נופים וגבולות: תחושת מצור בספרות העברית*

שולי שדה-גושן - לגעת בחלל הגלריה, 1979

בספרות העברית שמתארת את ארץ-ישראל, משלהי המאה ה-19 עד תחילת המאה העשרים, בולטת המגמה הרומנטית והערצת המזרח, כגון ביצירותיו של משה סמילנסקי. ואילו כנגד י"ח ברנר, שהגיע לארץ-ישראל ב-1909 ונרצח על-ידי הערבים במאורעות 1921, טענו בני דורו שהוא פסימיסט, נושא את המשך המחלה של תלישות יהודית גלותית, ומתעקש שלא לראות הבדל בין אנטישמיות ברוסיה, ארץ הולדתו, לבין שנאה מצד ערבים ליהודים בארץ-ישראל. הסיפורים שכתב בארץ-ישראל מביעים תחושה של מוקפות וניכור מן הארץ ותושביה הערבים, ושל חרדה קיומית. התנודות בין שני הקטבים האלה, הדימוי הרומנטי והאופטימי כנגד הריאליזם המר נוסח ברנר, מאפיינים את הספרות העברית בארץ משנות העשרים ועד קום המדינה.

דור תש"ח

מלחמת העצמאות היתה נקודת-מפנה, מארץ-ישראל פתוחה למדינת ישראל מסוגרת ונתונה במצור. באותם ימים רווחה ההרגשה שמצב זה הוא ארעי, וכאשר יבוא השלום תחזור תחושת הפתיחות. בספרות של מה שמכונה דור תש"ח, בעיקר ביצירותיו של ס. יזהר, קיים קונפליקט בין ערכי המוסר הנאיביים שבהשקפת העולם הציונית-סוציאליסטית לבין מאבק הדמים בין היהודים והערבים, שתוצאותיו הוכרעו בשדה הקרב. משבר זה היה מוסרי ופסיכולוגי. תחושת הזרות, ההבדל שבין הארץ כפי שהיתה טרם מלחמה לבין העולם שלאחריה, באים לידי ביטוי כבר בסיפורו "חרבת חזעה" (שנדפס לראשונה ב-1949):
    "כמובן, וכי מה! אדרבא! כיצד לא שיערתי מראש, חרבת-חזעה שלנו. שאלות שיכון
     ובעיות קליטה! והידד נשכן ונקלוט, ועוד איך: נפתח צרכניה, נקים בית-חינוך, אולי
     גם בית-כנסת. יהיו פה מפלגות, יתווכחו על המון דברים יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו
     ויגדילו מעשים. תחי חזעה העברית! מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת-חזעה,
     אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו. מה
     לעזאזל, אנחנו עושים במקום הזה?" (1)

הילדות, המושבה, שכנות הערבים, משעולי הפרדסים, הנוף הרומנטי – כל זה שייך לעבר שחלף ואיננו. המלחמה היתה שעת המעבר והמשבר, אחריה: ההתפכחות המכאיבה מכל הערכים של החינוך הציוני-סוציאליסטי, מן האמונה בסינתזה של לאומיות יהודית ואחוות-עמים, אמונה שהתפוררה סופית במלחמה עם ערבים. אשליה זאת מתבטאת בבירור ברומן "ימי צקלג" מאת ס. יזהר:
     "אני מן הדור שאין לו ברירה לחייו מחוץ למלחמה, לא מצאו להם אחרת, וכך אני כאן.
     שונא ושונא שככה נושא את הקרב כשאת עיר כבושה את כובשה העריץ. נקלע בין
     פחד לטמטום בין שמחת תחרות בזירה ובין מרי על השלימי עמה, ועל שמחתי בה.
     ויודע, עם זאת, היטב יודע, כי ככל שנתהפך, לא שום מוצא אחר, והכל חסום סביב –
     ורק אדם-אגרוף וראש-קרנף הם יורישו חיים, והמה יהללו יה, הללויה" (2)

