תעמולה וולגרית, קיטש מגויס או "אמת החיים הבאה לידי ביטוי בדימויים אמנותיים"? רומן וטר בכמה מלים טובות על ז'אנר מושמץ, שעיקרו הקונפליקט בין הטוב לטוב יותר
"המילון הפילוסופי" שראה אור בהוצאה לספרות פוליטית במוסקבה ב-1975 (עורך: מ. רוזנטל) מגדיר כלהלן את הז'אנר האמנותי הידוע כריאליזם סוציאליסטי: "שיטה אמנותית, שמהותה – שיקוף אמיתי וקונקרטי מבחינה היסטורית של המציאות, הנתפשת בבבואת התפתחותה המהפכנית... שלב חדש בצמיחתה האמנותית של האנושות. מהותו של הריאליזם הסוציאליסטי: אמת החיים הבאה לידי ביטוי בדימויים אמנותיים מעמדותיה של השקפת העולם הקומוניסטית". להגדרה המהותית הזאת ראוי להוסיף הגדרה היסטורית רזה: עקרונות הז'אנר נוסחו והוכרזו כמחייבים בכנס הסופרים הסובייטיים הראשון, שהתקיים במוסקבה ב-1934, ומאז נקשרה בו תהילתו העגומה של מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה, אנדרי ז'דאנוב, המוציא לפועל של המדיניות הסטליניסטית בענייני תרבות.
עוד בשנות שגשוגו (ועל אחת כמה וכמה כיום) נחשב הריאליזם הסוציאליסטי בעיני בעלי הדעה החופשית לסוגה נחותה, המדרדרת את האמנות לדרגת תעמולה וולגרית.
מדוע? המילון הפילוסופי מסביר זאת בחפץ לב, ומבהיר כי הריאליזם הסוציאליסטי הוא "כלי בעל עוצמה לחינוכן הקומוניסטי של הבריות". אמנות הריאליזם הסוציאליסטי (הסוצריאליזם) ממלאת בראש ובראשונה תפקיד מחנך, ולא מבדר, ומפקיעה באופן זה את המושג "פנאי" מתוכנו. המרתם של הערכים האסתטיים בערכים אידיאולוגיים מביאה מדרך הטבע לפוליטיזציה גמורה של היצירה האמנותית, ושלא כמו האמנות הפוליטית המסורתית – הלוא היא אמנות המחאה, ששירתה היטב את הבולשביקים לפני מהפכת 1917 – האמנות הסוצריאליסטית מפיצה את ערכיהם של האוחזים בהגה השררה.
טבעו של הסוצריאליזם הוא סילוף, ולא כזב במצח נחושה, ומבעד למראת הסילוף המתעתעת משתקפת לפעמים ערוותה של האמת. זו הסיבה לכך שיצירות סוצריאליסטיות כה רבות הן עדות היסטורית ראשונה במעלה לתקופה שבה באו לעולם
יתרה מזאת, אמנות זו חותרת למהפכה מושלמת בתפישת העולם האנושית: כשם שהמטריאליזם הדיאלקטי מיועד לניתוח המציאות האובייקטיבית (כפי שתופשים אותה המרקסיסטים), כך עקרונותיו של המרקסיזם-לניניזם המוב?נים באמנות משמשים לניתוחה של המציאות הבדויה. אפשר אף להפריז ולומר שהסוצריאליזם הופך את ההשראה היצירתית למדע: "שיקוף אמיתי וקונקרטי מבחינה היסטורית של המציאות... המאפשר לאמנים לעמוד על טיבן ההיסטורי של התופעות המתוארות ולשקף כהלכה... לא רק את ההווה ואת העבר, כי אם גם את מגמותיה של ההתפתחות החברתית".
משמע, אם ישתמש האמן בכלים המדעיים המוצעים לו באמתחתו של הסוצריאליזם, יידע לחזות את העתיד. היצירה האמנותית הסובייטית הופכת בדרך זו להסתעפות של אותו ספק מדע, ספק מעשה נכלולים: הפוטורולוגיה. כל זאת בהתבסס על הכלל המנחה הבלתי מוצהר שלפיו יש לתאר את החיים לא כפי שהם, אלא כפי ש"אמורים" הם להיות.
