה של רוסיה, כך כפו אותה על הטבע. לשיטתו של זאבולוצקיי, לעומת זאת, אם אין הסכמה בין התבונה האנושית לתבונת הטבע, אם הן לא תתמזגנה זו בזו כשוות, הן תושמדנה ותחסלנה את עצמן. זאבולוצקיי פיתח את תפישת הטבע החכם, זה שיהיה שותף מלא לאדם בנתיבו אל הגאולה, והתריע מפני העדרה של שותפות כזו ומפני שותפות בלתי שווה. הוא הפקיע את רעיון מהפכת החי מתבנית החשיבה הקומוניסטית, והמיר אותו בחזון גואל שאין בו מקום לאידיאולוגיה. החזון הזה רחב מחזונו של לנין, ואינו זקוק לו כלל. פיתוחם של הרעיונות שזרע המשטר הקומוניסטי עד שיאם הפך את המשורר לאויב המשטר, וגזר עליו שמונה שנים בגולאג (1946-1938).

"כמה גופות מתות מגופתי שלי הפרשתי!"

זאבולוצקיי החל את דרכו כאוואנגרדיסט בשלהי שנות העשרים. נושאו העיקרי בשנים ההן היה גרוטסקה עירונית, אך כבר אז הגדיר לעצמו את יעד כיסופיו – הטבע. ואולם, הטבע שאליו הוא שאף, שלא כטבע הקיים, הוא עולם של הרמוניה בין האדם לחיה ("אכן ראוי הוא, סוס קסום, לזכות בלשון דיבור"). בשנות השלושים הפכה ראיית ההתמזגות בין התבונה האנושית לתבונת הטבע לכמעט דטרמיניסטית אצלו, שכן אז פיתח את הרעיון על שזירתם ושילובם של כל היצורים החיים זה בזה בחוט אחד; על המוות כמעבר למצב חיים חדש; ועל חובתה של התבונה החיה לתפוס את הקשרים הללו, אם רצונה לשרוד:

          כל שדר בנפשי כמו אבד בלי ה?ניח מזכרת,
          ובדשא ארבוץ, ולבי העקר נעצב,
          וגבהה מעלי גזרתו הנאה של הפרח,
          וצרצר, כנוטר ננסי, עם הפרח ניצב.

          אז פתחתי ספרי הגדול בכריכה מכורכבת,
          וראשון עמודיו את הצמח שרטט לעינ?י.
          ומתה ושחורה, נתמשכה בין הספר לטבע
          תרמיתו של הציץ, או אמת זה הפרח החי.

          והפרח הביט בפליאה בדמותו הקורנת,
          כמו ניסה לגלות את סתרי העצה הזרה.
          רחשה בעליו החוכמה אשר לא יכירנה,
          יגיעת הרצון האמיץ, זו שאין לספרה.

          וזקף הצרצר שופרו, והטבע נעור במפתיע,
          וזימרה החיה הנוגה את שבחי התבונה,
          והפרח אשר בספרי את קנהו הניע
          עד כי חשתי אני שלבי לקראתו נענה.

וגם:

          הן מת?י לא אחת. כמה גופות מתות
          מגופתי שלי הפרשתי!

          בבוקר הזהב ההוא ידעתי
          שאין אובדן, חיינו – בני אלמוות.

          אנו, הבנאים, מדעני היערות,
          מודדי חיי העצים...
          מאה הצופים בחיי החיות
          ניאותו להקריב את מוחם
          ולהניח אותו
          בגולגלות החמורים.

אבל גם:

          הטבע שהיה לתופת
          הגשים מזימותיו ללא רחם.

          רועד נהר, את שעת המוות חש...

ככל שהלך זאבולוצקיי והתקדם בזמן וביצירה, כן גברה הכרתו בכך שהטבע לא יתעלה על עצמו בכוחותיו הוא, אלא יהיה זקוק לסיוע אנושי כדי להגשים את האיחוד המיוחל. כעת הופר השוויון בברית, והיא הפכה למשאת נפש מרוחקת – שהרי לא ניתן להגשימה ללא שיתוף שווה, אך השיתוף לא ייתכן ללא עליונות האדם. המעגל נסגר והגאולה הפכה לבלתי מושגת. שנות הארבעים מציינות תפנית פסימית בליריקה של זאבולוצקיי, שפנה לכתוב על כמיהתו אל היעד המוסרי הגבוה ולא על נתיבים מעשיים להגשמתה ("לא אחפש הרמוניה בטבע" ושירים אחרים). עידן המחנק התרבותי נתן אף הוא את אותותיו: כמשורר שחזר זה עתה ממאסר, היה מנוע מלהביע רעיונות אוואנגרדיים, שבעטיים נרדף, והוא התיישר לפי הקו המפלגתי. דימויי הטכנולוגיה המביסה את הטבע שבים ועולים ביתר שאת בשירי שנות הארבעים והחמישים שלו, ובמקביל גדלה תודעת הניכור בין הטבע לאדם ("ידע, כי שלווה היא ארשת כוזבת, ידע כי בעת בה הסער ילהב, איבת כל החי, כל כבדו של הטבע קמים להביט לאדם בעיניו"). שני מעגלי החיים – הטבעי והאנושי – לעולם לא יתמזגו עוד.