לאחר מלחמת תש"ח היתה, כנראה, תחושה כללית כי השלום קרוב ולא תהיה עוד מלחמה, ואיש לא תיאר לעצמו שתוצרך מדינת ישראל החדשה לנהל עוד שתי מלחמות גדולות בתוך פחות מעשרים שנה, בלי שתישבר אף כהוא זה חומת השנאה וההתנגדות לישיבתנו באזור. כבר אצל יזהר מצויה התחושה של "הכל חסום מסביב", והיא ראשיתה של תחושת המצור המאפיינת חלק ניכר מן הספרים שנכתבו אחרי מלחמת קדש, 1956, רובם בידי דור "ילדי המדינה", אשר שנות גידולם המכריעות עברו כבר במסגרת הישראלית. אך יזהר עדיין מסיים את "ימי צקלג" בסימן של רווחה:
     "גמרנו. כן. כן. פתאום והשדה והגבעות המוכרים האלה נעשים מיסודם אחרים, אור
     אחר. מהות אחרת ניתנת בהם. אולי להפך, ניטלת מהם. וכשמעיינים בדבר רואים
     פתאום, הו, מה... אבל אין עוד פחד בהם עומדים באין פחד שרועים באין פחד.
     גדולים וקיימים, ולא כורעים תחת פחד. כן... הגבעה שלנו, השדות, המרחבים, הארץ.
     האם גמרנו?" (3)

לאחר מלחמת קדש: נוף מאיים

האם גמרנו? חלק ניכר מן הספרות הצעירה לאחר מלחמת קדש – שרובה נכתב על-ידי סופרים צעירים ב"דור" מיזהר – מוכיח כי משאלתו-שאלתו של יזהר היתה נחפזת. תרפיית המתח הקצרה, לאחר המלחמה, פינתה מקומה במשך השנים לתחושה מצטברת של מצור וסגירות, הנוף לבש ממד מאיים, אפל ודימוני. וממד זה קיים לא רק בעת המלחמה, כב"ימי צקלג". הפן החייתי של הנוף מובע בשיר מאת יהודה עמיחי, "ראש עיר":
     "עצוב הוא להיות
     ראש העיר ירושלים,
     נורא הוא
     איך יהיה אדם ראש עיר כזאת?
     מה יעשה בה?
     יבנה ויבנה ויבנה.
     ובלילה יקרבו אבני ההרים מסביב
     אל הבתים,
     כמו זאבים הבאים ליילל על הכלבים
     שנעשו לעבדי בני האדם" (4)

גם ביצירותיו של עמוס עוז חוזרת תחושת החיים על גבול שממה מאיימת. בסיפורו "ארצות התן", אשר על שמו קרוי קובץ סיפוריו הראשון, מלפני 1967, מתאר עמוס עוז נוף ישראלי של קיבוץ, מקום העלילה:
"אדמותינו בוגדות בנו בשעות הלילה. עתה אין הן פריכות וכנועות ונודעות. עתה נספחות חלקותינו הכבושות אל ממלכות השונא. כאיום חרישי ועכור הן משלחות בנו גלים של ריחות עמומים, זרים. לנגד עינינו הן סומרות בהוויה גושית אפלה, עוינת ומרושעת". (5)
עמוס עוז אינו מסוגל לראות את ארץ יהודה, בהיותה נתונה תחת שלטון הירדנים, אלא כ"ארצות השונא". הנוף הוא חלק בלתי נפרד מן האיום של האויב האנושי היושב בו או מסתנן אליו. תחושות אלה מתגברות על כל המוסכמות של הרומנטיקה התנ"כית ושל החינוך הציוני. נופיה של ארץ התנ"ך זרים לנו כל זמן שתושביהם רוחשים לנו שנאה ומאיימים על חיינו. אין זו בעיה מוסרית, אין זו בעיה של צדק "שלנו" וזכות "שלנו" מול צדק וזכות "שלהם". זה המצב של קיום, של חיים ב"ארץ נצורה".
שימוש אחר בגבול ובנוף הירושלמי המבותר בין שתי מדינות עושה משה שמיר בספרו "הגבול". רפי אורלן, גיבור הספר, נס בריצת אמוק לעבר הגבול, לעבר שטח ההפקר שבין שתי ירושלים, ובחורבה שבה הוא משתכן הוא מהמר על מותו. יהרגוהו הערבים – הרי איבד עצמו לדעת באמצעותם. יצילוהו הישראלים – והיתה לו נפשו לשלל. מנוסתו של רפי אורלן סיבתה בו בעצמו, לא בגבול ולא בערבים. הוא אינו יכול להתמודד עם עצמו, עם סביבתו, ומבקש לחדול משאת בעול לקיומו השפוי והיומיומי. הוא בורח אל הטירוף, ובהקשר הישראלי המיוחד הופכים הגבול הסגור והאיום הערבי המתמיד למין כלי וסביבה שליליים שהמצוקה הקיומיות נוצקת אליהם ומובעת באמצעותם.
סיפורו של א.ב. יהושע "מול היערות" שייך לשכבה עמוקה יותר של ראיית נוכחותנו מול הערבים כמצב של סיוט קיומי. סטודנט יהודי נעשה צופה-אש ביער שניטע על חורבותיו של כפר ערבי. רק ערבי כרות לשון ובתו הקטנה נותרו מכל תושבי הכפר. הסטודנט שומר היער חש במתח מעמיק ערב אסון ממשמש ובא, כמו עתידה שריפה לפרוץ לאלתר. מתח זה הוא חולק בצורה מוזרה עם הערבי. אפשר לומר שהציפייה משנעת את שניהם. הסטודנט-הצופה משליך ליער גפרור ובדלי סיגריות בלי לחשוש, אדרבא. במקרה אחד, כשהצופה חוזר מאוכזב, לאחר שליווה לכביש את אהובתו המזדקנת, הוא עושה בעצמו נסיון הצתה בנוכחות הערבי, ומשתמש בדלק שהכין הלה. לאכזבת שניהם גוועת האש. אך מאותה שעה כמו נכרתת ברית של קרבה ביניהם.
שלהי הקיץ הם עת מועדת לפורענות. הנערה הערבייה הולכת ומבשילה, מתבגרת. הצופה נוהה אחריה. הערבי מצית את היער, בבת אחת, מכל המקומות שטמן בהם את פחיות הנפט. היער נשרף כולו ואז, עם שחר, רואה הצופה:
     "והנה מתוך העשן, מתוך הערפל, עולה לפניו הכפר הקטן, נולד מחדש בשרטוטי
     יסוד כבציור מופשט, כדרך כל עבר ששקע". (6)