ולדימירסקי, "מהנדס עתידי", שנות השלושים
האם הריאליזם הסוציאליסטי הוא שקר, אפוא? אויביה המושבעים של האמנות הפוליטית יטענו בלהט "הן", בעוד שתבונה עממית תפגין רכות רבה יותר כלפי הז'אנר המולקה והמוצלף הזה, כפי שמעידה הבדיחה הבאה: "מעשה במלך פיסח ושתום עין שביקש לצייר את דיוקנו. הזמין צייר, והלה ציירו? פיסח ושתום עין. כעס המלך וציווה להוציאו להורג. כך נולד הריאליזם. הזמין צייר אחר, והלה ציירו עומד זקוף על שתי רגליו ורואה נכוחה בשתי עיניו. כעס המלך על עיוות המציאות, וציווה להוציאו להורג. כך נולד האימפרסיוניזם. הזמין צייר שלישי והלה צייר את המלך יושב על סוסו בפרופיל, כך שרגלו הפיסחת ועינו השתומה לא נראו לצופה. ש?ב?ע המלך רצון וציווה לגמול לצייר כיאות. כך נולד הריאליזם הסוציאליסטי". אם כן, טבעו של הסוצריאליזם הוא סילוף, ולא כזב במצח נחושה, ומבעד למראת הסילוף המתעתעת משתקפת לפעמים ערוותה של האמת. זו הסיבה לכך שיצירות סוצריאליסטיות כה רבות הן עדות היסטורית ראשונה במעלה לתקופה שבה באו לעולם. דרך פשוטה לגילוי האמת הצפונה בהן היא שיטת "נהפוך הוא", שלפיה כל קביעה ערכית או עובדתית מתחלפת בזו הסותרת אותה; שיטה מתוחכמת יותר היא התבוננות ביצירה לעומק תוך ביקועה של קליפת הברזל האידיאולוגית. החנקתו המלאה של החופש האמנותי (הגדרתו של המילון הפילוסופי מבטיחה ליוצרים חופש מוחלט בבחירת הסגנון, ופוסחת בשתיקה על סוגיית התוכן) גידלה אצל אלו הטורחים בסוגת הסוצריאליזם ציניזם בוטה כלפי אמנותם. הדוגמאות הקלאסיות ליצירה סוצריאליסטית הן כה נלעגות בכל קנה מידה אמנותי-אסתטי (וגם אידיאולוגי, יש להוסיף, אם כי לצד האידיאולוגי נוסף גוון מאיים...), עד כי קשה להאמין שהאחראים להן יצרו אותן בתום לב, והאדם הנבון מקיש מכך שעיוות זה של כל כללי הטעם הטוב נעשה בכוונת מכוון, במעין הלעגה מן הפנים, כפרודיה המתחפשת למקור – מה שכונה ברבות הימים "הליכה עם אצבע משולשת בכיס". אכן, הריאליזם הסוציאליסטי הוציא את דיבתו של השלטון הבולשביקי רעה יותר מכל כתבי השטנה הסובייטולוגיים שחוברו נגדו במערב.
