אולי זה כי אני לא עושה מדיטציה: י"ג הערות על עוצמה ונשיות, וכן על הבית שאין
1. על פיליפ רנצר אני מפילה את התיאוריה שלי שכיסופים זה תמיד לבית. לא משנה אם קוראים לבית הזה מולדת או אהבה. מדובר בגעגוע פנימי לסדר. אין מה לומר, התפרצתי לדלת פתוחה.
לרנצר יש כמה עבודות של בתים כאלה ואחרים, שנופלים מאופניים ומסתדרים לכדי כפר או כלואים בתוך אקוואריום.
2. נתן יונתן כתב כך: "בית זה מקום שאם אתה חייב לחזור אליו, תמיד פתוחה בו דלת לקראתך". "חייב", כי הכיסופים לבית הם תמיד יחסים של כמיהה-דחייה, שנאמר, "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך...". על שום מה שולח אותנו המקרא לצאת מבית אבינו ולהיכנס לחיים של כיסופים תמידיים אל הבית הזה, שעזבנו בפקודתו? על שום שהקול שלנו, זה הפרטי, יימצא רק לבד, ואולי הכיסוף יהיה סוג של תיקון בדרך למציאת הקול הזה. אולי זה הקול שנשיר בו את הכיסופים לבית שאבד.
3. הקול שבוקע מהבתים של רנצר מהבתים הוא קולו של אביו, המספר ברומנית איך פגש את אמו של רנצר, שאיתה חי 59 שנה. הקול קול האב, והוא דובר בשפת האם. האהבה נצחית, או לפחות מיטיבת לכת. הבתים עומדים ליפול מהאופניים. הנדודים, הארעיות, עומדים ליפול למקומם הטבעי - האדמה.
הא לכם כיסוף הגון.
פיליפ רנצר
4. כשאני רואה את העבודה הזאת של רנצר, אני משתכנעת בצדקת דרכי ובתיזה המעולה שלי: הבית כמקור כל כיסוף. אני מרוצה. אני מחככת ידי זו בזו בהנאה גדולה.
רנצר, בשיחה, מאשר בדרכו את התיאוריה שלי, ומדבר על ניסיון לסדר את הכאוס - אבל גם על הידיעה שאחרי הסדר יבואו עוד כאוס, עוד סדר, עוד כאוס.
לכיסופים, אומר רנצר, אין דרך להתממש. הם לא נועדו להתממש.
5. ואז בשיטוטי אני נכנסת לגלריה רוזנפלד ומגלה את הכאוס של אורנה וינד. בציורי הנשים החזקות שלה, מולם, אני מגלה בעיקר את הכיסופים לעוצמה נשית.
6. כל הנשים של וינד מופיעות על רקע מה שנראה כמפולת סלעים. סוף העולם. הכאוס נוכח כל הזמן. אין בו רגעים של סדר, אבל יש בתוך כל זה עוצמה. עוצמה נשית, כמובן.
אני לא יכולה שלא לאהוב את זה, ולחשוב שאולי בעצם שוכן בלב כל העניין הזה לא בית, אלא דווקא עוצמה.
אורנה וינד
7. עם כיסופים לעוצמה יותר קל לי. בית תמיד מוביל אותי למחשבות נוגות על מוות, או על בורגנות, או על לאומיות. גם למחשבות ניו-אייג'יות מחפירות, שהבית יכול להיות בתוכנו ושאנחנו נושאים אותו איתנו באשר נלך.
8. וזה אולי נכון, אבל לא מעודד. להפך. הרעיון שאין לנו שום דרך להימלט מהבית, מהשריון הזה שהולך איתנו לכל מקום, מייאש למדי. אולי כי אני לא עושה מדיטציה.
9. בכל אופן, אין פלא שאני מעדיפה פתאום לבחור בגרסת המציאות של וינד. גרסת העוצמה. מצוין. עם עוצמה אני יכולה לעבוד. מעוצמה גם אפשר לברוח. או לברוא. להמציא. הנה: בפורטרט העצמי, וינד מציירת את עצמה בתוך הכאוס עם מכחול, כורעת על ברכיה ומציירת על חלוק אבן קטן שהוא חלק ממפץ הגדול שסביבה.
היא משתמשת בכאוס.
10. מדי פעם, רנצר מושיב את הבתים שלו על אדמה.
אצל וינד אין אדמה.
11. אולי מדובר בפער הדורות. כשאני שואלת את רנצר על המבט הרך שלו על אבא שלו, אני שואלת כי זה מעט מכעיס אותי. אתה לא כועס עליהם? אני מנסה למצוא אצלו את הכעס שלי, והוא משיב שיש מקום שמגיעים אליו ומפסיקים עם זה. מניחים לחומרים האלה שקוראים להם כעס, ואפשר להביט במקום הרך-יותר של המציאות.
12. אני חייבת להודות שזה מחמם את לבי. מעורר בו כיסוף קטן למקום הרך במפתיע, זה שלא כועס כבר.
אבל וינד מעירה בי שוב את הכעס ואת תחושת סוף העולם. גם איתה אני מזדהה.
13. ייתכן שאני מזדהה בקלות יתרה.