ברוב סיפוריו של א.ב. יהושע חוזר המבנה הפנימי של ציפייה ממושכת ומבשרת רעות, אסון ופורקן שהוא לעתים פורקן אירוטי ("מסע הערב של יתיר"). ב"מול היערות" באה לידי ביטוי תחושה קיומית חזקה זו בהקשר של יחסינו עם הערבים.
שאלה היא אם יש כאן אופן אחד נוסף לתחושת העולם החריפה והייחודית של הסופר, או אולי הסיוט ותשוקת ההרס העצמי שב"מול היערות" הם שעומדים ביסוד תגובותיו ותחושת עולמו של א.ב. יהושע והם שכסביבה מעצבת, מכרעת, קובעים את עמדתו הקיומית בכל יתר סיפוריו. ברוב סיפוריו נוף הארץ קשה ומכאיב, חסר רכות רומנטית, בדומה לנופים רוחשי הרע של עמוס עוז.

מלחמת ששת הימים ולאחריה

דור של סופרים ישראלים שהתחיל לכתוב בעיקר בשנים 1967-1956 התבשל בסיר הלחץ הנפשי של גבולות קרובים ומסוגרים. לאחר יוני 1967 היו סופרים אלו שרויים במבוכה מכיוון שלא היה ברור אם אמנם התחולל שינוי של ממש ביחסים עם הערבים, אם השתנתה אווירת הבידוד והמצור שהיתה החוויה השלטת.
בשיחות מוקלטות לאחר מלחמת ששת הימים, שנדפסו ב"שיח לוחמים", נרשמו דבריו של עמוס עוז המעידים על השפעה של תזוזת הגבולות: 
     "נולדתי בירושלים... חייתי בעיר העתיקה כשהייתי ילד, אני אוהב את ירושלים
     מאוד... מכמה בחינות זה המקום הכי אהוב עלי בעולם – מה שהיה מעבר לקו הגבול
     בירושלים...העיר העתיקה נראתה לי כמו שנראו לי ימי הילדות שלי, זאת אומרת,
     מחוזות רחוקים שלא אראה אותם יותר בחיים שלי.
     ... וחוויית היסוד הזאת של מצור משלושה צדדים והמסדרון הצר וגם הפחד, השכבה
     העמוקה ביותר של הפחד של אדם נצור וסגור, זה בא לי מירושלים ועם ירושלים,
     כי הייתי שם במצור בתור ילד והייתי שם בהפגזות. פתאום העולם שהייתי בו
     התמוטט. למה? כי בסיוטים שלי הייתי תמיד כילד בעיר נצורה לא בשלושה צדדים
     אלא בארבעה – ומנוצח ומובס. זה גם בא מכל מה שלמדתי ומכל ה'פעקל' היהודי
     שסחבתי איתי. זאת אומרת, העיר נצורה ואויב בא פנימה – ואתה מובס, ואתה
     בשיירות ואתה מנוצח. וירושלים של החלומות שלי היתה כזאת. פתאום נהרסו כל
     הממדים, ואני המנצח ואני הכובש, ואני עם עוזי ואנשים מסתכלים בי. ומבחינה
     נפשית אף פעם בחיי לא הייתי ערוך למצב הזה". (7)