ולדימירסקי, "שושנים לסטלין", 1949
ממרחקן הבטוח של השנים אנסה אני לשמש פרקליטו של השטן. בראש ובראשונה עלי לכפור בקביעה המזלזלת שהסוצריאליזם משול לסטייה מהתפתחותה הנורמלית של האמנות הרוסית, מאחר שהוא נעדר כביכול יסוד היסטורי. הטענה הזאת חוטאת באותו החטא שכשלו בו מנסחי הז'אנר הזה: הוא מייחס לסוגה אמנותית, ולו גם מלאכותית לכאורה, תכונות פוליטיות בלבד, ובתוך כך מבטל כל ערך אסתטי העשוי לשרוד ביצירות הריאליזם הסוציאליסטי. באופן זה ניתן לפסול במחי יד את הפריחה האמנותית המופלאה בסמרקנד בראשית המאה ה-15, משום שכל כולה קודש ותפארת לעריצותו הרצחנית של תאמר לאנג. הסוצריאליזם, כז'אנר שהתקיים כמה וכמה עשורים ואף ידע להתפתח בתוך עצמו, לא יכול היה להיות תופעה פוליטית בלבד, אלא מוכרח היה לינוק גם ממעיינות אמנותיים והיסטוריים אמיתיים. מבשרי הריאליזם הסוציאליסטי – לא סטלין, שהיה נטול כל הבנה אמיתית בענייני אמנות, אלא דווקא אויביו הגדולים, טרוצקי והקומיסר לענייני אמנות בשנות העשרים, לונאצ'ארסקי – היו אנשים משכילים ורחבי אופקים למדי; לונאצ'ארסקי היה אף מחזאי ומבקר ספרות מוערך. "בהיותו ההמשך הישיר והפיתוח למיטב המסורות הריאליסטיות של אמנות העבר", כהגדרת המילון הפילוסופי, לסוצריאליזם שורש עמוק יותר מאשר האירוע הספרותי המכונן של 1934. הקביעה הז'דאנוביסטית הנחרצת שהריאליזם הוא הז'אנר העדיף באמנויות (קביעה המשתלבת היטב ביסוד המרקסיסטי שלפיו מוכרח ניתוח המצב האנושי להתבסס על תנאי המציאות הקיימת, תוך הפעלת כלי התבונה) היא המשך ישיר לביקורת הספרות השמרנית-הבורגנית שלפני המהפכה, אשר יצאה בחמת זעם נגד הפורמליזם המופגן של האוונגרד הרוסי ב"תור הכסף". ביקורת זו היא כשלעצמה מורשת הריאליזם הספרותי החתרני שהתפתח במאה ה-19 תחת ידיהם הגדולות של טולסטוי, לסקוב, גארשין, טורגנייב וצ'כוב. בעת ההיא סופר היה גם מתקן עולם, וביקורת ספרותית ותרבותית שימשה גם ביקורת ציבורית ופוליטית עקיפה. על כן, לא ייתכן שהופעתם בתקופה כה קצרה של שני זרמים המנוגדים טוטלית זה לזה באמנות הרוסית – הפורמליזם הרוסי והסוצריאליזם – לא תהיה כשלעצמה עדות להשפעה הדדית של השניים.
הריאליזם הסוציאליסטי תרם לאמנות העולם תרומה שכוחה האסתטי המשני אינו בן חלוף ככוחה הפוליטי הראשוני. תרומה זו יכולה להתחלק לשני סוגים: יצירה בעלת ערך אמנותי ממשי חרף היותה סוצריאליסטית, ויצירה בעלת ערך אמנותי ממשי דווקא בזכות היותה סוצריאליסטית
אכן, הריאליזם הסוציאליסטי, המעלה על ראש שמחתו את התוכן, את כל התוכן ורק את התוכן, היה בדרכו המעוותת ריאקציה טבעית למרדף הקדחתני אחר הצורה הספרותית – מרדף המאפיין כל-כך את האוונגרד הרוסי בכלל, ואת הפוטוריזם ואת האימאז'יניזם ה"שמאליים" בפרט. מוצאים אנו, על כן, שהז'אנר המגלם את המוסר של העולם המהפכני החדש אינו אלא התגלמותה של השמרנות הרוסית המהוגנת.
אלכסנדר לקטיאונוב, "לדירה החדשה", 1952
לאחר שכל זה נאמר וסוכם, אין מנוס מלהגיע למסקנה הנוגה קמעה שהריאליזם הסוציאליסטי תרם לאמנות העולם תרומה שכוחה האסתטי המשני אינו בן חלוף ככוחה הפוליטי הראשוני. תרומה זו יכולה להתחלק לשני סוגים: יצירה בעלת ערך אמנותי ממשי חרף היותה סוצריאליסטית, או קרובה לסוצריאליזם, ויצירה בעלת ערך אמנותי ממשי דווקא בזכות היותה סוצריאליסטית. הסוג הראשון אינו מענייננו כאן, מפני שהדוגמאות לו רבות למדי: זהו, למעשה, כל האוונגרד המהפכני של שנות העשרים בברית-המועצות, החל במשורר מאיאקובסקי, עבור בבמאים אייזנשטיין, ורטוב ודובז'נקו, וכלה באבי הפוטומונטז' הפוליטי, גוסטבס קלוציס הלטבי. שמו של הגרמני החשוב ביותר בתיאטרון המודרני, ברכט, עומד גם הוא במסדר הזה, וגם שמותיהם של יוצרים נודעים מעט פחות, כמו כמו לואי אראגון הצרפתי, ניקולאס גיליין הקובאני ואלכסנדר פן העברי. אותנו יעסיק דווקא הסוג השני, הבלתי אפשרי לכאורה: סוצריאליזם טוב מעצם טיבו הסוצריאליסטי.