אחרי מות קדושים

מיצירתו של הצייר הרוסי ניקולאי רריך, שחי ופעל בזמנו של אנדרייב והיה שותפו להשקפות ולתחומי עניין

למעשה עבר זאבולוצקיי מסלול הפוך מזה של אנדרייב. ייתכן שההבדל נעוץ באי-דתיותה הגלויה של תורתו: שעה שאנדרייב פיתח את החזון העל-דתי שלו, לא שאף זאבולוצקיי אל יעד תיאולוגי. היסוד האלוהי שבטבע, המשמש אצל אנדרייב שער לעולמות אלוהיים, קיים אצל זאבולוצקיי קיום עצמאי. את תפישת הגאולה שלו ניסח זאבולוצקיי כבר בראשית דרכו, כאשר בלהט המהפכה הצעירה נראה שהדבר אכן אפשרי. ככל שהלכה והתמסדה המהפכה ורוח התמורה התחלפה בקיפאון, הוא הלך ונסוג מחזונו. ככל שנשבה גופו נשבתה נשמתו – בניגוד לאנדרייב, שאצלו א?פשר שביון הגוף את פדיון הנפש.
אך מי מהם הצליח יותר? אנדרייב, שנותר באלמוניותו עד ראשית שנות התשעים, או זאבולוצקיי, שהיו שראו משורר דגול עוד בחייו? הדעת נותנת שמשעה שנכנס זה האחרון לפנתיאון הקלאסיקנים במאה האחרונה הוכרעה הכף, בעוד שהראשון נותר לעד מחוץ לקאנון המקובל. אפשר שכך אמנם היה כל עוד היתה תפישת הגאולה הקומוניסטית שרירה וקיימת, אך משחלפה זו מן העולם התבלבלו היוצרות.
תהילתו שלאחר המוות של אנדרייב נישאה על גל גילוין מחדש של הספרות והתרבות הרוסיות האבודות, שהחל כזרזיף דק בשנות השבעים והפך לנחשול כביר השוצף במלוא עוזו גם בימים אלו. כאשר התפרסם לראשונה "שושנת היקום", ב-1991, הוא הפך בן-רגע לספר פולחן ותורגם בין היתר לאנגלית, צ'כית, יפנית ופינית. הוקם גם מכון שהופקד על פרסום כתביו של אנדרייב, שהוציא לפני שנים מספר את נוסחם המלא ואת זכרונותיה של אלמנתו, וערך שני כנסים המוקדשים למורשתו. כיום עלה אנדרייב לדרגה של גדול הוגי הדעות הרוסיים בעידן הברזל של מחצית המאה העשרים, ויצירתו היתה למעיין השראה בלתי נדלה.
חלקו של זאבולוצקיי שונה. שלא כאנדרייב, הוא לא הושתק כליל, ואף הצליח לפרסם בחייו ארבעה ספרים צנומים. מאז ומעולם הוא נהנה מיוקרה בקרב האינטליגנציה הרוסית, וזכרו נשמר לאורך השנים. משהותר לפרסם את יצירתו במלואה, כעשור לפני אנדרייב, הכה בו הגורל האורב לכל יוצר המועלה לחזקת קלאסיקן: הוא התאבן. "ספרים קלאסיים", כפי שאמר מרק טווין, "הם אלו שנמצאים בכל בית ואיש אינו קורא בהם". כך, למרבה היגון, אירע ליצירתו של זאבולוצקיי. הוא נותר מושא הערצתם של חוגי משכילים מצומצמים, ולא הפך למשורר עממי; עורכי אסופת שיריו המלאה, שראתה אור ב-2002, אף הלינו במאמר הפתיחה של האסופה על כך שלמרות ההערכה הרבה שרוחש הציבור לזאבולוצקיי, וחרף ההכרה בו כמשורר הניצב בשורה אחת עם גדולי השמות בשירה הרוסית, טורדת אותם התחושה שהוא לא הובן, כובד או הוערך מספיק, שהתרבות לא פרעה במלואו את החוב שהיא חייבת לו.
ברה"מ היתה גן-עדן רע, כוזב ועכור, אך עם קריסתה ותום המהפכה הקומוניסטית נקלע הציבור הרוסי לפרשת דרכים רוחנית ותודעתית. שאלת הגאולה המחודשת עלתה ביתר תוקף, ורבים פנו אל אלה שהציעו גאולה אחרת עוד בימי בגן-העדן הקומוניסטי. אנדרייב היה זה שנבחר לכהונת מורה הדרך אל מחוזות הישועה החדשים. הנה כי כן מעניקה מורשתו שלו השראה לכל דורש, ואילו מורשתו של זאבולוצקיי נפרטת לפרוטות במגדל השן של חקר הספרות; הרי זאבולוצקיי אמנם שאף לחיות חיים אחרים, אך אנדרייב הוא שידע לחיותם.