היתה איזו הרגשה, שבתוך תחומי ארץ-ישראל השלמה יחול לאט-לאט אותו תהליך שהיה בתחומי ישראל הקטנה קודם לכן. החיים והיחסים בין יהודים לערבים יעברו תהליך של ביות, של הסתגלות הדדית. זה "השלום הקטן".
מצד שני היתה הרגשה שהשלום הממשי, הגדול, אינו קרוב משהיה אי-פעם, וכל אותן תביעות שנתבעות מן היחיד, בגלל המצב הממושך הזה של לא שלום וכמעט מלחמה, ולמרות שהוסר המצור של הגבול הקרוב – משקלן עדיין גדול מאוד. וברגע שתגיע תקופה של מבחן קשה, או אז תפרוץ התלקחות באזור, מיד יחזרו כל הלחצים של העבר וייעשו לסיר לחץ נפשי אחד גדול.
ההרגשה של הסיוט נשארה, למשל בסיפוריו של עמוס עוז. קובץ סיפוריו "עד מוות" (1971) מחזיק גם את הסיפור "אהבה מאוחרת" (1970), אשר בקריאה חוזרת, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא נשמע כדבר נבואה. גיבורו הוא מרצה ישראלי קשיש, מאנשי העלייה השלישית, אשר פרישתו הקרובה מכניסה בו שגעון רדיפה: הוא חש עצמו מיותר, אין רוצים לשמוע לדבריו, מבקשים להדיח אותו. הוא סובב מקיבוץ לקיבוץ ונושא הרצאה אחת בווריאציות רבות, על יהדות רוסיה. הוא נשמע נלעג ומעורר פחדים רדומים כאחד:
     "ברשותכם, חברים, אחזור לי אל העניין שלי: ממש ברגע שבו תתחיל בכל רחבי
     רוסיה הסובייטית הריגה מסודרת של האזרחים בעלי לאומיות עברית, ממש אז תבוא
     גם התנפלות צבאית עלינו כאן בארץ ישראל.
     הערבים, חברים, יהיו בשבילם רק כיסוי, תירוץ. העניין עצמו הוא אחר לגמרי והם
     באוניות יופיעו אצלנו פתאום, ברקטות, באווירונים, אולי אפילו באופן אטומי.
     ובכן, דעתי היא שעלינו לקום עכשיו ולהתחיל לעשות דברים נוראים. זאת מפני
     שהבולשביקים, אחרי שיגמרו לשחוט אותנו, יתחילו לפרק את כל העולם מיסודו. וכי
     אין זה גרעין האידיאה כולה. הם הרי גם בגזים עלולים להשתמש כדי לכבוש את
     הפלנטה, גם בווירוס, בבקטריות, בקוסמונאוטים, דרך פלנטות אחרות, על-ידי
     ספוטניקים, מן הגלקסיה פצצות ענקיות יפילו, אני באופן אישי אצלם בישיבות
     סודיות בשנת ה-19 ישבתי ולמה הם מסוגלים מי כמוני יודע. וכמו תמיד,
     חברים, מן היהודים יתחילו". (8)