***
מה עושה יצירת אמנות לטובה? לצורך הצמצום הענייני נעקוף את הדיון הפילוסופי המעמיק הזה באמצעות תשובה כללית, היפה, יש לקוות, לכל המקרים: כנות וכישרון. בדיון הנוכחי, כנות פירושה אמונה שבעזרת האמנות ניתן לשנות את המציאות לפי מתכון אידיאולוגי כלשהו. אותו מתכון אידיאולוגי הוא פשטני מטבעו, שכן אמנות התעמולה מוכרחה להיות המונית, ולכן – לא מסובכת (ויש להבחין כאן הבחנה קדושה בין "מסובכת" ל"מורכבת"). מוטל עליה לטעת בהמונים תפישת עולם בינארית, "אנו" נגד "אויבינו". נושא המאבק באויבי העבר (אפופיאות בספרות ובקולנוע על המהפכה ועל מלחמת האזרחים), או בסכנות ההווה והעתיד ("האימפריאליזם העולמי" וספיחיו השונים והמשונים) הוא חלק הארי מן המטען הסוצריאליסטי הסובייטי. כמו כן, קיימים "אויבים פנימיים" רבים, שנגדם יוצא הגיבור הסוצריאליסטי כדי לחשל את אופיו ואת רוחו בדרכו אל פסגות הצדק המצלהבות. ברם, בשלב מסוים אוזל מלאי האויבים העומד לרשותו של האמן הסוצריאליסטי, ובצר לו, מבטו פונה פנימה, אל תוככי נפשו, או, למצער, למאבק באיתני הטבע ("קרקע בתולה" מאת חתן פרס הנובל לספרות שולוחוב).
ורה מוכינה, "הפועל ואשת הקולחוז", תקופת סטלין
רק יוצר מוכשר מסוגל היה לפסל גיבורים סוציאליסטיים חיוביים בלי להקריב כליל את עומקן האנושי של הדמויות על מזבח ההטפה המוסרית. זוהי נוסחת קסם חמקמקה, כמו שאלת ראשית הבריאה
הגיבור, אם כן, הוא מופת האדם הסוציאליסטי החדש, ומשמש ארכיטיפ החוזר על עצמו לדעת: "האידיאל הקומוניסטי האסתטי בא לידי ביטוי באמנות הריאליזם הסוציאליסטי באמצעות טיפוס חדש של הגיבור החיובי – איש עמל ומאבק, יוצר ובונה החברה הקומוניסטית" (המילון הפילוסופי).
וכאן אנו מגיעים לתרומתו המקורית ביותר של הריאליזם הסוציאליסטי למין האנושי, שלא לומר, לחידוש מהפכני בתורת הדרמה: הקונפליקט בין הטוב לטוב יותר. אם יוצרים חופשיים או חופשיים למחצה, שביקשו להקנות עומק ליצירתם, התרחקו מהניגוד המניכאי "טוב–רע" על-ידי מתן תכונות שליליות-אנושיות שונות לכל המעורבים בהתנגשות הדרמטית, הרי שהסוצריאליסטים פרצו את הנתיב ההפוך, בתיתם לגיבוריהם תכונות חיוביות ועל-חיוביות, המאפילות על קוי אופיים השליליים או המפוקפקים. בשלב הזה נכנס לתמונה מרכיב הכישרון: רק יוצר מוכשר מסוגל היה לפסל גיבורים סוציאליסטיים חיוביים בלי להקריב כליל את עומקן האנושי של הדמויות על מזבח ההטפה המוסרית. זוהי נוסחת קסם חמקמקה, כמו שאלת ראשית הבריאה, ולכן כה מעטות הן העבודות הסוצריאליסטיות מן הסוג השני שזכו להישאר איתנו לדורות.