המרצה מקווה כי שתיים-שלוש שורות של אזהרה מנוסחת היטב, שישגר אותן לשר הביטחון משה דיין, תעמדנה אותו על כך שההיסטוריה הישראלית החדשה אינה תלויה רק ב"גיאו- סטרטגיה" (שם, עמ' 55) אלא היא כולה פרשה של קיום רופס מאוד על פני תהום אפלה של שנאת עולם ליהודים, ורק נשק קטלני ומפלצתי, אם יימצא בידי ישראל, ירתיע את אויביה. ומכאן מגיע המרצה לאפותיאוזה  של שעטת גדודי טנקים ישראליים על אדמת פולניה ובערבות רוסיה, במסע נקם של הכוח היהודי החדש בארצות הסלאבים. ואגרוף זעם עברי זה הוא צדה האחד, או אולי התשובה העוויתית, לאותה אימה נוראה, האורבת מעבר לקו האופק, על קו הדומייה, היכן שאפס כוחן של המלים לתאר ולהתריע.
עולם דומה ניתן לראות במחזהו של א.ב. יהושע "לילה במאי". מתוארת בו קבוצה של צעירים ישראלים הנושאים עמם כל אותה תחושת עולם וריתמוס המיוחדים לא.ב. יהושע. ההתרחשות עומדת בצל ירושלים שהגבול בלבה, ובצל הסיוט הכבד של ימי ההמתנה, לפני מלחמת ששת הימים. ההרגשה היא כי כל התסכול וחוסר היכולת לפתור את הסבך הנפשי הזה ייפתרו על-ידי הקטסטרופה, כאשר תפרוץ מלחמה. אבל ברור גם שלאחר המלחמה, מי שייוותר חי יחזור לאותו מצב חסר פתרון, שנמצא בו קודם לכן.

ב"נמלים" מאת יצחק אורפז מתואר זוג ישראלי, לפני גירושין, החי בדירת גג בתל-אביב.  עם הנמלים, בעל מהות דמונית, מתנפל על הדירה לכלותה, ומכרסם את הקירות. בני הזוג מצויים במלחמה מתמדת נגד הנמלים, אשר על-פי תוצאותיה מוכתבים גם היחסים בין הבעל והאשה. הבעל נאבק בנמלים גם כדי לזכות באשה, ולעתים נדמה לו אפילו שקיימת ברית נעלמה בין האשה לבין הנמלים. האשה מזדהה עם הצד האי-רציונלי של הקיום, זה ההרס שמביאות הנמלים, ועושה כך כדי להעניש את עצמה, או את הגבר, שאיננו מצליח למשול בה, להיות גבר, כפי שהיתה רוצה שיהיה. אפשר למצוא בסיוט הנמלים משמעות קיומית, אימה המאפיינת חיי אדם או תא משפחתי בחברה, סיוט שהוא הרבה יותר עמוק מן השאלה החיצונית, אולי – של המאבק בין שני עמים על כברת מולדת אחת. אבל, ממש כמו ב"מיכאל שלי" (1968) מאת עמוס עוז, קיימת כאן נטייה לזהות את המאבק הנפשי של הפרט ומצוקתו עם האימה הקיומית שסובבת את האדם בישראל, החי בתקופה ממושכת של מלחמה ומצור. לנמלים כסמל משמעות הרבה יותר עמוקה, אוניברסלית, מאשר העניין הערבי, אך הרגשת המצור נטועה בסיפור סוריאליסטי וסימבולי זה, הנוגע בתבניות נפשיות, אולי מגיות, פנימיות ביותר.
אחרי יוני 1967 שררה בישראל אווירה של מבוכה מהולה בשיכרון. עד מהרה פרץ ועלה גל של ספרים שתיארו את הניצחון תוך שטיפת מוח לאומית פטריוטית וטפיחה עצמית על שכם, ומתוך בוז לערבים. התופעה שבלטה לעין המסתכל היתה שפע אלבומי הניצחון והספרים, שפיארו את הגנרלים והלוחמים הישראלים, ונכתבו רובם ככולם בידי עיתונאים, בין בתור היסטוריונים לעת מצוא של המלחמה, מדובבי הלוחמים, או מחברי "רומנים" מלחמתיים. בלטו בהיעדרם ספרים בעלי ערך ספרותי סגולי מאת סופרים מובהקים ואנשים שעברו בעצמם את חוויות המלחמה.
לכך היו כמה סיבות. המלחמה היתה קצרה, הניצחון כה גדול, והמהפך שלאחריו כה רב, ודעת הקהל כה שבעת רמון מעצמה, עד שניתן לומר, במבט לאחור, שמלחמת ששת הימים לא הביאה בעקבותיה דור, או קולות חדשים רבים, לספרות העברית.
מלחמת יום הכיפורים השיבה על כנה את תחושת המציאות – שהמצור לא הוסר בשנים שבין המלחמות, וכי הספרות שקדמה למלחמת ששת הימים היתה קרובה יותר לאמת מזו שלאחריה. ערב יום הכיפורים תשל"ג, 1973, נדפס בעיתון "הארץ" סיפור מאת יצחק בן-נר, "שקיעה כפרית". גיבורו, בן כפר בעמק, חי בסיוט, בפחד מפני אסון נורא כי יבוא:
     "אני מלא פחד מן המחשבה על היום שבו יקום מישהו מן היקרים לי בכפר הולדתי
     ויתייצב בדרך המובילה אל הכביש הראשי וישא עיניו אל העולם ויראה את
     הקטסטרופה הדוהרת כמערבולת אבק בדרך, נכונה לגרוף הכל ולערבל הכל בתוכה
     ולהרוס הכל לענן של שבבים – ואזי, באין מגן, יישמד כל הירוק הזה, כל השליו, היקר
     והטוב הזה, שנצבר כאן על הגבעה הקטנה, בפינת הדרך, יישמד לעד. אימת
     הקטסטרופה הזאת היא שאוחזת בי בכל פעם שאני מהרהר בה; ושוב, מבקש אני
     להסביר, לא בגיני, אלא בגין המקום ויעודו ובגין אנשיו ותכליתם. מבקש אני למנוע
     אותם מלפקוח את עיניהם. ככל שיאחרו להבחין ברוע המסתער עליהם לכלותם מן
     העולם החוטא הזה, כן ייטב. על כן מבקש אני, לעתים, לצאת לפני כולם לפרשת
     הדרכים שבשערי כפרי ולהתייצב שם ולפרוש זרועותי ולא להניח לדבר לקרות. אולי
     יכול אני לגונן על כפרי ועל יושביו". (9)