***
ניקולאי טיכונוב/הבלדה על המסמרים
(מרוסית: רומן וטר)
עישן מקטרתו בשלווה עד סופה,
מחה חיוכו מפניו בשלווה.
"צוותים, התפקד! קדימה, קצינים!"
צועד המפקד צעדים חסונים.
במלוא קומתן מתייצבות מלותיו:
"נפליג בשמונה. הכיוון – מערב.
כתבו לנשים, לילדים, לאבות –
שמזה המסע לא נשובה עוד.
אך יהיה זה משחק של כדורת מלהיב".
"כן, המפקד!" – הקצין משיב.
וזה הנועז, הצעיר מכולם
הביט בזריחת החמה על הים.
אמר – "מה חשוב א?י ננוח היום?
מוטב כבר לשכב בשלוות התהום".
השחר נוקש באוזני אדמירל:
"מולאה הפקודה. אף אחד לא ניצל".
מסמרים לו? נדע מכמותם לחשל:
מהם מוצקים לא יהיו בתבל.
(1919–1922)
***
"עקרון הסוצריאליזם: אם שינוי המציאות עולה על שרטון, יש לשנות את תפישת המציאות. 'הקוזאקים של קובאן' הוא שינוי התפישה על המשק הקולחוזי הכושל" (יוריי בורב, "המאה העשרים במעשיות ובבדיחות", חרקוב, 1996).
"הקוזאקים של קובאן", כרזת הסרט, 1949
ב-1949 צילם אמן הקולנוע הסובייטי איוון פירייב את סרטו "הקוזאקים של קובאן". הסרט, שהיה אחד הסרטים הראשונים בצבע בברית-המועצות, יצא למסכים שנה לאחר מכן, וזכה תכף ומיד לפופולריות עצומה. ב-1968 הוא שוחזר ותוקן באמצעים טכנולוגיים חדישים, ובהזדמנות זו אף עבר עריכה מחודשת שתתאים אותו לתקופה שלאחר פולחן האישיות: רוטשו דיוקנותיו של סטלין שעל רקעם דיברו ונעו גיבורי הסרט, והושמטו כמה קטעים שלא היו עוד יאים מבחינה פוליטית. עד היום נראים בבירור סימני החיתוך באמצען של כמה סצינות בסרטו של פירייב, שכן הוא מוקרן שוב ושוב גם בעידננו הבתר-סובייטי.
שלא כמו יצירות ספרות או קולנוע סוצריאליסטיות, המניחות מראש מידה של התעניינות אקטיבית מצד הקהל, הריאליזם הסוציאליסטי בפיסול או באדריכלות – מעשה כפייה אמנותי ברשות הרבים – זקוק דווקא לקהל סביל
התקופה שבה נוצר "הקוזאקים של קובאן" היתה תקופה של אופטימיות ושל מצוקה. ארבע שנים לאחר תום המלחמה, כלכלתה של ברית-המועצות התגוללה עדיין בחורבותיה (להוציא התעשייה הכבדה, כמובן), ובצורות, שנים שחונות וצינת חורף קשה לסירוגין העמידו קולחוזים וערים שלמות בסכנת רעב ממשי. מן הבחינה התרבותית היה זה עידן הברזל של האמנות הרוסית, שדיכויה באמצעות הריאליזם הסוציאליסטי התחדש ביתר עוז מחשש לערעור הנאמנות האזרחית בעקבות הניצחון המטהר על הפשיזם ויציאתו של הצבא האדום לאירופה. בתנאי מחיה כאלו נדרש לציבור חזיון – חזיון המוני, שעשועים במקום לחם העוני – שיעניק לו תקווה, שיאמר לו שהמצב אינו נואש כפי שהוא, ושהאושר המיוחל כבר מבצבץ באופק. "הקוזאקים של קובאן" הוא המענה המושלם לצורך האנושי – לא האידיאולוגי – הזה, ולכן זהו סרט שהוא יצירת מופת אמיתית מסוגו: יש בו כנות תמה, והוא אולי הדוגמה המובהקת ליצירת אמנות מעולה שנחצבה בכורו של הריאליזם הסוציאליסטי.
סרטו של פירייב משתייך לז'אנר הידוע כקומדיה לירית או רומנטית, אם כי אפשר להגדירו גם כקומדיה מוזיקלית בזכות השירים הנהדרים שכתב עבורו אחד המשוררים הסוצריאליסטים החשובים, מיכאיל איסאקובסקיי. עלילתו נעה סביב שני סיפורי אהבה מקבילים – אחד בין עובד לעובדת בשני קולחוזים מתחרים, והשני בין יושבת-הראש ליושב-הראש של אותם הקולחוזים. כאשר מתאספים עובדי האדמה והכפיים המאושרים ליריד החקלאות השנתי השופע כל טוב (הצילומים נערכו בקולחוז העשיר ביותר בדרום רוסיה, וגם משרד התרבות הסובייטי דאג לאספקה נאה), עולים ומבעבעים הרגשות האלו, ומאיימים לשבש את היחסים הסוציאליסטיים הבריאים בין שני הקולחוזים, אלמלא יבוא כל צד על סיפוקו. מתנהלים פה כמה קונפליקטים דרמטיים מקבילים: בין הקולחוזים עצמם, בין הגיבורים המאוהבים, וגם בין שני סיפורי האהבה האלו; שהרי העלמה הצעירה דאשה המאוהבת בניקולאי מן הקולחוז האחר היא העובדת המצטיינת בקולחוז שלה, ונשיאו, גורדיי וורון, אינו מוכן לוותר עליה לטובת המתחרה ואהובתו הסודית, גאלינה ירמולייבנה פ??ר?ס?ו?טו?בה. רק וידוי אהבה מיוסר המתפרץ מפיה של האחרונה כלפי גורדיי (לאחר שזה כבר נואש מלהשיב את אהבתה כלפיו) מביא את הדברים על תיקונם. בסוף הסרט רואה הצופה הנרגש טור מכוניות הנוסע בשדות קובאן המעתירים, ואז יוצאים מהן הזוגות הנשואים הטריים, ואנו מבינים ששני הקולחוזים התאחדו, למצהלות הכלל. והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
יוריי ליובימוב, לימים מייסד התיאטרון המפורסם על הטגנקה, סיפר כעבור שנים שבעיצומם של צילומי "הקוזאקים של קובאן" קרבה אליו קשישה מאחד הקולחוזים מזי הרעב הסמוכים ושאלה אותו חיי מי מתאר הסרט. כשהשיב לה שמדובר בחייה שלה, בחיי הקולחוז, גערה בו הקשישה על השקר
אויבים גלויים אין פה. רק באחת משיחותיה של דאשה עם ניקולאי מתוודה הראשונה על תלאות המלחמה והטבע שהיא עברה עם חבריה לקולחוז בדרכה אל עיטור גיבורת-העמל-הסוציאליסטי, ומספרת לו בעיניים נוצצות על נסיעתה אל עיר האורות מוסקבה. לפנינו, אם כן, הקונפליקט הסוצריאליסטי המיוחד במינו בין הטוב לטוב יותר. את תפקיד הטוב ממלא גורדיי וורון: זהו קוזאק נאה המנהיג קולחוז משגשג, וגם לו עיטורים לא יחסרו, אך הוא איש חם מזג, קצר רוח (מדובר בתכסיס פסיכולוגי-דרמטי ישן, המסתיר "לב זהב" תחת מעטה של קשיחות) ועיוור לרגשותיה של יריבתו-אהובתו, גאלינה ירמולייבנה. האחרונה, לעומת זאת, היא כליל השלמות, או, במלותיה של אחת מעובדות הקולחוז שלה, "או?ך, כמה טובת לב יושבת-הראש שלנו! כמה טובה היא!". סיפור האהבה הבלתי ממומשת כמעט עד סוף הסרט יוצר עלילת עומק נפשית במקביל להתקדמותו הדרמטית של הסרט עצמו, באשר הגיבורים נאלצים לעבור מסע של גילוי וחינוך עצמי. וזוהי מעלה גדולה של "הקוזאקים של קובאן".