מיכאל דרוקס - אמריקה, 1973

הספרות העברית בשלושים השנים האחרונות משקפת את ישראל על מקצב חייה ומלחמותיה, והעימות היומיומי עם העולם הערבי, ההופך אלים מפעם לפעם, מאפיין את עולמם של סופרים ישראלים רבים. מלחמת יום הכיפורים היכתה מכה שאינה נשכחת בנקל, וכתוצאה ממנה אנחנו מבינים עכשיו כי התחושה הקיומית של מצור, שאיפיינה את מצבנו עד מלחמת ששת הימים, היא אולי יותר אמיתית מן השיכרון שתקף עלינו בין שתי מלחמות אלה. ביקורו של סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 נטע תקוות בלב. אך עד מהרה התברר שאין הוא מוכן לפשרות, והישראלים נסוגו שוב לשריון המגן שלהם. מקצב זה של עליות ומורדות בין פתיחות וסגירות, תקווה וחרדה, מוצא את ביטויו בספרות הישראלית.

*   הנוסח העברי מבוסס על המאמר "פורצים ונצורים", "עיונים בספרות הישראלית הצעירה", "קשת", קיץ 1968, וכן על הסדרה "מלחמה ומצור בספרות הישראלית 1976-1967" שנתפרסמה בהמשכים ב"עיתון  77", פברואר-יולי 1977.

הערות:
1.    ס.  יזהר, "חרבת חזעה" (1949), מתוך הקובץ "ארבעה סיפורים", הקיבוץ המאוחד, 1966, עמ' 108-9.
2.    ס.  יזהר, "ימי צקלג", עם-עובד, 1958, עמ' 100.
3.    שם, עמ' אחרון.
4.    יהודה עמיחי, "שירים 1962-1948", הוצאת שוקן , 1966, עמ' 185.
5.    עמוס עוז, "ארצות התן", מסדה, 1965, עמ' 14.
6.    א.ב. יהושע, "מול היערות" (1963), מתוך הקובץ "מול היערות", הקיבוץ המאוחד, 1968, עמ' 51.
7.    "שיח לוחמים", תשרי תשכ"ח, 1968, עמ' 140-1.
8.    עמוס עוז, "אהבה מאוחרת", מתוך הקובץ "עד מוות", ספריית פועלים, 1971, עמ' 22.
9.    יצחק בן-נר, "שקיעה כפרית", עם-עובד, 1976, עמ' 62.