מבחינה חזותית זהו סרט העשוי לעילא ולתפארת. סצינות המוניות ססגוניות משתלבות בין סצינות ליריות אינטימיות, והשירים המעטרים את הסרט זכו בקיום עצמאי ואפילו חדרו לפולקלור: "כשם שהיית, כזה גם נשארת/ נשר הערבות, קוזאק הולל", שרה גאלינה ירמולייבנה בקולה המרטיט לאהובה גורדיי, המתרחק ממנה בדהרה על סוסו, בשיר המפורסם ביותר בסרט. עלילתו מואצת ומסובכת קמעה הודות למעשיהן של כמה מדמויות המשנה, הנוקטות תחבולות בסגנון הקומדיה של הרנסנס כדי לקרב את האוהבים זו לזה. את אחד הגיבורים הללו גילם יוריי ליובימוב, לימים מייסד התיאטרון המפורסם על הטגנקה, והלה סיפר כעבור שנים שבעיצומם של הצילומים קרבה אליו קשישה מאחד הקולחוזים מזי הרעב הסמוכים ושאלה אותו חיי מי מתאר הסרט. כשהשיב לה ליובימוב הנבוך במקצת שמדובר בחייה שלה, בחיי הקולחוז, גערה הקשישה באיש הצעיר על השקר ששיקר לה: עד כדי כך פנטסטי היה המרחק בין הקיום הקולחוזי בשלהי שנות הארבעים לאוטופיית האושר הצבעונית ב"קוזאקים של קובאן".
האנדרטה לרגל ארבעים שנה לניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה, ריגה, 1985
אדם המזדמן לריגה, בירת לטביה, אם יעלה על גשר האבן המחבר בין העיר העתיקה לגדה האחרת של הנהר ד??ו?ג?ב?ה, וימשיך בשדרות הניצחון שמעבר לנהר, יראה הרחק באופק חזיון פיסולי מיוחד: האנדרטה לרגל ארבעים שנה לניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה. פסל זה, שהוקם ב-1985, שוכן בלבו של פארק הניצחון ומשמש ציון דרך חזותי ראשי בגדה זו של הנהר, בלב הבינוי העירוני.
שלא כמו יצירות ספרות או קולנוע סוצריאליסטיות, המניחות מראש מידה של התעניינות אקטיבית מצד הקהל, הריאליזם הסוציאליסטי בפיסול או באדריכלות זקוק דווקא לקהל סביל. בהיותו מעשה כפייה אמנותי ברשות הרבים, טווח הרגשות והערכים המגולמים בו מוגבל מראש, ולרוב הוא מסתכם בחגיגיות פומפוזית וחמורת סבר. למעשה, אמנות חוצות זו היא כלי נוסף של דיכוי רעיוני הנהוג במשטרים שטיפחו את הסוצריאליזם, ומייצגת בסלע ובמתכת את נוקשותו של שלטון העריצות האידיאולוגית.
מתוך כך, יחסה של אמנות זו לסביבה הבנויה שבתוכה היא נטועה הוא אלים ואף הרסני. דוגמה מובהקת לכך היא שרשרת מרובי הקומות שנבנו בעיבורה של מוסקבה בשלהי ימיו של סטלין, ואשר לשם בנייתה נמחו אינספור בתים ורחובות קטנים המרכיבים את פרצופה המיוחד של מוסקבה הישנה. להט הטרנספורמציה הסטליניסטי של הסביבה האנושית נגע גם בטבע החי: יצירתו של המאגר המים המלאכותי הגדול בעולם, ימת ריבינסק, חייבה את הטבעתה של העיר הרוסית העתיקה מולוגה, ופרויקט הזרמת המים אל מדבריות אוזבקיסטן הצחיחות המיט כליה על ימת אראל. רצף זה של אסונות אקולוגיים ואדריכליים היה למורשתו המתמשכת של השלטון הסובייטי, מאחר שהם לא תוקנו עד היום הזה.
על רקע זה בולטת לטובה באורח מפתיע אנדרטת הניצחון בריגה, עיר שנפגעה קשות מפרויקט הבינוי הסוצריאליסטי. במשך שנים רבות היה השטח שבו הוקם פארק הניצחון חלקת אדמה "לא מנוצלת" במרכז העיר, ואצבעותיהם של שועי הכרך דיגדגו להם להנציח בין כרי הדשא שלו את התמורה הסוציאליסטית שעברה על בירתה של לטביה הסובייטית. להקמתה של אנדרטת הניצחון דווקא במקום שנבחר עבורה היתה עילה היסטורית מסוימת: במקום הזה הועלו בפברואר 1946 לגרדום הפקידים הנאצים הבכירים באגן הבלטי המזרחי. כדי שתקום האנדרטה צריך היה לפתור סוגיה כפולת פנים: דמותו החזותית-האסתטית של הפסל עצמו, מחד גיסא, ויחסו לסביבה העירונית במסגרתה של תורת הבינוי האורבני, מאידך גיסא.
אשר למעלותיה האמנותיות של האנדרטה, אלה אינן רבות במיוחד: שתי קבוצות פיסוליות המייצגות את האם המולדת הכלואה ואת החיילים האדומים המשחררים עומדות בשני עבריו של גוש עמודי שיש נישאים, היוצרים, במבט מלמעלה, כוכב מחומש (בפי העם הוא כונה "מדחום"). לפני שאושר הפרויקט בוועדות האמנותיות-האידיאולוגיות השונות, הוא עבר את כבשנה של הצנזורה: בדגם המקורי אמורה היתה האם המולדת להחזיק עולל בידיה, אך מחשש ההקשרים הדתיים הטמונים בדימוי שכזה (אשר אולי עוזרים היו לפסל להתחבב במקצת על הציבור) צו?וה הפ?ס??ל להסיר את התינוק. עד היום עומדת האם המולדת בידיים ריקות.
שאלת היחס בין הפסל לסביבתו, לעומת זאת, נפתרה על הצד הטוב ביותר. כאמור, האנדרטה עומדת בעיבורו של פארק – כלומר, לא היה צורך במעשי חורבן נרחבים כדי לפנות את הקרקע עבורה. יתרה מזאת, לאחר בנייתה נשאר די מאדמת הפארק כדי לשמש לבילוי ולנופש, ואף להתכנסויות ציבוריות (בימינו זהו מגרש לעצרות מחאה פרו-קומוניסטיות ופרו-רוסיות נגד השלטון הלטבי, והמונומנט האחרון של השלטון הסובייטי שהוקם בלטביה ודאי מקנה למקום טעם פוליטי מיוחד). העמודים הגבוהים הנשקפים למרחק יוצרים פרספקטיבה מוצלחת, בייחוד מכיוונו של גשר האבן: היורד מן הגשר אל שדרות הניצחון רואה את האנדרטה בין בתי השדרה בקו ישר מול עיניו, כאילו חותמת את הפרספקטיבה של עורק התנועה הציבורי הזה. ההולך בשדרה אל האנדרטה כמו משחזר בצעדיו את דרכם הארוכה של חיילי הצבא האדום אל השחרור המיוחל.
***
"מה אתה צוחק, הקורא? נו, מה אתה גועה בצחוק, אני שואל אותך? אתה יודע ממה זה מריח?... אתה שותק?! טוב, אז יהיה לנו דיבור אחר איתך!".
(מתוך פרודיה על הרומן הסוצריאליסטי של הסופר השכוח וסוולוד קוצ'טוב, "מה אתה רוצה?", מאת ס. סמירנוב)
דוגמה לסגנון הבינוי הסוצריאליסטי בריגה: תחנת הרכבת המרכזית (למעלה) ומוזיאון הרובאים הלטבים האדומים בפתח העיר העתיקה (למטה)
